קרית מלאכי – לא רק קצב וטחול ממולא

המורה כסוף השיער, שלף ארנק חום מהכיס האחורי שלו, פתח את הארנק, הוציא ממנו מטבעות והפטיר בסרקזם פרימיטיבי ובמבטא הרומני הבולט שלו: "עזוב, עשה לי טובה. קח. קח את השקל וחצי שאני מרוויח עליך וצא לי מהשיעור!". לשיעורים הבאים כבר לא חזרתי.

יצא שבכיתה יא' נשרו להם עוד ועוד שיעורים ושעות ובתחילת שנת 96, נראתה מערכת השעות שלי כמו פה ממוצע של ילד בן שש שנשרו לו השיניים. כיוון שחוקי מרפי פעלו נגדי בשיא אכזריותם הקרה, רצה הגורל שתמיד דאגו לשבץ איזו שעה ראשונה קיקיונית ולא חשובה ושעת "מחנכת" אחרונה בה עסקנו בעיקר בהתגוששויות פוליטיות חסרות חשיבות ונטולות מנדטים. אלה גלשו תמיד לאלימות מילולית ופיזית. בין לבין היו אלה ימים לבנים וארוכים שמוסמסו ברביצה על הדשא החותך של התיכון, ישיבה חסרת טעם בספריה וקריאות חוזרות ונשנות בעיתון הספורט.

פעם בשבוע, היינו הולכים חגיגית מכיוון תיכון באר טוביה עד לקריית מלאכי,שהייתה לוס אנג'לס קטנה. אסרו עלינו לצאת לקרייה מחשש שנסתבך בתגרה. אבל, אכולי שיעמום היינו נוטלים ריזיקות מיותרות וחוצים את הצומת המסוכן ליד מטע האפרסמון שבין מושב אורות לקריית מלאכי.

נדב פרץ מכתה יא' חוצה את הרוביקון. יוליוס קיסר דוהר עם ליגיונותיו לקריית מלאכי.

קריית מלאכי הייתה אז לפני גל העליה הגדול. היא הייתה עיירת צווארון כחול, סימפטית עם איזה חבר כנסת אחד משורותיה. קראו לו "משה קצב". מי הכיר אותו? מה ידענו עליו? יאללה, עוד ליכודניק.

האודיסיאה שלי ושל חבריי המשועממים הייתה נחתמת ב-"שווארמה של שוקי". כמה התאווינו לבשר ההודו הפרוס עם דילדולי השומן הניצלים מלמעלה. "תן לי בבגט!" היינו מצווים על המוכר. שוקי היה סוחר השווארמה הראשון שאפה בגטים באזור. לנו, נערי הקולחוזים והסובחוזים של המועצה האזורית באר טוביה נראה הדבר כפלא. ביס מהשווארמה של שוקי הטיסה אותנו הרחק מהבי"ס המאוס והמושמץ דאז. אכילת השווארמה לצד פרחי ערסים מקריית מלאכי נראתה לנו מעשה מתריס, חתרני ווהכרזת מרד כנגד התיכון ומנהליו.

למען האמת, הייתה זו שווארמה רגילה שברגילות: קצת מלוחה, קצת לא, עם כרוב במיונז או רק עם חומוס. "רק עם חומוס? מה עם חצילים ? לא רוצה? נו אין לי זמן ! סתכל ת'תור מאחוריך ילד!". "למהר! קח קולה מהמקרר. קחו בקבוק גדול! משלמים שם אמרתי לך! שם בקופה! נו אין לכם עיניים ילד? ילדים?"… מה עושים עם כל הזיכרונות האלה? כלום. גם תעודת בגרות השלמתי מאוחר יותר.

פינה חמה לקריית מלאכי הייתה לי תמיד. תמיד.

בינתיים, חבר הכנסת הפך לשר ואחר כך לנשיא. קריית מלאכי החלה שוקעת ומתחרדת, בתחילה רק מעט, אבל אחר כך במין תנופה הרסנית. אחר כך איבדה את שיווי משקלה. רגע היטלטלה לכאן ולכאן ברעש גדול ופתע נפלה ארצה בקול חבטה עמום וחלש. קרית מלאכי הוכרעה אל תוך ביצת השחיתות וגם מתוך הבולמוס הישראלי לקלוט עוד ועוד עליה על חשבון העולים החדשים ואלו שאך נקלטו לפני פחות מדור, וגם על חשבונם של העולים המוחלשים שחשבו שהגיעו לארץ זבת, חלב ודבש… חשבו.

תוך שלוש שנים הפכה קריית מלאכי לסמל של עוני, ניוון, שחיתות, חוסר אונים ואוזלת יד. העיירה שנבנתה מעמל ויזע של עולים חדשים מכורדיסטן, צפון אפריקה, עיראק ופרס לא הצליחה לקלוט את גלי העלייה מאתיופיה, רוסיה וחבר העמים.

סיפור עצוב וטראגי שהתחולל בזמן שהאנס המורשע קצב חגג את עצמו עד לאבדון במשרד התיירות ובבית הנשיא של מדינת ישראל, הטריד ואנס נשים בבריונות ובברוטליות. כולנו היינו שם על הזין שלו, גם קריית מלאכי יחד עם כולנו.

הגעתי השבוע אל קריית מלאכי. לא היה לי כיוון. שום כיוון. הייתה שם מאפייה בוכרית נהדרת שמצאתיה סגורה וחתומה במנעול גדול של ברזל. שלט "להשכרה" ניצב במקום שבו עמד תנור גדול שהיה פולט מאפים בוכריים מתובלים בזרעי כמון ובשומן כבש.

נדדתי אנה ואנה, מחפש את עצמי בסמטאות המרכז המסחרי החבוט שליד העירייה. הגעתי אל "קפה אופל" – פרלמנט מקומי שיש בו ארוחות צהריים צנועות ולא מיוחדות. קיוויתי לשמוע שם ויכוחים ערים על הנשיא שהולך אל הכלא. כלום. גברים בגיל העמידה, חלקם מכוסים בכיפה שחורה וגדולה וחלקם גלויי ראש, מילאו טפסים של ווינר, דיברו בשקט על כדורגל ולגמו כוסות אספרסו כפול מכוסות זכוכית צרות מותן ומעובות במרכזן. אף מילה על הנשיא קצב.

עוד כהנה וכהנה תעיות במבוכי מרכז קריית מלאכי הובילו אותי אל "מסעדת רחלי". מסעדה שמגישה מגוון אקלקטי לחלוטין של מאכלים מזרחיים עם נטייה חזקה לכיוון התוניסאי. ריח טיגון חזק עלה מהקיטון התחום בפיברגלס ששקיפותו דהתה וקיבלה סוג של עכרוריות לא מצודדת במיוחד. מרכז מסחרי. למה ציפיתי? קיבינימט איתי.

על קיר המסעדה מגוון אין סופי של תעודות כשרות, חלקות, בהשגחה של זה ושל זה וגם של ההוא. רוחותיהם של הקב"ה ישתבח שמו ונציגיו עלי אדמות מרוחות על כל הקיר. נראה לי שהמקום בעיקר כשר.

"יש לכם בולט?" שאלתי. "לא, יפה שלי. נגמר, נשמה שלי" אמר לי בחיוך המוכר שחור הכיפה. "יש לכם קוסקוס?"  ניסיתי. "לא נשמה. נגמר נשמה". "יש עוף טעים שרחלי מכינה עם ריבת בצל, גם שניצל יש. טעים עם סומסום" הוא ניסה.

לא אכלתי שם בסוף. לא אוהב ריבת בצל וגם לא סומסום בשניצל עוף. התפנקתי.

המקום הקטנטן היה מלא לחלוטין. הוצאתי מצלמה וביקשתי רשות לצלם. בשלב הזה הבחינו הסועדים שאני לא בדיוק רעב שהזדמן לשבור שם את הרעב על שניצל סומסום או סנדביץ' טוניסאי.

כמו הידרה מתוך הגלים, התנחשל מולי איש צעיר עם עיניים קטנות, שחורות וכועסות. הוא קם עליי מתוך הצלחת הגדולה שעליה ניצבו שרידי ארוחת הצהריים הפשוטה שלו.

"תכתוב, תכתוב! אם הוא אנס, אז כל החברים התל אביבים שלך גם כן אנסים! אורגיות!"

אשתו על ידו, יושבת לצד עגלת תינוק, מרוכזת בארוחת הצהריים שלה כאילו כלום.

"תגיד לי, מה אתה רוצה ממני? היית איתי פעם באורגיה? מה הבעיה ?" עניתי.

"הן כולן זונות. תגיד אתה!"

"אני? אני לא יודע אם אני רוצה כל כך להגיד משהו."

"לא, תגיד,תגיד… אם אשה מגיעה לבית מלון. לא פעם אחת, כמה פעמים! מה היא?"

עניתי לו – "שמע, ידידי כאח לי : אתה השופט? אני חוקר? אתה חוקר? הרכב של שופטים מצא אותו גם אנס וגם שקרן"… אחת הנשים המבוגרות שאכלו שם צהריים כיווצה פנים מיוחדות. יפות כאלה ופסקה :"זה גברים!.. אין מה לעשות! ככה אתם בנויים יש לכם את המחלה הזאת שלכם עם הנשים ואין מה לעשות!".

המוכר המבוגר חייך חיוך נבוך ואמר בטון פייסני ודיפלומטי: "קריית מלאכי זה מקום עם אנשים שקטים. טוב כאן. שקט. אף אחד פה לא מחפש צרות ועניינים. רק רוצים שקט כאן ושיעזבו אותנו. מה זה משנה עכשיו כל העניין הזה בתקשורת?".

ברגע אחד הפכתי לנציג התקשורת מול העירה המוטרדת והעייפה ממצלמות ואני בסך הכל הוצאתי מצלמה כדי לצלם את הקיר ואת תעודות הכשרות. בסך הכל.

איפה אכלתי? כמו לפני חמש עשרה שנה  בשווארמה של שוקי. מנה בפיתה עם כמה שיפקות ליד. בסדר. כבר לא מסעיר כמו פעם ובלי טיפת נוסטלגיה. איש רעב שאוכל שווארמה בלי לברוח מהתיכון.

נכנסתי אל הרכב ונסעתי לאזור התעשייה. נתי, חברי והשף של -"בלזק" באשדוד כבר קודח לי הרבה זמן שלמאיר מיקב כפיר יש מעדנייה ויקב שאני חייב לראות. נסעתי באיזור התעשייה לכיוון צומת קסטינה. רחוב -"חלוצי התעשייה" הוא רחוב ארוך וישר החוצה את איזור התעשייה של קריית מלאכי כמו אידרה ארוכה של דג ממנה מתפצלים רחובות קצרים כעצמות דג קטנות.

צלצלתי למאיר מיקב כפיר. "אה! אתה כאן! ממש לידך! הנה, אני רואה אותך. עושה לך שלום."

יצאתי מהרכב. את הגוורצטרמינר הטעים של מאיר שתיתי בביקור ב"בלזק" וכבר כתבתי עליו. טעים.

נכנסתי אחרי מאיר (מאיר חיים יוסף כפיר) אל תוך חנות-מעדניה קטנה.

למאיר יש סיפור חיים מעניין מאוד. מסתבר שהיה בחור ישיבה חרדית בצעירותו ומאז, אפילו שהפך לחילוני, הוא מתגעגע מאוד לירושלים.

"אני עושה יין שטוב עם אוכל. יין עם חומציות תומכת. אני לא מסוגל לעשות יין ששותים בבר או בסלון מול הטלוויזיה" אומר מאיר וכבר מהמשפט הזה הבנתי שאני עומד לגלות פנינה חבויה בקריית מלאכי.

"אנשים שואלים אותי: 'איפה הווניל? איפה העץ?'. אני עונה להם תמיד שיש כל כך הרבה יקבים ישראלים שעושים יינות בסגנון אמריקאי עם טעם של וניל וחבית. אצלי זה בעיקר פרי".

אל הפרי המופלא והחומציות התומכת של מאיר אגיע עוד מעט.

נקי אצל מאיר מיקב כפיר. נקי,שטוף, מסודר. מבחר לא גדול אך מה שיש נבחר באופן מודע ומוקפד. סלקטיביות בריאה יש אצלו. מהצד השני מסודרות צנצנות נפלאות של שימורי דגים, דגיגים ודגיגונים בשמן זית טוב ששחו אליו מאיטליה, ספרד, פורטוגל וצרפת. הדלפק עשוי עץ בהיר ולצידו מקרר מעדניה עם מבחר של גבינות טובות.

מאיר מכניס אותי לחדר האחורי של החנות – היקב. היקב גם הוא מופת לניקיון והיגיינה ונטול ריח מלוכלך של שמרים תוססים וישנים. מאיר מסדר על צלחת חתיכות שהוא חותך ביד מדויקת מגוש גדול של קשקבל כבשים תורכית.

"בוא נשתה" הוא מציע. "עזוב, באתי לצלם ולעוף למושב, יפה מאוד אצלך. מדהים…" אני מסביר וקצת רוצה להשאר.

"אתה לא רוצה לטעום מהמלבק קברנה פראנק 2009?" הוא שואל. השתכנעתי. "אבל דיר בלאק! אני על בטן ריקה" שיקרתי למאיר.

אחרי מלבק-קברנה פראנק -2009, מזג לי מאיר מה-ברברה 2005 שלו. יין חומצי, ערב מאוד, רזה שאחרי כל כך הרבה זמן בבקבוק, הולך ומשתבח והתיישן יפה. יין אלגנטי וטעים מאוד – בסגנון איטלקי, כמו הענב שמגיע מצפון איטליה ואצל מאיר מגיע מכפר יובל, בואכה חוות שבעה בלבנון.

אחר כך שתינו פטיט -סירה \ סירה 2006 , ואת ה-2005. יינות אדירים, עם טעמים נקיים, מאוזנים לגמרי ומחזיקים ארוחה כבדה, בשרית ודשנה. יין למבוגרים ולא לילדים.

עניין אותי מי הם סוג הלקוחות של מאיר מהיקב הקטן בקריית מלאכי. הגיעו שני אנשים, לקוחות קבועים. היקב הקטן של מאיר משמש גם כמקום מפלט שקט ונקי להמולה המלוכלכת של העיירה.

מאיר מוזג שתי כוסות של גוורצטרמינר לבן, צונן מהמקרר שלו. מתוככי הבר הוא שולף לחם, זיתים טובים, דג מטיאס כבוש עם בצל וגזרים שרעייתו מכינה, חמאה ועוד כמה דברים טובים. הלקוחות מצדם מורידים צנצנות של שימורי דגים טובים ומבקשים ממאיר שיפתח להם וישים על צלחת ,יחד עם שמן הזית הבהיר והמשמר. הטונה שמאיר מביא לשם נמסה אל תוך הלחם הלבן שמגיע מהמאפייה הצמודה אל היקב. גם צלפים טובים נמסכים אל תוך כל הטוב הזה שנזלל כארוחת צהריים מנחמת שלוקחת כל שווארמת הודו עייפה או עוף בריבת בצל.

"עדיף לנו שלא תצלם אותנו…" צוחקים אליי השניים שאיתנו.

"זה לא שהתכוונתי, אתם לא בדיוק ג'ורג' קלוני" אני מרגיע אותם ומצלם בקבוקים.

"שמע! מה אני צריך שאישתי תראה שאני מתפרפר במעדניה של מאיר בזמן העבודה?" מה שנכון נכון.

"טוב, זה לא שתפסתי אותך עם זונה וצילמתי…" מפלס האלכוהול מתחיל לסבך אותי בצרות.

מאיר מזג להם עוד כוס יין לבן וגם לו אחת. אני סירבתי. מישהו צריך לנהוג הביתה.

כדי לצאת משם נהגתי חזרה דרך רחוב חלוצי התעשייה, חזרה אל העיר הצנועה הזאת, שהאנס הזה רצה להפוך לבית הכלא שלו. מה הם רוצים בקריית מלאכי? בסך הכל שקט. למלא טפסים של ווינר בנחת, להתפלל שחרית, מנחה וערבית ושיעזבו אותם למנוחה.

אני מאחל להם שיבוא יום ומצלמה נשלפת כבר לא תאיים שם על אף אחד. אני מאחל להם נורמליות וחזרה לשגרה.

באשר למאיר? גיליתי פנינה אמיתית, חבויה במקום האחרון שציפית למצוא אחת. טעות שלי. אדיוט שכמוני. הרי במה שונה קריית מלאכי מרוב הערים הפריפריאליות בארץ? למה חשבתי שבקריית מלאכי יש רק שוארמות ומקסימום איזה טחול ממולא בפיתה? הדעה הקדומה היא הנר שלאורו ילכו השוטים.

שהשותים ילכו למאיר חיים יוסף כפיר. איש מקסים, מעדנייה טובה ויין מצויין, אלגנטי וחריג מאוד בנוף הישראלי.

היום עברתי שוב בקריית מלאכי בצהריים, אחרי שהאנס הוכנס אל תוך התא במעשיהו.

אפילו כלב לא עמד להפגין תמיכה ליד הבית של קצב. גם עיתונאים לא. חייכתי ונסעתי משם.

יקב כפיר

חלוצי התעשייה -16 (פינת פקר 7 ) קריית מלאכי.

שעות פתיחה -שני עד חמישי:   10:00 עד 18:00

שישי וערבי חג- 8:00 עד שעתיים לפני כניסת השבת \חג.

טלפון: 08-8571082

נייד- 054-2277729

קטגוריות:: Featuredייןכללינדב

תגיות:

אודות הכותב:

RSSתגובות (25)

כתיבת תגובה | כתובת טרקבק

  1. מאת מירה עמית:

    כבת האיזור – עצוב לי לראות את קריית מלאכי לא מתרוממת ומשה קצב ומשפחתו לא עשו דבר למענה. הלוואי יבוא ראש עיר שיעשה מעשה ויהיה לו אכפת מהתושבים.

    • מאת מאיר:

      אנשים יקרים… אלוהים ברא את העולם בשישה ימים ואת קרית מלאכי בפחות משנייה. המדינה הרסה וממשיכה במדיניות לא לאומית ומקומית להאט פיתוחם של עיירות רבות עם אנשים טובים באמצע ולאורך כל הדרך. ראשי עיר ומועצות מקומיות מנסים ללחום בטחנות רוח מכל כיוון ודרך, ולמרות הכל מצליחים להניע תהליכים לקידום האיזור בו הם חיים. תנו להם קרדיט בזה שתפרגנו למקום על ידי מתן הזדמנות לבעלי היוזמות להתקיים ולפרוח. וזיכרו, מה שמילה אחת עושה, מעשים רבים לא יוכלו לה – לטוב ולרע. ובנוגע לקרית מלאכי, אל תקפידו על לבושה, הביטו לתוך נשמותיהם של האנשים המרכיבים את הפאזל הנפלא שקיים בה. המתינו ראו… ולא ירחק היום שבו תהווה מרכז לחייהם של רבים מכל האיזור.

  2. מאת meni shalom:

    דרוש ראש עיריה לא מקריית מלאכי
    כמו עמרם מצנע שניהל יפה את ירוחם.
    גם אני בן האיזור לשעבר ועצוב על האבטלה הנוראית והעליבות..

  3. מאת שירי:

    דווקא השוק של יום שני היה ממש טוב. עדיין קיים?

  4. מאת נתי:

    קריאה מענגת

  5. מאת מור:

    מירה כבת האזור את כמובן יודעת שקצב ומשפחתו כבר המון שנים לא ברשות העיר קרית מלאכי וכרגע יש לנו ראש עיר שנותן יופי ואור למקום עובדה שגם זכינו בפרס יופי ומעבר לכך מתי ההית בהצגה במתנס שלנו או בהופעה?? (יש כמה פעמים בשבוע).
    חברים יקרים אני תושב קרית מלאכי 13 שנים יפות ומהנות קרית מלאכי עשירה במפעלים טובים ומוכרים מסעדות טעימות ומדהימות *המסעדה של רחלי * פלאפל שי * שווארמה גבע * מסעדת מבחר *מוזס * קוניטורית יהושוע שדה * להמשיך ??? צריך לדעת את השעות אנחנו בכל זאת עיר קטנה מאוד ולא נשארים ערים כל הלילה,יש פארק עירוני יפיפה ומסודר תמיד אפשר להגיע עם מנגל ובשרים טריים משלל הקצבים שקיימים במרכז שלנו או להכנס לאחד מ:5 המרכזי מזון רק דבר אחד לסיום "קצב" היה הנשיא של כולנו וזו בושה לא רק לתושבי קרית מלאכי המקסימים הבושה שייכת לכל מדינת ישראל . שבוע מבורך ויום מקסים :)

    • מאת שירי:

      קונדיטוריית שדה??? אתה רציני???
      ממש, אבל ממש ממש לא ברמה. כל המושבים בסביבה יודעים את זה מזמן. הגזמת.

      וקצב…. הוא לא היה נשיא ראוי.

      • מאת מור:

        שירי יקירתי את מדברת בשם כל המושבים והתושבים ?? מוזמנת רק להריח את עוגת הפרג והקרמשניט של יהושוע שדה ומעבר להכל בשבילי זה זיכרון ילדות וטעם בלתי נשכח עוד מהילדות שההיתי בא לבקר בקרית מלאכי לפני שעברתי להתגורר פה ואני לא מחליף את יהושוע שדה אלה אם כן יש איזו קונדיטוריה מיוחדת "במושבים" או שאת מזמינה אותי בתנאי שזה יותר טעים :) יום מקסים:)

        • מאת שירי:

          אתה כנראה מהאנשים שעליהם כתב נדב…
          העצובים שלא מודים שקריית מלאכי לא התקדמה לשום מקום למרות הפוטנציאל.
          כמה מהחברים שלך עדיין גרים בקרייה?
          כמה מהם פתחו עסקים ומרווחים כסף מהם?
          כמה מהם ברחו בגלל בעליה?
          אתה לא חייב לי הסברים…
          אולי לעצמך.

          • מאת מור:

            כנראה שאת ממורמרת מהאזור אך אני ממש לא וכמו שציינתי אני 13 שנים בקריה עברתי לכאן מבחירה חופשית מאזור רמת גן ב"ה יש לי פה משפחה גדולה וחברים תתפלאי בעלי עסקים שמרוויחים כסף וגם אני,עבודות לא חסר ויש בשפע אני מוכן לסדר לך אם מעוניינת,המיסים יותר זולים מאזור המרכז(אני משלם אז אני יודע) בעליה הנוכחיים של קרית מלאכי טובים לי ולסביבה אבל תלונות יש בכל עיר ובכל מקום ואת ההוכחה,פשוט קשה לפרגן ולהיות טובים נכון??
            והכי קל להתבונן על הדשה של השכן ולומר שיותר טוב ויותר יפה אך גם לשכן יש את הליכלוך שלו,
            ואני כמובן לא מוכן לחיות במושבים קרית מלאכי הכי הכי ללא ריח של בושם הפרות שלא לטעמי בכלל :) שיהיה יום מקסים כמו קרית מלאכי המדהימה

  6. מאת ELDAD MISCHARI:

    מקסים.
    נהניתי מכל מילה.
    חבל על קרית מלאכי.

  7. מאת שיר-לי:

    נוגע.

  8. מאת טובה:

    סוף סוף התגלתה הפנינה… כולי מחוייכת ((:

  9. מאת ליאת:

    מקווה שהעיירה לא תגדל, אך תשתבח ותהפוך לגאווה לתושביה.
    והיקב הנפלא הזה הוא אחד מהניצנים לשינוי.

  10. מאת קובי:

    התיאור של הקריה מדויק, למרות האמירות המשתדלות של המגיבה מירה. המרכז המסחרי ליד הכיכר, זה שקיים עוד משנות ה 70, נטוש לחלוטין.
    אגב אם זכרוני אינו מטעה אותי, בבאגט עם השווארמה הוא היה משלב זיתים מגולענים שהיו משדרגים את המנה בכמה רמות.

    • מאת מור:

      קובי ערב טוב על איזה מרכז מסחרי ליד הכיכר אתה מתכוון?? אשמח לדעת היכן מכיוון שאני מחפש לשכור חנות והכל תפוס ??
      ודרך אגב אני יליד 75 ולא היו כיכרות בתקופה הזו היו רק צמתים,השווארמה הראשונה שהייתה פה זה של שוקי ממשפחת בן ישי נראה לי אומנם לא שמעתי על זיתים אבל הוא קמצן ויש כבר מקומות אחרים לאכול בהם תנסה את הבוכרי בכניסה הדרומית,ונתת לי אחלה רעיון למטבח שווארמה עם זיתים אבל מבושלים ומוקפצים תודה :)

      • מאת קובי:

        אני מתכוון לאיפה שהיו משחקים סנוקר ליד הצומת הראשית ברחוב ז'בוטינסקי. היום יש שם כיכר אז באמת לא היה.
        אכן היו צמתים אבל שלא נטעה כולם ללא רמזורים.

  11. מאת נטע:

    התיאור העציב אותי מאוד. בחוגי סיירות היו איתנו חבר'ה מהקריה וכולם בלי יוצא מן הכלל עזבו אותה. אנשים טובים… כולם עם מקצועות חופשיים ומשפחות. עצוב לעבור במרכז המסחרי הישן ולראות את האבטלה והיאוש.
    זה לא חסר סיכוי רק צריך שלמישהו יהיה אכפת!!!

  12. מאת אודי:

    נולדתי בקרית מלאכי והייתי מת שלילדים שלי תהיה הזכות לבלות שם ילדות כמו שלי.. ילדות מאושרת וחופשית במקום שכולם הכירו את כולם וקיבוץ הגלויות חשף אותנו לטוב שבכל העולמות.
    אשתי לא רוצה לחשוב על לחזור לקריה וגם הוריי לא בעד. אולי הם יודעים יותר טוב ממני. אבל אני מתגעגע לכל מה שכתבת ובעיקר לתמימות.

    משה קצב הוא כתם איום ונורא לא רק לקרית מלאכי אלא למדינת ישראל! לקרית מלאכי אסור לסלוח על שהכתים אותה כך!

  13. מאת נעה זני:

    כל שנותי באזור הייתי פעם אחת או פעמיים בעיירה הזו שהצטיירה בעיני כמו קפסולת זמן ומקום.כמו עיירה שכוחת אל במדבר . הפער בין השדות המוריקים ומרחביו של בה"ס שלנו נראה בעיני מרחק בין עולמות , שאי אפשר לגשר עליו בביקור בן דקותיים העוני והעליבות שמקיפים אותה היו כמו חומות בלתי עבירות ל"ילדת שמנת " מהמושב.

  14. מאת נדב:

    מור היקר. אני אבקר עוד פעם בקריית מלאכי,יתכן שאהיה ביום שאמצע יותר משניצל סומסום ועוף בריבת בצל.
    עכשיו, קריית מלאכי במצב הרבה פחות רע מכפי שהיה לפני שלוש שנים ,נאמר. הבנתי שראש העיר המקומי -מהקריה! לא איזה מצנע ( מהכרות טובה עם ירוחמצ'יקים הוא -אובר אפרישיאייטד והשאיר בין השאר גרעונות..) והוא מאזן את העיר . אני צופה עתיד טוב ושקט לקריית מלאכי , כפי שאני זוכר אותה מן העבר.
    אודי! כתבת דברים מרגשים מאוד- "קיבוץ גלויות" ,סובלנות וחינוך מצוין זה גם משהו שאני זוכר מקריית מלאכי .

  15. מאת עירית:

    למה לא תכתוב יותר , יקירי נדב?
    פוסט מהנה ביותר :)

  16. מאת אבי שומך:

    תענוג לקרוא!!

השארת תגובה