גונדי היימס, אינדיאנה ג'ונס והקציצה שתעצור את הפצצה

השבוע חשבתי לעצמי שאנחנו כבר הרבה זמן פה ביחד, ואני מרגישה מספיק פתוחה איתכם. ברגע של כנות שאולי אצטער עליו כשהדברים יפורסמו, החלטתי לשתף אתכם בפרט שחור בעברי. לפני שנים עסקתי בעבודות ביטחון. התפרנסתי כסלקטורית במעברי הגבול כדי לחסוך לטיול ארוך בחו"ל ואחר כך כדי לממן את לימודי התואר הראשון. אינני מרוצה כל כך מהפעולות שהיו כרוכות במילוי התפקיד, אבל אני מניחה שבלעדיו לא הייתי היום מי שאני ולא כקלישאה.

במקום ההוא, על קו המים בין ירדן לישראל, עברו אנשים תהליך ארוך ומפרך של חציית גבול. כמו ממחישים את שרירותיות הגבול, עברו באותו הזמן בנהר מצד לצד ובלי להיבדק, חתולי ביצות, דרבנים וציפורי מים. באחד מימי אוגוסט הלוהטים שהאספלט נמס בהם אל השמיים והאנשים נראים מהלכים בכבדות כמו לובשים סרבלי חום אדומים כבהדמיה תרמית, הייתי ברציף הנוסעים בשעת צהריים.

מדובר בעמק בית שאן, מי ששהה באזור הזה בקיץ יודע שהעיר חייבת להיות פתחו של גן עדן, כי הגיהינום כבר נוכח. רציף הנוסעים לא היה ממוזג ואני הייתי אמורה להסתובב ולחפש פצצות במקום שבו אפילו הזבובים כבר התייאשו מלהטריד והכריזו על שביתת תעופה עד הסתיו. ישבתי על ספסל ליד סדרן המסוף. שתקנו, הסתכלנו כל אחד למדינה אחרת וחיכינו לתזוזה. כלומר, קיווינו שלא תבוא.

לפתע הופרה הדממה, מכונית פולקסווגן כחולה וחבוטה שחלונותיה פתוחים קרטעה ברעש ונעצרה מולנו. מן החלון של המושב שליד הנהג השתלשלו זוג רגליים ארוכות, לבושות מכנסיים בצבע קאמל ועטויות נעלי עבודה סגורות. הבטנו בפולשים בשקט. הנהג שיצא לסדר את ענייני הביורוקרטיה חזר לאוטו כדי לקרוא לשכנו השרוע במנוחה מופגנת וחסרת עניין.

אל החלון התרומם כובע בוקרים, אחריו הופיעו משקפיים וזקן לבן ואיש גבוה ודק ירד בקפיצה מתונה ואדישה אל הכביש. החולצה שלבש הייתה בצבע מכנסיו ולצווארו כרך מטפחת ואלמלא הלב שלי התחיל להלום, יכולתי לחשוב שהוא רשג"ד צופים מזדקן שלא ידע מתי לפרוש.

"זה אינדיאנה ג'ונס", שמעתי את עצמי אומרת לסדרן בקול שנשמע זר ורווי תעתועי כבשן  אפילו לי, אחרי שתיקה כל כך ארוכה. הוא הסב את מבטו אלי לאט. כבר הרבה שנים הוא כאן, הוא בית שאני, כבר יודע לזהות מה השמש מעוללת לאנשים.

"מה את מקשקשת" הוא ענה בביטול, "אינדיאנה ג'ונס". לא טרחתי להסביר ועקבתי אחרי הדמות הקשוחה בערגה.

תמיד נמשכתי לארכיאולוגיה ועוד יותר נמשכתי להריסון פורד בסדרת הסרטים. לא העזתי ללכת ולדבר אתו, עם וונדיל ג'ונס. רק כמה ימים לפני כן קראתי עליו שהוא עדיין מחפש את ארון הקודש, ממשיך לחפור בקומראן. לא מתייאש. כמו תמיד אני יודעת, מקשרת, אבל לא מעזה ליצור קשר.

בקרית הגבול ששמעה את מה שאמרתי לקחה ממנו כרטיס ביקור, "אמת מארץ תצמח", כך הוא הציג את עצמו. מהצער על ביישנותי, לקחתי ממנה את הכרטיס ומעולם לא החזרתי. הרי זו אני שידעתי, הגיע לי.

אותו סדרן קרא לי דבר שבשגרה "גונדי" והסביר לי שזו סוג של קציצה פרסית שעשויה מחומוס. אני מורגלת בשמות חיבה רבים, אבל אחד קולינרי עוד לא היה לי ושמחתי בשם הזה, גם מבלי שטעמתי את הקציצה שהעניקה לי אותו.

לימים התברר לי שבין יוצאי עדות פרס מכנים בחורות עגלגלות כך, נקביל את זה ל"קובה". אני מוכנה להישבע שאף פעם לא הייתי עגולה די כדי לזכות בתואר השכינה "קובה" ולכן לא נטרתי לבחור ההוא טינה, אבל נרשמה משימה בנפשי הגסטרונומית, להניח את ידיי על השמנמנה ההיא.

שנים עברו ולא יצא לי לממש את זממי, עד שהגיע אחמדיניג'אד. כן, טוב, הוא לא ממש הגיע, תירגעו, זו אזעקת שווא. חברים פרנואידים התחילו לדבר על האיום האיראני. גם אני שמעתי כמו כולם בחדשות אבל ברוח התנגדותי חסרת היגיון לכל ניסיון הפחדה באשר הוא, התייחסתי לזה בביטול. ממילא, אם יזרוק את הפצצה, לא יהיה לי איך להתנגד. באותו תקופה נתקלתי בעוד תופעה איראנית, נקרא לו כאן השטן מטהרן. שני הגברים האלה, שוחרי הרע, הזכירו לי את עברי הביטחוני ואת היותי מצוינת בסלקציות.

אסטרטגיית הסלקציה שלי בשני המקרים כללה התעלמות ואוכל. כן, אוכל הוא מגננה שרק איתה נוכל לנצח ואחרי שננצח, נאכל עוד. על כך מושתתים כל חגי ישראל. בקיצור, בשל פריצתם של מינים וזנים שונים של המן לחיי, החלטתי לסור למסעדת סלימי. לקחתי איתי את ע' מיודענו, שהוא כבר ע' מימים ימימה ולרגל המאורע הפכתי גם אני לג' ויצאנו לבדוק מהם מקורות התזונה של יוצאי פרס, כדי להבין, אולי, איך להשכין בינינו לבינם שלום.

בצהרי שישי המסעדה הייתה עמוסה וצוות המלצריות שמנה שתי נשים עסוקות, חרוצות ועמלניות וביחד עם זה גם מאוד נחמדות, התרוצץ בין השולחנות. שלוש מנות היו בתפריט, אש, בשר על האש ו-כן! גונדי! סוף סוף.

סלימי הוא מהמקומות הללו שהמלצריות אומרות ללקוחות מה להזמין והלקוחות מבינים היטב שאכן כדאי להם להקשיב. באש, תבשיל של קציצות ברוטב אדום מרימונים, חמוץ מתקתק, נגמרו הקציצות ואנחנו הקשבנו למלצרית והזמנו רק את הרוטב ולצדו קבב על האש ושיפוד פרגית, אני הזמנתי גונדי כמובן והמסעדה העניקה לנו חורש סבזי, תבשיל עשבי תיבול חמוץ עם לימון פרסי ושעועית אדומה וגם תבשיל אורז שרוף.

פעם, לפני שהבנתי קצת באוכל, חשבתי בגלל מנת האורז הזו שאולי אני פרסייה, כי גם אני מתמחה בלשרוף אורז. כשעמדתי על דעתי הבנתי את כמויות המסירות והחמאה שצריך להשקיע כדי להכין את האורז השרוף כהלכה. אחרי שאכלתי אותו הבנתי גם שצריך עורקים רחבים מאוד כדי לשרוד אותו.

צלחת של עלים ירוקים הגיעה לשולחן, כנהוג במטבח הזה העשיר כל כך בעשבי תיבול. ע' ליחך עלה שנראה כריחן וכמעט נחנק. הוא הזהיר אותי בתנועות ידיים לבל אתקרב, שוכח שאני מתגרה מאתגרים בתחום המזון. לריחן היה טעם מובהק של אניס, אחד מאויביו הגדולים ביותר של ע' שאיננו קיצור לעארק בשום אופן.

את כל התבשילים שופכים על אורז לבן ומהביל. בלי האורז, אין בהם שלמות, הם מיועדים להתערבב עמו. חיכיתי כבר למלכת הארוחה והיא הגיעה, בבדידות מזהרת בקערת מרק צהוב מכורכום נחה בליסטראה עצומה, צהובה אף היא, עשויה קמח חומוס ועוף טחון וטעימה כל כך. הגונדי הוא מאכל של יהודי פרס ולאחרי שראיתי את הכדור הענקי הזה, יש לי גרסה משלי לנסיבות מותו של המן או לשאלת חימוש הנגד של ישראל.

האש, למרות סלידתי מאוכל מתוק, היה מצוין והטעם החמוץ האהוב עלי העפיל על המתיקות. גם הקבב והפרגית היו רכים וטעימים והאורז מושלם. טעמנו מכל המנות שהוגשו באותו יום במסעדה וכולן היו נפלאות. נזכרתי כמה אני אוהבת מסעדות פועלים, שמתמחות במעט מנות ועושות כל אחת מהן לעילא. באשר לאיום האיראני, כל מה שרצינו הוא לשכוח מהכול וללכת לנמנם וחשבנו, שצריך רק להזמין לפה את נשיא איראן, שיבוא לסלימי ויטעם את הגונדי ויחטוף איזה שנ"צ. אחרי זה, כבר יבוא השלום.

סלימי

נחלת בנימין 80 תל אביב

3-51883770

יצא לנו, עם שתייה, 110 ₪ לזוג.

קטגוריות:: Featuredאוכלים בחוץגונימסעדותתל אביב

תגיות:

אודות הכותב:

RSSתגובות (10)

כתיבת תגובה | כתובת טרקבק

  1. מאת beni goshen:

    סוף כל סוף גיליתם את המסעדה הזאת..
    תהיתי מתי תכתבו עליה.
    המטבח הפרסי הוא אחד העשירים שיש וחבל שלא רבים מכירים אותו.

  2. מאת נועה:

    תודה על ההמלצה. אולי אפשר לקבל מתכון לגונדי?

  3. מאת גוני:

    נועה, בשמחה. קחי גוני ושימי דל"ת. מתכונים זה פופטיץ :), אני רק על מסעדות ומקומות אוכל. אולי נעמה תדע, או מור פלג.

  4. מאת amit cohen:

    גוני, גוני, גוני… פצצה חכמה…

  5. מאת אהובה:

    אכלנו בגוהר כפר סבא, כי בא לנו לטעום אוכל פרסי.
    מנת הגונדי הייתה טעימה וגם מנת החורש סןבזי . אולם במנת האורז עם פרגיות היה צריך להנות מהאורז , כי היו מעט פרגיות בקערית.
    קבלנו לשולחן גם אורז וצלוחיות קטנות של סלטים ולחם לבן טרי.
    לסיום קבלנו תפוחי אדמה מתחתית סיר האורז ותה. כתחליף לסוכר קבלנו צלוחית של צימוקים אורגניים.
    שלושתנו שילמנו 165 ש"ח.
    המליצו לנו וקנינו- צנצנת קטנה של םחוג ירוק-25 ש"ח וצנצנת קטנה של מעדן מתקתק מבצל עם חריפות פלפל.
    כל השבוע לקקנו את האצבעות מה"חריף" שהוספנו לכל מנה.
    נ.ב: קניתי קמח חומוס ו…
    חפשתי את הפנקס הישן של "מתכונים שכדאי לזכור"שם היה לי מתכון לגונדי שהמתין משנת 1993. קבלתי אותו מדיאנה (אחותה של ריטה ),כאשר לימדתי את ילדיה- לירז צרכי ואחיה הבכור. אז זכיתי לטעימה ולמתכון,
    והמתנתי עד שבוע שעבר …ומאז הגונדי מככב אצלנו.

  6. מאת מיכל:

    צטערת,
    הגונדי לא הפילה אותי,
    לייתר דיוק הפילה ומאז לא קמתי,
    לא לכבודה בכל אופן.
    אבל אינדיאנה ג'ונס, מממ…
    נאו יו אר טוקינג טו מי.
    אוף.
    אז בשבילי תישארי אינדיאנה גונ(ס)י
    ולא גונ(ד)י.
    ושיעופו המון כופתאות שכאלה,
    על כל האחמדינג'דים לדורותיהם
    ובאשר הם. אמן.

  7. מאת עמיחי תמיר:

    שנים לא אכלתי גונדי או כל אוכל פרסי אחר ורק זכרונות נעימים נשארו…. כרגיל כיף לקרוא את הפוסט שלך אז תודה!

  8. מאת ראובן:

    הטור המקסים והאוכל הטעים… גדול!! שוב נהניתי לקרוא אותך. והפרסים… ניתן לומר שפיהם וליבם שווים: הם חסכנים והאוכל שלהם מדהים וזול.

  9. מאת מירב:

    אין על מסעדת סלימי!!! אני חולה על האוכל שלהם ועל השירות הנדיב! מומלץ ביותר!

השארת תגובה