חליל מרמלה נפטר, המסבאחה שלו חיה לנצח

"ביום שישי, אני אסע לרמלה לנגב משהו אצל חליל. אתה? תשב באוטו ותבכה!"

אבא שלי ידע תמיד לזהות אצלי עצבות מתהווה ומתעבה כעננים מעל הים התיכון. כשלא שמחתי, ולא שמחתי הרבה היינו הולכים, אני ואבא שלי לקנות עגבניות בשוק של רמלה ובסוף השוק הארוך, בסוף הבוקר היינו אוכלים אצל חליל ברמלה. תמיד היה את הזובור הסימלי הזה. דומני שכבר לא זיהיתי את המסבאחה העצובה הזאת של חליל בלי המשפט "אתה? תשב באוטו ותבכה". מובן שלא ישבתי באוטו. גם לא בכיתי אצל חליל אף פעם. אם לא הייתה זאת מסבאחה, הייתה זו ארוחת בוקר עשויה – שתי ביציות, שתי כפות חומוס טרי טחון, סלט ירקות, זיתים ופיתות טריות.

חליל המיתולוגי מהגטו של רמלה (רחוב "קהילת דטרויט", עוד בדיחה עצובה בטרגדיה חסרת הקטארזיס הזאת) נפטר לפני חודש וחצי. חליל היה ערבי מרמלה, חלק מקהילה נוצרית אורטודוקסית שמקובצת סביב מנזר "הגיוס גיאורגיוס" ברמלה. מקובצים ,דבוקים ולחוצים אחד לשני כמו פרפרים לנורת קוורץ בלילה. המנזר הזה הגן עליהם ועל אמונתם.

חליל הזקן עיצב את טעמיי הבסיסיים ביותר. אצלו אכלתי את החומוס הראשון, את המסבאחה הראשונה ואת שיפודי הכבש והשומן הראשונים שלי.

זכור לי פסח אחד, לפני למעלה מעשרים שנה. חליל ישב איתנו. ערבי מכובד, בעל ארשת חמורת סבר, חיוך אירוני קטנטן שלחץ שפתיים דקות זו אל זו וזו לזו ומעליו שפם גזוז בקפידה.

הייתה זו הפעם הראשונה ולא האחרונה שטעמתי את הטעם המופלא ביותר של קוביות שומן כבש שנצלו על גריל פחמים. לא הפסקתי לאכול אותן. ואבי? הוא הזמין לנו עוד ועוד ועוד. וחליל? הביט עליי אוכל בתאווה לא מרוסנת. הוא סימן לי באצבע הדקה עם טבעת הזהב שלו להתקרב אליי ולחש לי: "שמע לי, חמוד, זה לא טוב לאכול כל כך הרבה מהשומן של הכבש. זה לא טוב. אתה עוד ילד, זה לא טוב…".

חליל היה בכלל נהג מונית רגיל מרמלה. אחרי מלחמת ששת הימים נפתחו הגבולות וחליל נפגש עם פליט פלסטיני שגורש מרמלה במלחמת 1948 . הוא סיפר לו שבמבנה ליד מנזר "הגיוס גיאורגיוס" שהיה שלו, הוא קבר אוצר. ארגז מלא בתכשיטים ומטבעות זהב. חליל ועוד שותף התפתו ושכרו מהאפוטרופוס לנכסי נפקדים את המבנה לכמה שנים בתקווה שהאושר, המטמון או האוצר יכסו את ההשקעה ויהפכו אותם לאנשים עשירים שיוכלו לקנות חצי מרמלה.

חליל וחברו הרימו את המרצפות וחפרו. הם חפרו וחפרו ולא מצאו מאום, מלבד החול הרך והזהוב עליו נבנתה רמלה לפני למעלה מאלף ומאה שנים על ידי בית אומייה.

טייב. הם כבר נתקעו עם המבנה לכמה שנים, וחליל נתקע עם השותף. בשנות השבעים האזור של מנזר "הגיוס גיאורגיוס" היה אחד מאתרי הבילוי החמים בארץ. בקצה רחוב "קהילת דטרויט" שכן מועדון "קליפסו" המיתולוגי. אנשים החלו לעבור במקום. חליל והשותף שלו החליטו לפתוח את המקום בבוקר ולמכור שם חומוס ומסבאחה לעוברים והשבים שהחלו לגדוש את הסימטה הצרה.

באמצע שנות השבעים הזדמן אל המקום עוזב קיבוץ אחד, מקורזל שיער, רכוב על ריקשה קטנה עם שני ילדים קטנים. אני? אני עוד לא הייתי… אבל אבא שלי, אחותי נעמה ואחי יפתח היו גם היו.

שני הגברים התיידדו ואבא שלי אמר לחליל "שמע, אתה כל הזמן פה! אתה מנהל את העסק, אתה מקלף, אתה עושה את המסבאחה והשותף שלך מרוויח על חשבונך. למה שלא תפתח מקום משלך?"

חליל ענה לו בקול חלש ואבא שלי ענה לו בקול חזק. קול חזק מאוד: "פתח! אני אהיה הלקוח הראשון שלך, אני אעשה לך את הסיפתח!".

חליל עבד, חסך כסף והשכיר מהמנזר חלל בינוני, בנוי קשתות גבוהות בו בנה אימפריה של מסבאחה מדהימה בטעמה. אבא שלי הגיע לשם עם אחי ואחותי. חליל עמד מאחורי הדלפק בחיוך של שמן זית סורי ואמר לו:"אתה נתת לי אומץ לפתוח כאן! אחרת הייתי תקוע עם ההוא או עם המונית". במשך שנים היה תלוי על הקיר במסעדה של חליל המיתולוגי, הבן גוריון שאבא שלי השאיר לו על מנות מסבאחה ושיפודים. סיפתח.

חליל גדל וגדל. בפסח ובשבתות היה מארח נחילי נחילים של החילונות היהודית הרעבה לפיתות טריות, מסבאחה ושיפודים שאכלו ואכלו ואכלו לקול צלצולי הפעמון החזק והגדול של המנזר העתיק ברמלה.

במהלך השבוע אכלו במקום תושבי רמלה. ילדים קטנים בתלבושת אחידה של בתי הספר הערביים שהיו מגיעים מוקדם בבוקר עם כסף מאבא שלהם, וקונים שקית שהכילה קופסה מפלסטיק עם מסבאחה ופיתות טריות, אותן אכלו כארוחת בוקר לפני בית הספר. קינאתי כל כך בילדים האלה. חשבתי לעצמי: "איזה כיף להיות ערבי מרמלה ולאכול כל בוקר מסבאחה אצל חליל".

חליל הזדקן וחלה. עד יומו האחרון,כמעט, היה יושב במקום הקבוע שלו, עם עיניים מצומצמות וחומות, שיער לבן משוח אחורה, כותונת מכופתרת ארוזה בתוך מכנסיים שחורים, שפם לבן וגזוז. חליל היה אדם שחווה את אימת מלחמת השחרור, ראה את גירוש ערביי רמלה, הקים מסעדה לתפארת וראה איך משתנה הרחוב הערבי שבו יושב המנזר והופך ל"רחוב קהילת דטרוייט". מהכיסא הקבוע שלו במסעדה הוא ראה מאות אלפי אנשים. ערבים ויהודים שבאים לאכול את המסבאחה המעולה שלו. תמיד אותה מסבאחה. עד היום.

אמר הרקליטוס "פאנטה ריי!" הכל זורם ומשתנה. הכל ברמלה ובמדינה זרם והשתנה, או שונה או הוחלף וגורש והוחזר. דבר אחד לא השתנה לעולם ולא ישתנה לעולם: המסבאחה של חליל נשארה תמיד אותה מסבאחה. משולה לנהר דמיוני ובלתי קיים שאפשר לטבול בו שוב ושוב. הוא? הוא מעניק את כל החום שבעולם בידיעה גמורה שתשוב לרחוץ בו. לרחוץ בו באותם מים בדיוק. כזאת הייתה ותהיה המסבאחה של חליל.

נוח על משכבך,חליל היקר. חיפשת אוצר מתחת לאדמה ומצאת אוצר גדול אותו יצרת אתה מפולי חומוס מבושלים מעוכים עם טחינה ועם הרוטב החריף שלך שהוא כל העניין.

אני אמשיך לשבת באוטו ולבכות אבל בסוף תמיד אכנס. תמיד.

זכרונך לברכה.

דרך אגב, מעולם לא לקחתי ברצינות את ההזהרה שלך לגביי שומן הכבש הצלוי. מלאך המוות ישיג את כולנו בסוף, אם נרצה או לא נרצה. אני אמשיך לזלול אותו. אף פעם לא הייתי אלגנטי כמוך.

קטגוריות:: Featuredאוכל רחובאוכלים בחוץאנשים עם בייגלהחומוס עלכללימסעדותנדב

תגיות:

אודות הכותב:

RSSתגובות (18)

כתיבת תגובה | כתובת טרקבק

  1. מאת גיא:

    תחשוב מה זאת ילדות במושבים הסמוכים, כשלאמא אין כח לבשל, נוסעים לנגב!
    יומיים אחרי שאני חוזר לארץ, חליל זוכה לפתוח את סיבוב השוק שלי.

    אם בסיפורים עזקינן, אז למתחרה המיתולוגי של חליל (סולטאן) יש גם כן סיפורים למכביר

  2. מאת נדב פרץ:

    רמלה זאת עיר מלאה בסיפורים טובים . צודק .

  3. מאת נדב פרץ:

    אגב ,השיר הוא של להקת ה-"אריות" ,נציגים מובהקים של תרבות הנגד הישראלית שצמחה ברמלה ,במועדון קליפסו כקונטרה ללהקות הצבאיות. הבסיסט של הלהקה הוא לא אחר מאשר טייקון העל – חיים סבן.

    • מאת גיא:

      גירוד קל של האנשים בשוק רמלה מגלה געגועים לעיר שהיתה ואיננה עוד- לפני 40 שנים היו ארבעה בתי קולנוע שונים בעיר, היום אין אפילו אחד, געגועים להיותה בירת הרוק, גם מפםי אנשים שלא מלאו להם 10 שנים באותם ימים, אבל שמעו על ימי התהילה שחלפו לבלי שוב.
      בכלל, השוק של רמלה הוא נושא שלם לטור נפרד- אל תגנוב לי את הרעיון! כשאחזור אני גם אכתוב אחד כזה, מבטיח! (בתקווה שפעם יתנו לי לפרסם פה משהו)

  4. מאת תמי:

    כל-כך עצוב ומרגש.
    נדב אתה צריך לכתוב יותר.

  5. מאת דודי:

    מדהים נדב,
    רק אתמול הזכרתי את חליל בעבודה….
    היום נדהמתי לראות את העדכון כי הוא נפטר !
    זכרונות לימים עברו של בגרות כלובש מדים שאכל שם בימי א' חסרי בשר בצבא….
    פוסט כתוב מדהים ומדוייק ,כי זהו האיש!
    אכן זכרונו לברכה…
    גיא תכתוב,תכתוב יש הרבה מה ללמוד על רמלה של פעם.
    אולי עוד חבר יקים דף קהילה בפייסבוק על רמלה של פעם כשם שעשה דודי לב"ש….
    מרשה לך לגנוב את הרעיון…:)
    יאללה בשמחות!

  6. מאת timora:

    סיפור האוצר כאילו נלקח מתוך אגדה.

    הלקח חשוב ביותר – כולנו יכולים לברוא בעצמינו אוצר.

  7. חליל זל"תמיד חיוך תמיד דאגת בדרכך המיוחדת להשרות שלוה ונועם אהבתי את האור בעינך שסיפרת לי שהשנה השמן מעולה והניצוץ כשהזייתים הסורים ייצאו לטעמך תחסר לנו בכל "איש יקר נוח על מישכבך ושישרתו אותך כפי שאתא תמיד דאגת אמן

  8. מאת נתי:

    יפה ועצוב

  9. מאת חיה(גסטרו):

    אבא שלי ז"ל אהב מאד לאכול אצל חליל ולכן אחרי העליה לקברו הלכנו לאכול בחליל..
    מסבחה נפלאה ! פוסט מרגש.

  10. מאת נעמה פלד:

    שבאבו חמוד,
    איזה ימים, הא? כל כך התרגשתי מהמילים שלך. אני זוכרת את הארוחה הראשונה אצל חליל. היינו שלושה והמסעדה היתה ריקה. עד אז אכלנו במסעדה ממול, בכל שבת, כשאמא ישנה ואתה היית קטן.
    תודה על המילים שלך.
    אתה הכי הכי, אחי.
    ז'מימי

  11. מאת רותם:

    יו, כמה עצוב!
    אצל חליל אכלתי לראשונה בחיי חמץ בפסח..

  12. מאת טובה:

    מה שעצוב שעם לכתו של אדם, הולכים גם נופי ילדותנו. אנחנו אמנם נותרים עם הזכרונות הנעימים והיפים, אבל הדור הבא…
    ואולי כל דור וזכרונותיו? אבל לנו נדמה שכזה כבר לא יהיה

  13. מאת שרה:

    סיפור מאוד יפה רק שהוא לא מדוייק,את הערבים ב-48 לא גרשו,הם ברחו

  14. מאת שרה:

    המסבחה הטעימה ביותר היא באמת של חליל. אין ספק!

  15. כתוב מדהים!

    אני שמעתי רבות על המקום, אבל תמיד בגוף שני או שלישי, ועדיין לא הזדמן לי לבקר שם בגופי.

    האם רמת האוכל נשארה זהה גם לאחר פטירתו?

  16. מאת עודד יפה:

    מסתובב בארץ עשרותש שנים
    בודק ומאבחן חומוס
    ומסבאחה
    אוכל אצל חליל כבר 26 שנה
    אין עוד בארץ שלנו
    מסבאחה כמו של חליל
    רק השבוע אכלתי
    כשאני נכנס
    חליל מביא לי מנה
    הרגל קבוע
    היה זה בבוקר
    חליל התיישב לידי
    ואמרתי בפעם המי יודע כמה
    איך זה תמיד כבר 26 שנה
    הטעם נהדר
    וכמובן לוקח מנה לתמר

השארת תגובה