עוצמת את עיניי, אבל ה"שמש" היא בפנים

"את חייבת לגייס קצת אופטימיות, יש אנשים שקשה להם הרבה יותר" היא אומרת לי רגע לפני שאנחנו נפרדות. בית הקפה מלא באנשים שזמנם בידם והמבט של שתינו נודד לאיש עם פנים צרובי שמש שמקבץ נדבות עד שהמלצרית מושיטה לו סנדוויץ' וכוס קפה ומבקשת ממנו ללכת. "אני אבוא אחר כך" הוא מבטיח לה. "תבוא מחר" היא מפנה אליו את הגב. "אחר כך" הוא מחזיר לה. היא מדפדפת אותו והוא אותה. אני לא נשארת שם כדי לראות למי יש יותר גדול. בלב אני מהמרת עליו.

צ'אן סו לין לאה גולדברג

"איפה קונים אופטימיות?" אני מתה שהיא תתן לי נ.צ מדוייקת ללשכת הגיוס של האופטימיות. איך נראית אופטימיות וכמה היא עולה? ענן צמר גפן של סוכר ורוד. שמלה חדשה.

אולי אופטימיות נראית כמו ספר ילדים חדש או ישן, כמו זה שקניתי עכשיו ללולו שלי.

"בארץ סין גר צ'ן-סו-לין
בבית עם גינה
ולו שלושה בנים גדולים
ובת אחת קטנה".

החזקתי את הספר בשתי ידיים ושמחתי בו כמה דקות. פרח זיו, רגליה הקשורות וצעדיה הקטנים, אחיה הצעיר והגיבור, הדרקון הנורא. לאה גולדברג האחת והיחידה ללולו האחת והיחידה שלי. הידיים הקטנות שלה ידפדפו בספר והעיניים החכמות ישוטטו על האיורים היפים. אופטימיות זו מחשבה עם עתיד, כתבתי לעצמי בפנקס הורוד שאני נושאת עימי תמיד וכותבת בו דברים כדי לא לשכוח. הנה, כל הענין הזה מתחיל לקבל צורה.

"שמש, הביאו שמש, אם שמיי מעוננים. עוצמת את עיניי, אבל השמש היא בפנים…"

שושנה דמארי שרה את האופטימיות הזהירה של נעמי שמר. עוד מעט לולו תהיה גדולה מספיק כדי להבין את השיר החכם הזה. עוד מעט השיר הזה יכנס לי למחשבה וזה מה שהמוח שלי ישרוק כל היום כמו תקליט שרוט.

עתיד.

עד שיהיו לי מחשבות מאורגנות וורודות על העתיד, אני מארגנת לעצמי מחשבות ורודות על העבר. העבר שלי הוא בכל מיני מקומות ולא כולו ורוד, אבל יש בו כתמים ורודים. איי אור שהשמש צבעה להם ברוז' את הלחיים.

אני מובילה את מוריד הגשם בין הסמטאות של שוק התקווה. יד ביד. הנה הסימטא הזו, הקטנה, בה נתקע לי מקור של תרנגולת בעקב וגרם לי לצלוע חצי יום. פעם הסימטא הזו היתה מדממת ומרוטה. ראשי תרנגולות התגלגלו בה והסנדלים שלי דילגו בין שלוליות הדם. באמצע הסימטא שכנה "שמש". אז כוך קטן עם כמה שולחנות פורמייקה וזקנים עירקים שישבו שם קבוע. היו שם שיפודים מצויינים וגם אני הייתי "קבועה", למרות שלא הייתי זקנה.

שמש שוק התקווה

בכל חופש אבא שלי היה לוקח אותי בטרנזיט הכחול לאכול שיפודים ב"שמש". הייתי הולכת אחריו בשוק ומרגישה כמה שהוא חשוב ויפה כמו מלך. החשיבות והיופי היו קופצים עליו בבת אחת, ברגע שהקללה הראשונה היתה מתעופפת לה מאחת הבאסטות. ככה זה עירקים, מברכים אחד את השני בקללות.

- רמד בראסק

- מת אל נזר מל עינק

- חרה ברוחו לאבוק

- דמלה בעינק

- איבן קחבה

אין איבר בגוף או בן משפחה שמקומו נפקד. הכל הולך, מפרונקל בעין ועד עפר על הראש של אמא שלך. כל השדים והרוחות רוקדים הורה, מתחבקים ומתנשקים והכל בחיוך, כי ככה מראים בעירקית שאוהבים.

שמש, היה תמיד אומר שאני ילדה יפה וגם כל הכבוד על איך שגדלתי. הייתי יושבת לי בכסא ומחכה תמיד לאותו דבר בדיוק. שיפוד לבבות. שיפוד שומן כבש. פיתה ע-נ-קית ועגבניה צלויה. אבא שלי היה אומר "לילדה" וישר היו יודעים בדיוק מה זה אומר. תמיד אותו דבר. וגם בקבוק זכוכית עם מיץ אשכוליות כי "קולה" עשה לי לא נעים בגרון.כמו ילדה טובה אכלתי הכל. השומן הקריספי, סוכריות הלבבות והפיתה הזו, שהייתי מניחה על הלחי ואבא שלי, היה מחייך אליי ולא אומר לי לא לשחק עם האוכל, כי אוכל צריך גם להרגיש, לא רק לטעום.

לפעמים היינו לוקחים איתנו כל מיני אנשים מהמושב, שהיו צריכים להגיע לעיר. בדרך הייתי שומעת רכילות "לא לגילי" והייתי עושה את עצמי לא מקשיבה, למרות שהקשבתי טוב טוב. היום אני הפוכה. אני תולה מבט מרוכז באנשים ולא מקשיבה לחצי מהדברים שהם אומרים. אולי למדתי שסיפורים של מבוגרים הם לא דבר מאד מענין. אולי פעם היו סיפורים יותר שווים ואנשים ששווה לשים עליהם את האוזן.

שוק התקווהאחרי עשרים שנה הסימטא של "שמש" נקיה יותר והמסעדה מרווחת. בדרך עדיין עוברים מול דוכן מלא עופות ואפשר למצוא שם בין הכנפיים וגרונות גם חלמוני ביצה עירומים. על הריצפה כבר אין ראשי תרנגולות וגם לא שלוליות דם, אבל העירקית היתה ונשארה השפה הרישמית של השוק והיא בכל מקום, גם בסימטא הקטנה של "שמש".

מוריד הגשם יושב מולי, אחרי עשרים שנה, וזה כבוד גדול. מוריד הגשם היה בכל כך הרבה מקומות בעולם, אבל ב"שמש" בשוק התקווה, הוא לא היה. "זו אותה המסעדה, רק יותר גדולה…" אני מסבירה לבתול.

בפתח אנחנו חולפים על פני מקרר מלא ומשופד בחלקי פנים. ביז, שמיז, ועוד כל מיני כאלה שהשתיקה יפה להם, כי מה שלא יודעים לא כואב וגם לא מגעיל.

מסביב לשולחנות יושבים הנכדים של הזקנים שישבו פה פעם וגם פוליטיקאים ועסקנים. בשולחן שמאחורינו עדיין מדברים על בגין, כאילו כלום לא קרה. פה בגין היה ונשאר מלך ישראל ואולי אם שרים את "שתי גדות לירדן" מהסוף להתחלה מגלים שהוא בעצם חי, איפשהו, רק לא בא לו לראות מה יצא מהעם הזה שלו.

על שולחן הפורמייקה מניחה המלצרית עמבה, חמוצים, סלטים שאין לנו שום תכנון לאכול ולאפה חמה. אני מתאפקת ולא שמה אותה על הלחי. יש גבול. אחר כך אני מזמינה שני שיפודי שומן כבש פריכים ושרופים כמו שצריך ומוותרת על "חובת הלבבות" ומעבירה את נאמנותי לקבב עירקי, אמיתי, מלא בטעם שמתגלץ' מהשיפוד בהבל אחד של מזלג.

מבחינתי אין קבב אחר מלבדו. הוא שחום בחוץ ועסיסי ורך מבפנים. יש בו טאץ' בהרתי עירקי ושומן למכביר. הרומנים והבולגרים יטענו ששלהם שווה יותר, אבל אני שבויה. מוריד הגשם גם הוא לוקח קבב ושיפוד של כבד אווז. שנינו יסודיים בסתימת העורקים שלנו. אני נותנת בשומן הכבש והוא בכבד האווז.

שמש בשוק התקווהשמש שוק התקווה

שמש שוק התקווה

ויש גם צ'יפס. אמיתי. לא קפוא ולא אפוי. מתפוחי אדמה, כמו פעם. מטוגן פעמיים, פעם אחת בשביל הריכוך ופעם אחת בשביל החגיגיות והקריספיות, לפני שהאורחים מגיעים. זה צ'יפס שמבקש מלח וקטשופ, למרות שמוריד הגשם מזועזע מהרעיון. הוא אף פעם לא ראה אותי אוכלת קטשופ. אבל כאן אני כמו פעם, קצת ילדה, ומותר לי קטשופ ושומן כבש, כי שני אלה לא קורים כל יום.

שמש שוק התקווהועוד קצת קבב, עם טחינה ודמיינו את הלאפה ששוכבת לה מיסיונרית מתחתיו.

שמש שוק התקווה

פעם, אחרי שמש, אבא שלי היה לוקח אותי לאכול זנגולה מטוגנת או בעבע קדרסי. הפעם אנחנו מקנחים אצל ישראל, מהקובות. יש כמה מעוזי קובה בשוק התקווה ולהם חסידים ומאמינים רבים. על דוד חביב כבר כתבתי בפעם שעברה. הפעם הלכנו ל"ישראל" שיושב מחוץ לשוק, על רחוב אצ"ל בצמוד לבנק מרכנתיל. אצל ישראל אוכלים תבשילים של ריאות ובשר, יש שם מעיים ממולאים מעוררי תיאבון והספציאליטה הוא קובה בורגול.

קוּבָּה בורגול. בואו נתעכב רגע וניתן פה כמה כללי אצבע למקבב המתחיל.

קודם כל אומרים קוּבָּה ולא קוּבֶּה. אם אומרים קוּבֶּה ישר יודעים שהסבים שלך לא הסתובבו בסנובה הבגדדית וזה לא משהו שיקנה לכם נקודות זכות בקסבה של שכונת התקווה.

דבר שני, אם כבר באתם, ניקדתם והגיתם את הקוּבָּה כמו שצריך, בואו בזמן. מתי זה הזמן? לא יאוחר מאחת-שתיים, תלוי בזרם הזוללים. לקובה בורגול של ישראל חסידים רבים ואני כמעט מתפתה לא להלשין עליה שוב, כי כבר שלחתי לשם גדודי חברים. מצד שני, כזאת מהממת, לא נרוץ לספר לחבר'ה. 16 שקל וכולה שלך, אלא אם את באה עם מוריד הגשם שבולע את שלו במהירות תוך שהוא ממלמל לעצמו "זה הדבר הכי טעים שאכלתי השנה…" ופולש לטריטוריה שלך.

קובה ישראל שוק התקווה

"אפשר עוד?" אנחנו מבקשים מהמלצרית, והיא מחייכת ומביטה בשעון. החיוך שלה אמר שהשעה אחת וקצת בצהריים, הקובות נגמרו. עוד מעט ילכו כולם ואפשר יהיה להרביץ שטיפה ולחזור הביתה, לבעל ולילדים. אז התקפלנו, למרות שיכולנו לרדת על צלחת מעיים, אבל מי רוצה להשכיח את טעם הקובה, מי?

אחרי שהיינו אכולים ושתויים כמו שצריך הלכנו למערת העלי באבא של תבליני "נעמה". למקום הזה אסור לבוא רעבים, כי אז אתם מבקשים שיארזו לכם הכל, כולל את ההיא שיושבת בקופה. המבט מתרוצץ ממקום למקום ולא נח לרגע. פתאום חייבים הכל! תבלינים, חלווה הודית וחלווה רגילה, בלוקים של מרציפן, תפזורות שוקולד, פיצוחים, אבקת סחלב ומי ורדים, חומרים לכישופים ולשלום בית ויש שם גם את טוביה. טוביה לא בא בתפזורת, היא מגובש מאד ובא בחתיכה אחת.

מי זה טוביה והאם אנחנו בקטריאליבקה של טוביה החולב בטעות ולא בסביוני בגדד? הכל בסדר, אפשר להרגע ולהשאר בפיג'מה מהפלנל פסים. טוביה הוא כוכב שיודע הכל על תבלינים והוא טוחן הבהרת הכי טוב שאני מכירה. אם אתם מחפשים משהו או רוצים תערובת תבלינים שנטחנה ועורבבה באמונה, לכו לתבליני "נעמה" ובקשו את טוביה. ואם תבואו בשעות רגועות ממש תהנו, כי בימי שישי "עיר הנוער" בשוק ובתבליניה, אתם יודעים, כולם צריכים "להסתדר" עם גרעינים לקראת שבת המלכה.

קנינו אבקת קארי ובהרת והל ריחני וגם בעבע קדרסי, לקינוח, כי כל התבלינים האלה של טוביה פתחו לנו שוב את התיאבון.

נעמה שוק התקווה

והשמש אתם שואלים? היא בפנים. היא והאופטימיות יושבות להן בנחת בתוך השוק, כי השכנים טובים בעינהן. הן דרות בשובה ובנחת בין עגבניה לבננה, בין גיגית עמבה לערימת עטינים, בין קללה לברכה.

בדאלק שוק התקווה, החזרת לי רוז' ללחיים ותקווה לחיים. שתהיה לי בריא!

שוק התקווה

ומה שחשוב באמת, כתובות:

"שמש" – קבב עירקי מטרף וכל חלקי החיה חוץ מהפרווה והשיניים, פשוט נכנסים לשוק ושואלים, באופן כללי זו סימטא קטנה היוצאת מהרחוב הראשי של השוק באיזור הקצבים. פשוט תשאלו.

"ישראל – מרכז הקובה" – קובה בורגול מצויינת ומעיים ממולאים טובים מאד. רחוב ותיק 1 פינת האצ"ל 23 בצמוד לבנק מרכנתיל, מול בנק דיסקונט. כדאי לבוא מוקדם אחרת אין.

תבליני "נעמה" – בהרת מצוין, תבלינים טריים, פיצוחים ודברים טובים. חפשו את טוביה הטוחן. רחוב מבשר 4 שוק התקווה.

והאופטימיות? חפשו אותה, אבל לא ברצינות גדולה מדי. היא תגיח.

ונסיימה בזמר:

קטגוריות:: Featuredאוכל רחובאוכלים בחוץהמטבח העירקיכללימסעדותמקומות שאהבנונעמה פלדעושים שוקתל אביב

תגיות:

אודות הכותב:

RSSתגובות (32)

כתיבת תגובה | כתובת טרקבק

  1. מאת סתיו אדם:

    אחלה פוסט ….תודה על הנוסטלגיה

  2. מאת טובה:

    בדאלק, נעמה… עשית לי חשק לחזור 30 שנה אחורה, כדי שיהיה לי השכל להיצמד ליום שוק עם סבתא שלי ע"ה. רק לפני כמה ימים נזכרתי איך כשהייתי קטנה היא עשתה לי בייביסיטר, ואני התעללתי בה במעשי קונדס ושובבות שסחבו מפיה כל מיני חרוזים בעירקית עסיסית. כשאמא שלי חזרה הביתה הזעפתי פנים ואמרתי: "סבתא קיללה אותי!". זיכרון זה העלה לי את סף ייסורי המצפון, במיוחד כשאני יודעת שאלה היו סך הכל ברכות או תחינות לבורא שישמור עלינו ועליה מאיתנו.

    דרוש לי יום חופש באמצע השבוע. דחוף! ((:

  3. מאת רוז:

    את כותבת מדהים אבל אם אפשר להאיר/להעיר..
    יש כמה ביטויים ששיחקת איתם עד ששחקת אותםת המרכזי שבהם הוא כל עניין הרוז' והלחיים. לתשומת ליבך ורק אם בא לך..את פשוט כותבת נהדר וזה קצת קצת מעיב על מחסן המילים של הסופרת. כמו"ל, אני כבר מחכה לספר.

    • מאת נעמה פלד:

      רוז יקרה,
      אני מקבלת את הערתך באהבה ובהערכה. זה צמד מילים שאני אוהבת, אבל באמת שחקתי אותו עד דק.
      תודה לך. ספר? כשיהיה לי אומץ.

  4. מאת סמדי:

    ההצגה הראשונה בכיתה ב' היתה על צאן סו לין ואני היתי הדרקון הנורא חחחחח

    הינו אצל דודה שלי במורשה והגיע טנדר עם זנגולה וכל מיני ממתקים עראקים טעמים וואי איזה נשכחות תודה נעמונת על הזכרונות

    • מאת נעמה פלד:

      לא תארתי לעצמי שכל כך הרבה ילדות גדולות התגעגעו ל"פרח זיו" של צ'אן סו לין. מה הקשר בינך ובין הדרקון הנורא? המורה היתה עיוורת?

  5. מאת מתי ג'י:

    א-פרופו דיבורים בעירקית…
    פעם אחת הלכתי באור-יהודה, והנה אני שומע קול מאחורי: "יאללה, מתיז'י!"
    אכן, שמי הוא מתי ג'י אבל לקח לי איזה שתי דקות עד שקלטתי שאף אחד לא קורא לי.
    לטובת הקוראים הלא-עירקים, "מתיז'י" פירושו "בוא הנה".
    אז אני לא עירקי ולכן לקח לי שתי דקות לקלוט.

  6. מאת שיר:

    יופי של מקומות
    פתוח בשישי ?

  7. מאת מלי ושי-לי:

    קניתי לבתי את הספר לאחר ההמלצה שלך…
    מכירה את השיר מהספר מה עושות האיילות והתרגשתי לגלות שהוציאו אותו שוב. בילינו את הערב בקריאה ותירגול צעדים קטנים.

    שי-לי מוסרת תודה…
    המשיכי להמליץ על דברים טובים.

    • מאת נעמה פלד:

      זה שכרי. אם אתן נהנות כמוני מצ'אן סו לין ובתו, אשריי.
      אמשיך להמליץ על כל מה שטוב. יש לי עוד כמה המלצות ספרים בדרך.

  8. מאת ערן:

    אולי את יודעת איפה קונים פאצה למילוי או פאצ'ה מוכנה?

    • מאת נעמה פלד:

      היי ערן,
      פאצ'ה נקיה (קיבה) ניתן לקנות גם בשוק הכרמל וגם בשוק התקווה. אצל רוב הקצבים ראיתי יופי של "פאצ'ות" נקיות ומצוחצחות למילוי.
      פאצ'ה מוכנה יש בדרך כלל אצל דוד חביב בתוך השוק. שווה להכנס ולשאול באיזה ימים מכינים שם פאצ'ה. גם בשוק רמלה, אצל נאג'י יש פאצ'ה מומלצת עד מאד.

  9. מאת שמעון:

    תודה על ההמלצות.
    סוף סוף משהו לא יקר ולא פלצני..

  10. מאת מתי:

    אח אלהים איזו נוסטלגיה אבא שלי זיכרונו ליברכה גם היה לוקח אותנו בתור ילדים למסעדת שמש בעצם זב אחד המקומות היחידים שזכור לי שהלכנו ביחד כמשפחה כי הוא היה תמיד עסוק בעבודה. ואיזה כבוד היו עושים לו שם .והוא הכיר את כולם בשוק של התיקווה כולם קראו לו אבו יהודה. כל האוטנטיות של המקום היה במקום הקטן הזה בתוך השוק והכל טרי וטעים. כן כן גם גם הצרג והזנגולה שאחר כך היינו אוכלים. ומידי פעם היינו אוכלים את הקובה בורגול אצל האשה שהיתה יושבת בפינה ומוכרת רק קובה את הפאצה היינו אוכלים אצל שמש ברמת גן גם עם אבי זיכרונו ליברכה. טוב לדעת שיש איפה לאכול את זה בתיקווה. את תבליני נעמה אני פוקדת פעם בשנה חובה כשאני מגיעה לארץ. ואין על הקללות העירקיות העסיסיות וכן זה בא מאהבה. ונסיים בברכה בדאלק אל עינק.

  11. מאת Pormeleg:

    השד ישמרני זה נראה טוב!
    כמה חבל שסגור בימי שישי.

  12. מאת ELDAD MISCHARI:

    נעמונת
    תודה על עוד פוסט מקסים.
    אין על המסעדות הותיקות, האותנטיות. אליהן צריך ללכת לאכול, וגם להביא את האורחים שלנו. מנסיון. אורחים מחו"ל מתרגשים ושמחים ממסעדות פועלים ומסיבוב שווקים הרבה יותר מאשר ממסעדות פאר, שאליהן אנחנו יוצאים בערך פעם בשנה לחגוג איזה ארוע משפחתי.

    ובקרוב יסתיים החורף והשמש תקרין מחומה ומאורה כבימים עברו.

    • מאת נעמה פלד:

      אלדדי, איש יקר.
      תודה לך. על כל מילה ואות. אני מתה על מסעדות כאלה. משם צמח הטעם שלי, ולשם אני חוזרת בשמחה, תמיד.

  13. מאת מירה עמית:

    תודה על ההמלצות ועל הסיפורים הרגישים והציוריים. נכנסתי לא מזמן והתמכרתי לניחוח וטעם הבייגלה.
    שב"ש לכם!

  14. מאת meni shalom:

    תבליני נעמה מומלץ בחוםםםם!!!
    הפיצוחים הטובים ביותר ואנשים שיודעים ומבינים בטריות ובמטבח. משמח שגיליתם אותם.

  15. תמונות מעוררות תאבון.
    תענוג להסתכל.

  16. מאת טובי:

    נעמה את נפלאה, והמוזיקה שהוספת של משפחת אלכוותי היא כמו יהלומים מקשטת את הפוסט שלך.
    תענוג איתך :)
    טובי

  17. מאת רותי:

    וואי ווואי ווואי כמו שאמרתי בפייסבוק שלי כששיתפתי על הפוסט הזה לפני כמה שניות, עוד לא שמונה בבוקר ועשית אותי כל כך רעבה. ומתגעגעת לסבתא שלי שכמובן איננה עיראקית אבל סבתות… כנראה שביד ובמגע שלהם יש משהו שחוצה יבשות וחודר ישר ללב. שלא לדבר על הפתיחה בנושא האופטימיות שבאה ממש בזמן. שיהייה לך יום של שמש ומוזיקה והרבה צבעים חמים.

  18. מאת פועה אילוביץ:

    עבדה איתי עיראקית אחת ויולט שאנחנו בקשר עד היום ואני מתה על האוכל שלה, הקובות למיניהן, הפאצ'ה והכל. היא בשלנית בחסד. אוכל טעים מאוד.

  19. מאת פועה אילוביץ:

    אגב, סניף של שמש יש ברמת-גן במתחם הבורסה. כשעבדתי בקרבתו אהבתי לאכול שם.

  20. מאת עפרה נץ:

    הי נעמה,
    הרננת את ליבי.
    צחקתי במהלך כל הכתבה. את כל-כך מדייקת בכתיבתך. פשוט, תענוג צרוף!
    בברכה,
    עפרה.

  21. מאת יעל:

    וואי איך שנהייתי רעבה פתאם
    זה הסיבוב הקבוע של בוקר יום שישי
    אין יותר כייף מסיבוב בשוק התקווה עם הריחות והצעקות
    מי שלא בא פשוט לא מבין :)

השארת תגובה