הגיע הזמן להדרת ילדים מהמסך!

כשהייתי קטנה הייתי פרחה. אמיתית. זאת אומרת לא ממש אמיתית, הכל בגלל אמא שלי. הימים ימי שנות השמונים העליזים עד מאד. הזהב והכסף היו בכל מקום, או לפחות על כל בגד, כי בארנקים היה חול וחול. היו לי טענות כלפי אמא שלי, שלא הסכימה "לזרום" איתי. רציתי שיקראו לי כוכבית או זהבית או אפילו שירית, אבל קראו לי בשם רציני, תנ"כי. שם שכל המבוגרים התפעלו ממנו ורק אני רציתי כבר להגיע לגיל 16 ולהחליף אותו.

והבגדים. היו לי בגדים רגילים וללא שמץ חגיגיות. בלי זהב ובלי כסף ובלי שום אפליקציה של טווס או חברבורות נמר. לא הרשו לי לפזר שיער או להתאפר או ללכת עם עקבים. אפילו קבקבי עץ לא. כלום. נעלי ספורט בחורף סנדלים בקיץ ו"תחלצי נעליים ואל תסתובבי עם גרביים" או במילים אחרות "נעלי בית המגפר".

אתמול נזכרתי מה רציתי להיות כשאהיה גדולה.

עפרה חזה.

רציתי להיות עפרה חזה.

"את תהיי זמרת. יש לך את כל המרכיבים. יש לך קול ואת יפה…" אומרת המורה קרן פלס לילדה שחרחורת עם קול מוזהב שעומדת מול חדר המורים ועם ישראל היושב ומזפזפ בין "מעושרות" ל"בית ספר למוסיקה" לפייסבוק ומחכה שיתנו לה ציונים על השירה שלה.

"יא. למה רק היא? למה אני לא?" התמרמרתי לי, שוכחת שאני כבר בת 40. בגיל שזמרות עושות קמבאק שני או מתאשפזות בבית האח הגדול או במוסד סגור אחר, תלוי כמה היא מסוכנת לעצמה או לציבור. "גם אני יפה, גם לי יש קול יפה, אני ממש מוסיקלית ויש לי כבר בגדים מהממים. אז מה חסר לי?" מניתי את כל יתרונותי.

חסרה לי אמא.

זאת אומרת יש לי אמא. אמא נהדרת. גלי האקורדיוניסטית. גלי המורה למוסיקה. גלי של המקהלה. גלי שבגללה ילדים גדולים ניגשים אליי ברחוב ואומרים לי "מאד אהבנו את אמא שלך, אבל היא לא הכניסה אותי לקול א' במקהלה" הם מציגים את הפצע הפתוח שפצעה אותם אמא שלי, הטובה, הרגישה והאכפתית, מבלי לדעת בכלל.

"אמא, יום אחד יארגנו עלייך קבוצת שינאה בפייסבוק" אני מזהירה אותה. "כל התלמידים שלך שרצו להכנס לקול א' למרות שיש להם קול בס יתאחדו ויכריחו אותך לסבול את הזיופים שלהם גם כשאת עמוק בפנסיה" אני מסבירה לה את הרעיון הכללי.

"אבל אני לא בפייסבוק, אז איך אפשר להתנגד למישהו שלא קיים. שיתקשרו אליי, יש לי טלפון" היא מחזירה אותי למציאות, לעולם נורמלי בו פותרים בעיות בשיחת טלפון, בלי להתאחד סביב הנגד. בעולם של אמא שלי יש יותר בעד. אין לה פייסבוק והיא מקלידה באצבע אחת. לאט. רק כשהיא חייבת. לאחרונה היא נכנעה לאס אם אסים. אולי בסוף גם לה יהיה פייסבוק? זה בטח יהיה כשלכולם יהיה כבר משהו אחר.

חמודה האמא הזו שלי, אבל עדיין אשמה שלא צמחתי להיות עפרה חזה או אילנית.

תפקידה של אמי בחיי היה להוציא לי את כל הג'וקים מהראש. בניגוד אליי, היא היתה מעשית וצנועה. אצל אמא שלי לא היו סולנים, היתה מקהלה. לא היה קול פעמונים, היתה הרמוניה. לא היו חולצות מוזהבות, אלא לבנות, מגוהצות ובתוך המכנסיים. לא היו תנועות וריקודים תוך כדי שירה, אלא עמידה זקופה. לא היה שיער פזור אלא אסוף ולא מפריע לעיניים. לא היה אורגן, היה אקורדיאון.לא היה צביקה פיק, היו ארגוב, וילנסקי, אלתרמן, גולדברג ושמר.

את הרעיונות הנוצצים שלי הייתי מקבלת מהספרות המקצועית בה הייתי מעיינת. "לאשה" ו"העולם הזה". את העולם הזה הייתי קוראת בשירותים, מתלבטת ביני לבין עצמי אם כדאי לי להיות נערת המים במקום זמרת או אם יותר שווה להיות תמי בן עמי או אולי פינצ'י מור? את "לאשה" הייתי קוראת אצל דודתי. הייתי תולשת את התמונות הצבעוניות של הדוגמניות והזמרות וצובעת להן את הפנים בטושים שיהיו עוד יותר מאופרות ממה שהן היו.

את הג'וקים והחלויימס הייתי משאירה מחוץ לבית. שולפת אותם במקלחת, מול המראה, בעיקר אחרי חפיפה, כשהשיער שלי פזור ולא קלוע וכלוא בצמות ולגופי מגבת שהפכה להיות שמלת סטרפלס מפוארת בעיניי רוחי. הייתי מחזיקה מברשת כמקרופון ושרה עד שהיו דופקים חזק על דלת המקלחת ושולפים אותי מהעולם הדמיוני שלי, בו אני לגמרי עפרה חזה בבגד גוף מנומר.

ילדה בלי אמא לא יכולה. ילדה בלי אמא לא יכולה מלא דברים. ילדה בלי אמא לא יכולה להיות זמרת.

בכל סקנדל צריך לחפש את האשה, בכל תחרות ילדים צריך לחפש את האמא וזה הסיפור האמיתי של התכנית "בית ספר למוסיקה" שעלתה לפני כמה שבועות בערוץ 2. זה הסיפור שעומד מאחורי כל ילד פלא באשר הוא. מאחורי כל ילדת פלא עומדת אמא שרצתה להיות זמרת/דוגמנית/ידוענית, אבל לא היתה מספיק יפה או מוכשרת או שסתם לא בורכה באמא שדוחפת אותה למרכז הבמה, ולא משנה המחיר.

"מאמא עוף קודם כל חושבת על הילדים" אומרת החסות הנדיבה שמאפשרת את אוטוסטרדת הדמעות וההתרגשות מרובת המסלולים הזו. מפעל מופלא ומצפוני המאמא עוף הזה, אין מה לדבר. ממש כמו התכנית, גם שם לא חושבים על תקציבים, על רייטינג, על שכירות, על רווחים, על חיסכון. רק הילדים וטובתם עומדים כנר לנגד עיניהם ומאירים את דרכם אל העושר. סליחה. אושר. אושר. מעושרות זה בערוץ 10.

הילדים של "בית ספר למוסיקה" שרים יפה. יש להם קולות טובים ונראה שהם המבוגר האחראי בבית. הם גם לא אגואיסטים ויודעים לחלוק באור הזרקורים. ההורים מקבלים זמן מסך כמעט שווה לילד הפלא, נחת או לא נחת לאמא? הם שרים שירים שמביאים את אמא לידי דמעות, שירים שהם לא מבינים על פי רוב את משמעותם וטוב שכך.

הם עומדים על הבמה במיטב הפינפונים והמחלצות וקורעים את הגרון ואת הנשמה. המצלמה מתמקדת גם באמא, ואם אמא בוכה או מתמוטטת, הם הצליחו. אין כמו ילד שגורם לאמא לבכות, רק היום אני מבינה איזה ילדה מצויינת הייתי וכמה דמעות אמא שלי הזילה בגללי.

ילד אחד, זהוב שיער, שר לאמא שלו את "זכיתי לאהוב". אדיפוס שלנו מוכן לעלות בשביל אמא על פסנתר עם נעליים, למרות שאסור. בשבילה הוא שר טקסטים שהוא לא יורד לסוף דעתם, או לפחות אני מקווה שהוא לא. אבל מהבמה הוא יורד בהתמוטטות. הוא בוכה נורא ורוצה את אמא. הוא רק ילד והוא לא אשם שאמא אוהבת לבכות בציבור.

אבא שלו לא רוצה שאדיפוס יחשוב שאמא אוהבת אותו יותר ולכן הוא מציין בפניו ש"אמא בכתה מספיק, תאמין לי. גם לסבתא וגם לי ירדו דמעות…". אין מה להגיד, זו משפחה! זו תמיכה! אולי משפחתו של אדיפוס הצעיר היא הפתרון שלנו למפלס הכנרת. יש מצב לעשות את הגמר בין הקבר של רחל לזה של נעמי שמר?

יש שם ילדים שההורים שלהם חולמים על ניו יורק, או לפחות על רשיון עבודה ויחס הוגן. אנחנו לא ניו יורק וגם לא חזקים ביחס הוגן למהגרי עבודה, אז כפיצוי המורה מתי מעלה את אמא של קטלין לבמה ונותן לה לשיר. האמא כוכבת. הילדה גם.

יש ילדים שאמא שלהם קרועה על הלהיט "שריפה, אחים, שריפה!". שזה להיט שאף יום שואה אינו שלם בלעדיו. את התלהבותה של הפירומנית ניתן לכבות אך ורק עם שיר אלמותי אחר. התכשיט שלה עומד כמו שמש ושר בקול גדול "מעל פסגת הר הצופים". נחת!

כולם מבסוטים.

האם המאושרת מחמיאה לדודו פישר הצעיר. היא לא מעודכנת לא רק במוסיקה ובאופנה. היא גם לא יודעת שהציונות יצאה מהאופנה ושהיום הבון טון זה צדק חברתי או תג מחיר. המורה יהורם לא הולך לעדכן אותה בענין, הוא רק חוגג את כניסתו לפליילסט התכנית. "זאת הזדמנות שאין באף תכנית. פתאום שרים המאירי…" הוא מתפעל ובטח מתכוון להגיד שסוף סוף איזה גאון שר גאון. הזדמנות צריך לקחת בשתי ידיים. לחטוף. כל גאון של אמא יודע.

יש ילדים שההורים שלהם משוררים. "זה חמוד…" מגמגם מתי כספי מול אבא של דנאל "אבל ילדים אחרים ישירו שירים שמכירים…" המורה מתי מנסה להוריד את משורר הדלות מהרעיון.

הם מסכמים על השיר של רוני דלומי. הילדה מבינה בטוב ואחרי שהיא עבדה על הטקסטים של אבא שלה היא לגמרי יכולה להבין את המשמעות העמוקה של המילים "אז אוכל לנפץ את קירות בדידותי, אז אוכל לסכן את חומות שתיקתי". אני חשבתי שהדבר היחיד שילדה בת 9 אמורה לנפץ זה את קופת החיסכון בצורת חזיר לשם היא משלשלת את דמי הכיס שלה. אבל אני כנראה לא מעודכנת והיום ילדות בנות 9 לא זזות בלי יש חומות בדידות, שתיקה וסט סיכונים על כל צרה שלא תבוא.

מעטים הילדים שמצליחים לשמור על עצמם. לא לסגל שטיקים של כוכבים ומניירות של זמרים מנוסים. זה בדרך כלל תלוי בהורים שלהם, גם הם צריכים להיות טיפונת תמימים. לא ראיתי כל כל התכניות ולא השתתפתי בכל השיעורים של "בית הספר למוסיקה", אבל אחד הילדים הנעימים, המתוקים והנוגעים ללב הוא רועי עופר.

הוא מצחיקון כזה, עם פנים של נדי. הוא עולה לבמה בצניעות וללא מניירות של כוכב. הוא לא רוצה להיות משה פרץ כשהוא יהיה גדול, וגם לא עפרה חזה. אין לו אמא שרצתה להיות כוכבת, יש לו אמא רגילה, כמו שלי.  הוא מתרגש ולפעמים בולע את המילים. הוא ביישן, הדיקציה שלו לא מושלמת, אבל הוא הכי ילד, הכי טהור ואולי הילד שהכי מיטיב להבין את המעמד. הוא מתרגש כמו ילד ששוכח את המילים בטקס יום הזכרון וזה לא עצוב, אלא משמח ונדיר. נדיר כי לרוב הילדים של "בית ספר למוסיקה" יש מניירות של כוכבים, אין בהם תמימות, אין בהם בושה ואין בהם בילבול. הם המבוגר האחראי לא מבחירה, אלא כי זה כורח המציאות. כשאמא רוצה להיות ילדת פלא, מישהו חייב לשמור על פאסון.

התכנית "בית ספר למוזיקה" היא לא הדבר הכי נורא שקורה בטלוויזיה שלנו. יש תוכניות איומות ממנה. השימוש המופרז בילדים עושה לי לא נעים, בפרסומות, בתכניות שירה, פסטיבלי ילדים ובתכניות בישול. למה אין "הדרת ילדים", למה?

ובכל זאת אפשר לשפר ולחדד את המיזם ואולי להפוך אותו לראוי לצפיה באמת.

קצת יותר הסבר על המילים, על הכותב, על התקופה בה נכתב השיר.

אינגליש איז וורי ביוטיפול לנגוויג', אבל אנחנו המדינה היחידה שדוברת עברית. אפשר בבקשה להקפיד לבחור שירים עבריים? יש כל כך הרבה, מרגשים, מעצימים, וורי ביוטיפול אינדיד.

פחות הורים. פחות אמהות בהתקף היסטריה. זה מביך. אני לא תמיד יודעת מה לעשות עם המידע והברדק המשפחתי שאני נחשפת אליו (ראה מקרה אדיפוס). גם כאן, אני מתאפקת מלכתוב כל מה שאני חושבת, כי מדובר בילדים. יש גבול לדרמה, לצהבת ולהיסטריה. אני מקווה שאף הורה לא חשד שהתכנית הזו לילדים, היא לא. זו תכנית לאמהות, ילדים צריכים לישון בשעה כזו ולחלום על דובים כחולים ועל פלוטו הכלבלב מקיבוץ מגידו.

המורים משתדלים מאד להיות עדינים. יהורם גאון הןא לא מרגול, זה לא כוכב נולד פה ואף אחד לא מברווז או מג'נגלר אף אחד. אבל זו תחרות ויש לחץ, הילדים לא מטומטמים. גם אם אומרים להם "אצלנו כולם מנצחים" הם יודעים שהם במבחן. אין לי מושג למי אני מפנה את השורות האלו, אולי ל"טדי". שימרו עליהם, הם ילדים. אל תסמכו על ההורים שלהם, אני קוראת טוקבקים ומצטערת שגם הקטנטנים האלה יודעים לקרא.

אל תשכחו להגיד להם שהם יפים, לא משנה מה אומרים בטוקבקים.

קטגוריות:: Featuredהרהוריםטלוויזיהכללינעמה פלד

תגיות:

אודות הכותב:

RSSתגובות (19)

כתיבת תגובה | כתובת טרקבק

  1. מאת amit cohen:

    זה בדיוק מה שאני הרגשתי. במיוחד אתמול בביצוע של שון (אדיפוס)…
    פורמט כאילו מכיל וסובלני אבל מתחת לפני השטח הוא אכזרי כמו כל ריאליטי. עדיין יותר טוב ממעושרות.

  2. מאת מדי:

    מצטערת אבל הפעם ממש לא מסכימה איתך! בעיניי זו תוכנית חמה ונעימה, הילדים מקסימים ומוכשרים בצורה יוצאת דופן ומחממים את הלב ובסך הכל המורים מפרגנים ומעצימים. גם נחמד להיזכר בשירים קלאסיים ומדהימים שלא שמענו מזמן. זו דעתי לפחות….

  3. מאת ניבה:

    מסכימה חלקית…

    האימהות וההורים באמת בלתי ניסבלים ורודפי פירסום.
    מה זה השיר המטומטם שהאבא ניסה לקדם שם??? מתי כספי היה עדין מאוד…. אבל בפנים שלו ראו שהוא חושב שהאבא מטומטם.

    חלק מהילדים פשוט שרים מדהים.

    ראית את הביצוע "כמו להיות ירדן" – פנומנלי!!!

    חשיבות התוכנית בכך שהיא מקדמת ומזכירה שירים וותיקים ואהובים. קלסיקות שכבר לא משמיעים ולא מגיעות לטלוויזיה. זה חשוב ותרבותי.

    ושוב… חלק מההורים פשוט חייב להיות מורחק מהתוכנית. למען הילדים…

  4. מאת גיל:

    צביקה הדר לא מפסיק לצעוק.
    לא כתבת את זה וזה חשוב להתייחס גם למסגרת התוכנית ולהנחיה ההמונית.

  5. מאת roni sh:

    השופטים חנפנים ומנדנדים. קרן פלס מביאה את הניג'וס לשיאים חדשים, בכתיבת שירים היא טובה הרבה יותר ואין לי מושג למה כל מה שמירי מסיקה עושה היא צריכה לעשות אותו דבר.
    הכישרון היחיד שייך לקטלין הפיליפינית, השאר לא מעניינים ונימצאים שם כי אימא רצתה.

    • מאת דינה ר:

      קרן פלס מדהימה ורחומה ואני נגד זכיה של ילדה שלא שרה בעברית בתחרות במדינת ישראל.

  6. מאת ריקי:

    ערב טוב, אני בעד לא לבלבל ילדים צעירים במסע הפרסום התובעני הזה , שמהר מאד הם מגיעים למעלה ובטיסה למטה , זה בלבד יכול לגרום להם לבלבול רב ולדיכאון, הם עדיין לא ממש בוגרים, על מנת לדעת איך להתנהג עם פרסום כזה או לחלופין שקיעה.
    בתוכנית בית ספר למוסיקה יש ילדים שבהחלט קוסם להם הפרסום ונראה כאילו הם אלה שדחפו להשתתף , אך עדיין יכול להגרם להם נזק רגשי חמור.
    שילדי היה קטן רצו לצלם אותו לירחון ולפרסם את תמונתו בכל מיני מותגים ואני הטלתי וטו, אך יש הורים שהם עצמם אוהבי פרסום והם לא ממש חושבים לעומק על הנזק שיגרם לילד שלהם , ילדים צריכים להיות ילדים, לשחק ולהנות ולא להכנס ללחץ נוראי שכזה דעתי !

    • מאת נועם:

      אינני מבינה על מה התלונה.
      האם את מעדיפה אישה של אוליגרך החושפת את התינוקת המסכנה שלה למותגים ולשטויות שיטחיות?
      אל תגזימו בבקשה. עוד יורידו את הפרוייקט המדהים הזה בגלל הבכיינות של צדקנים כמוכם.
      לא רוצים? אל תצפו.

      • מאת טובה:

        כאילו שחסר במה לצפות בערוצים חוץ מב"מעושרות" או "מוזיקה לילדים".
        חסר כן, ובגדול – סובלנות לדעה שונה של אחרים.

  7. מאת michal erez:

    עם רוב דברייך אני מסכימה.

    הבת שלי בדיוק בגילאיים של הילדים המופיעים וגם לה נכנסו רעיונות על פירסום וסלבריטאיות. זה נוגד באופן מוחלט את הדרך בה אנו מתנהלים כמשפחה ומחנכים את בנותינו.

    אבל כתוכנית בידור זו תוכנית לא מזיקה כמו מעושרות או האח הגדול.

    בהחלט תוכנית לכל המשפחה שניתן לראות יחד מבלי לכסות לילדים את העיניים או לסתום להם את האוזניים.

    תוכנית נעמי שמר הייתה מדהימה וגם תוכנית הקלאסיקות.

    כמו שכתבת גם לי יש ביקורת על זמן המסך המופנה להורים ולבכי האימהות.

  8. מאת מעין:

    בקרוב תעלה תכנית בישול עם ילדים.
    צריך להתרגל לנוכחות האנשים הקטנים שיגנבו את ההצגה.

  9. מאת דינה ר:

    אוהבת את התוכנית ואת השירים.
    מעריצה גדולה של יהורם גאון ומקנאה בתלמידיו
    על הערכים שהוא מעניק להם.
    יבורכו ממציאי התוכנית על היצירתיות ועל ארץ ישראל היפה שכבר שכחנו שקיימת.

    • מאת טובה:

      דינה,
      דברים יפים אמרת, ונכונים.
      אבל את כל הקונספט הנפלא והחינוכי הזה כביכול [להנחיל לילדים את אהבת הארץ ושיריה], אפשר תמיד לבצע, בד' אמות, בכל מתנ"ס/בי"ס/מסגרת חוגית אחרת, לגייס את טובי זמרינו [ואני משוכנעת שיהורם גאון היה שמח להשתתף בפרויקט כזה] – ללא אור הזרקורים, ללא התחרותיות.
      כאן יש קונספט זול, שמביא את מתכונת "כוכב נולד" לאיזה סוג של ריענון השורות.
      גרוע. גרוע מאוד ש"טובת הילדים" כבר מזמן לא עומדת לנגד עיני מישהו. בכל מובן.

  10. מאת אורית יעקובא:

    אני מעדיפה אלף פעמים את הילדים המחונכים על פניי המעושרות המגעילות שעושות מעצמן ומהילדים שלהן צחוק.

  11. מאת נתנאלה:

    חשבתי שרק אני בדיעה שילדים צריכים להיות ילדים ולא שחקנים או כוכבים.

  12. מאת טובה:

    נעמה, כל כך צודקת! וברגישות שלך, כל כך מצונזרת…
    ואם תרשי לי אספר את הצד שלי:
    כבר מהפרומואים הראשונים של טרום-תכנית הצהרתי לכל מי שרצה לדעת וגם למי שלא, שאני כועסת נורא ואחרים את התכנית הזאת במופגן. וכך באמת עשיתי, וגם לאורך כל הדרך היכן ששמעתי את צירוף המילים "בית ספר למוזיקה" מיד נחרצתי ב: "אני שונאת אותה" [את התכנית].
    אתמול בערב, זאת הייתה הפעם הראשונה ש"הצצתי". נשאבתי לראות את כל התכנית. אבל הכעס שגאה בי בבטן למשך כל הצפייה היה גדול לאין שיעור. הילדה היפה שאביה כל כך רצה שתשיר פיוט מן התהילים – רעיון יפה וביצוע יפה עוד יותר, אבל הדברים שנאמרו אחר כך: "את ידעת בדיוק על מה את שרה והבנת את המילים". בחייאת! לא קניתי את זה… ולפי הבעת פניה של "הנערה", גם היא לא קנתה את זה.
    ציונים כמו "כמעט טוב פלוס", "השיר לא מתאים לקול שלך". למה? למה? למה ילדים צריכים לעמוד בסיטואציה כזאת קבל עם ועולם? בשם מה?
    בעיני – מדובר בריאליטי נמוך ביותר, על שהוא משתמש בתום הילדים. ואומרים לי: "אבל ההורים שלהם הסכימו". ואני עונה: "גרוע יותר! ואבוי להורים כאלה".
    נעמה, סיפרת על אמא שלך, וזה ריגש אותי מאוד – הייתי ילדה, ואני גם אמא – ומתחת לשני הכובעים האלה אני יכולה לספר ש"מה שרואים משם לא רואים מפה", כלומר: כשאנחנו ילדים ההורים נראו לנו לא פעם [בטח גם לבת שלי] כאנשים חסרי חמלה, "איך הם לא רואים שאני רוצה כל כך, למה מונעים ממני?". אבל כמבוגרים [האחראים, במצב הנורמלי] לא פעם אמרתי בשיכנוע עצמי "אני מעדיפה שהבת שלי תבכה שתי דקות מאשר שאני אבכה כל החיים".
    כמו שכתבת, נעמה: "ילדים צריכים לישון בשעה כזו ולחלום על דובים כחולים ועל פלוטו הכלבלב מקיבוץ מגידו". אז אני שואלת משהו יותר חריף מזה – איפה יצחק קדמן כשצריך אותו?

    מתנצלת על נאום-חוצב-להבות, אבל הוא עוד עדין לעומת הלהבה שבוערת בי בפנים.

    • מאת מעין:

      טובה אין מה להוסיף על דברייך. צודקת בכל מילה ומילה.
      ה"מורה" קרן פלס שאומרת לילדה שהיא אוהבת את הקוקיות שלה… – מחנכת דגולה!!!

  13. מאת תמר:

    כל מילה בסלע!
    אני חוזרת ואומרת לכל מי שרוצה לשמוע וגם למי שלא שהתוכנית הזאת היא ניצול של ילדים מסכנים. עונים לי: "אבל הם נהנים מזה" "אבל ההורים שלהם מסכימים" "אבל מתייחסים אליהם מאוד בעדינות". בולשיט!
    מי אמר שהם נהנים מזה? זה אולי מה שרואים במצלמות.
    ההורים שלהם מסכימים? צריך לפנות לשירותי הרווחה.
    מתייחסים אליהם בעדינות? אל תבלבלו במוח. לאף אחד שם אין שום אינטרס מלבד כסף ורייטינג.

השארת תגובה