יס מיסטר האדסון (בראסרי)

יום שישי, אני על הספה החומה. לבושה בטרנינג המרופט, שהוא הכי בית בעולם. מוריד הגשם בבאר שבע, עם לוריס היפה ואני אחרי מקלחת ואחרי החדשות , העוולות, הערכות המודיעין וההבנה העמוקה שיהיה רע ושהימח"ים של האופטימיות מתרוקנים. אני מזפזפת לי בין הערוצים, מחפשת משהו משעמם פחות לצפות בו ופתאום.

פתאום רוז.

רוז מעל אדונים ומשרתים.

רוז המשרתת הקשוחה. הקפדנית. זו שצבטה בחוזקה את זרועה של שרה, המשרתת הפוחזת ופזורת הנפש. רוז שליטפה את שיערה של שרה כהתברר שהיא בהריון ומורחקת מהבית. כשנירה המורה הסבירה לנו מה זו דמות עגולה בספרות נזכרתי ברוז המשרתת שביד אחת צובטת ומשאירה סימנים כחולים וביד אחת מלטפת ומצליחה לגלות חמלה. "רוב האנשים עגולים. בכולם יש טוב ורע…" ככה אמרה נירה ויצאה להפסקה עם תיק הסקאי הבורדו שלה, שהיה קצת מקולף בקצוות.

ההורים שלי אמרו שאני דומה לשרה. המשרתת הקוקנית שאלוהים יודע מאיפה היא באה ולאן היא הולכת. שרה הפרועה, זו עם הניצוץ הקונדסי בעיניים, שאי אפשר לסמוך עליה, שמנהלת רומן עם הבן של אדוני הבית וגם נכנסת להריון.

רציתי לדמות לרוז, האחראית, החרוצה, אבל אמרו שאני שרה. אז הייתי.

אדונים ומשרתים חזרה למרקע. אמנם בגירסא מודרנית, סדרת המשך, קצרה יותר, כנראה פחות מרגשת, בלי מיסטר הדסון שמת בינתיים, ובלי אהובתו מיס בריג'ז הטבחית השמנמנה. גם שרה ההוללת כבר לא מסתובבת שם וגם לא רובי האהבלית. אבל רוז שם. רוז שלנו, היציבה, האסופה. רוז מפעם.

אני מתכסה בשמיכת הצמר הכחולה וחושבת שאולי בכל זאת יש הצדקה לאגרה. אם לא ערוץ 1 אף אחד לא היה מביא סדרות "תחרה ומלמלה קדומה", לא היינו יודעים מי זה מיסטר דארסי והבובלילים, הג'קים והמעושרות היו משתלטים לנו על המסך לגמרי.

רוז מוצאת במטבח המאובק את המפתחות. "מיסטר הדסון" היא ממלמלת לעצמה בחיוך. ואני גם משתתפת, נזכרת איך הייתי מרגיזה את אמי כשהייתה מבקשת ממני לעשות משהו.

"yes mister hudson" הייתי מעקמת פרצוף ומגלגלת עיניים כשנדרשתי ללכת לצרכניה או להוריד כביסה מהחבל.

ככה, באמצע הלילה, נבט אצלי הקרייבינג לסלופי ג'ו של האדסון בראסרי. נכון, המנה המבולגנת הזו לא קשורה לרב המשרתים התבוני, נאמן, לאיש הסוד שעושה רק מה שראוי. כל הבית הזה, על אדוניו ומשרתיו, ישב למיסטר האדסון על הכתפיים וזה לא שתמיד הם התנהגו למופת ולדוגמא. רומנים, משרתים שגונבים אוכל עבור משפחתם העניה, אפילו מיס בריג'ס הטבחית חטפה פעם תינוק.

אין שום דרך לאכול סלופי ג'ו באופן ראוי. זו ממש לא מנה לליידי'ס. אבל עכשיו, באמצע הלילה, כשאני בטרנינג שבכלל לא אכפת לי להכתים, בא לי את הברדק הזה על צלחת. אני מתקשרת להאדסון בראסרי שבלי לדעת מצילים אותי מעצמי. "אין לנו משלוחים" מביאה לי מישהי נחמדה את בשורת איוב, בקול נעים, קצת מתנצל. "אבל במשלוחה כתוב שיש" אני מנסה בכל זאת לבדוק אופציה. "לא גברת. אין. את יכולה לבוא למסעדה" אומרת ההיא שלא יודעת איך אני נראית, כי אם היא היתה יודעת, היא ממש לא היתה מזמינה אותי לשום מקום עם הטרנינג הזה.

בצר לי אני חותכת סלט. מוסיפה קצת גבינה שנשארה במקרר, היא לא ממש טריה ומריחה גבולי, אבל מי שקושרת בין מיסטר האדסון לסלופי ג'ו ומי שמרשה לעצמה להסתובב עם הטרנינג המכוער הזה בבית שיש בו מראות, היא גם די גבולית.

כמעט שבוע לקח לי לשכנע את מוריד הגשם שרק סלופי ג'ו יעשה אותי מאושרת. מוריד הגשם היסס. לא התחשק לו לצאת מהבית בקור הזה והוא גם היה חשדן. בפעם שעברה עשו לנו בעיות בהאדסון. לא הסכימו שנאכל סלופי ג'ו בשולחן, אלוהים יודע למה. די התבאסנו. גם כתבנו על זה. לא נדוש בעבר, כל עוד הנר דולק תמיד אפשר לתקן. אז חזרנו לתיקון, כי צ'אנס צריך לתת. תמיד.

הפעם בחרנו לשבת על הבר, למרות שבררנו ואמרו לנו שמגישים סלופי ג'ו גם לשולחנות. נרגענו. זה נעים לדעת שהסלופי מגיע לכל פינה במסעדה ולא נעצר בבר.

פתחנו במנת פטריות מעולה. ערימה ובה שלושה סוגי פטריות, ירדן, שמפיניון ופורטבלו. מסביב אגם של רוטב מטמטם. חמאה, יין לבן, טריאקי, ג'ינג'ר ועלי תרד. מקלות הלחם עשו חסד עם הרוטב הנפלא הזה וגם החמאה שבאה איתם היתה בטמפרטורה הנכונה.

 

"מה בשבילך?" שאל עומר המלצר, שניחן בתכונות של דוגרת דאגנית, שרואה מי מרוצה ומי פחות ולמי חסר משהו או שסתם נפל לו המזלג על הרצפה. "סלופי. עם אמנטל." אני מכריזה, קצת נרגשת. כי כבר כמעט שבוע שאני מחכה למפגש הזה ובא לי שהוא יהיה טוב, כמו שציפיתי.

מוריד הגשם לוקח סינטה מנהטן 453 גרם (179 ש"ח). "בדיוק?" הוא תוהה "על הגרם?". "בדיוק" עונה לו עומר "על הגרם".

אחר כך כבר היה אחר כך. מוריד הגשם ציפה לקבל חצי מהסלופי שלי (56 ש"ח+12 ש"ח תוספת גבינה). אבל אני התעלמתי. הוא היה טוב מדי, עסיסי, מבורדק, עם פיסות אנטריקוט מעל ופרוסת גאודה מושלת בכיפתו. אין דרך לאכול את הסלופי בנימוס, גם אם מנסים. אם אתם מאסכולת הסנדוויץ', אתם שמים את פרוסת הלחמניה על כל הכבודה הזו, פוערים לוע של תמסח ואין מצב שאתם יוצאים בלי כתמים על החולצה שלכם ושל הסובבים אתכם.

אם אתם מאסכולת המנקרים בחן, גם אז לא תצאו בזול. תוך שניה הצלחת נראית כמו שדה קרב, ושום דבר לא נראה מעורר תיאבון, שזה דווקא בסדר כי זה מרחיק סקרנים מהצלחת ונותן לכם לאכול בשקט את הטוב הזה. אני מעדת המנקרים, בעיקר בגלל שאי אפשר לשמור על הליפסטיק בעת הבליסה.

"איך את אוכלת?" נוזף בי מוריד הגשם. "למה את לא סוגרת את הלחמניה ודופקת ביס?" הוא מזכיר לי שהוא אב גאה לשני תמסחים צעירים ורעבים.

"אני בת. ככה בנות אוכלות סלופי ג'ו" אני מסבירה לו ומכבה לו כל רצון לפלוש לצלחת שלי. אין ספק שמיסטר האדסון היה מבסוט ממני עכשיו. זה אמנם לא המקפאים המפוארים של מיס בריג'ס וגם לא המאפים והעופות הממולאים המעודנים שלה, אבל כנגד כל הסיכויים אני לא מכתימה כלום ומנקה את הצלחת למופת ולדוגמא.

שנינו שמחים בחלקנו, למרות שאני יותר. כי הסלופי שלי מעולה ומשמח לבב אנוש. הסינטה שלו מצויינת גם היא, עשויה בדיוק כפי שביקש. עסיסית ומלאת טעמים. אבל איך אפשר להשוות את עליזות הסלופי לרצינות הסינטה?

אנחנו מקנחים בעוגת גבינה ניו יורקית (39 ש"ח). גבינתית, עם גוף, חמצמצה בקצוות ומתוקה במידה. עוגה מופלאה. כזו שחולקים, כי לא נעים, אבל אפשר גם לבד.

יונתן ועומר, הברמנים שטיפלו בנו במסירות, מניחים לפנינו עוד קינוח. על חשבון הבית. "כי גמרת הכל מהצלחת" אומר יונתן והוא חמוד מכדי שאחשוד שהוא בעצם רומז שהתחזרתי. קרם ליים עם עוגית אוריאו ביתית ומרק תותים מסביב.

למרות המחווה המקסימה, אני לא אשה של ליים וקינוחי לימון. אמא שלי, פולניה חובבת לימונים, היתה טורפת את הקינוח. אני, הייתי מקנחת במיני סלופי, שאלוהים או מיסטר האדסון יעזרו לי.

שילמנו 465 ש"ח שהיו שווים והוגנים.

ועכשיו למה שחשוב:

סדרת ההמשך של "אדונים ומשרתים" משודרת בימי שישי בערוץ הראשון, אחרי החדשות ואחרי גיא אוני.

האדסון בראסרי – רחוב הברזל 27 רמת החיל.

סלופי ג'ו – בכל מקום.

 

 

 

קטגוריות:: Featuredכללימסעדותמקומות שאהבנונעמה פלדתל אביב

תגיות:

אודות הכותב:

RSSתגובות (33)

כתיבת תגובה | כתובת טרקבק

  1. מאת עמית כהן:

    ושבו כותבות לגבולן!
    יופי שהחזרתם את בייגלה הישן והטוב ותודה על ההמלצה.

  2. מאת אילנה כ. אליאס:

    הזכרת נישכחות לא ידעתי שמשדרים שוב את הסידרה..
    תבורכי מכוונת את ההקלטה כולי תקווה
    שלא פיספסתי יותר מידי פרקים.

    • מאת נעמה פלד:

      גם עבורי זו היתה הפתעה מוחלטת. החיים מזמנים כל יום הפתעות חדשות, זו היתה טובה במיוחד. פספסת שני פרקים, חפשי אותם באינטרנט. מישהו בטח העלה אותם.

  3. מאת זיוית:

    הילדים אוהבים הדסון ברסרי אני לא מוצאת מה לאכול שם.

    • מאת נעמה פלד:

      נסי שוב. אני לא מצאתי מה לא לאכול שם. התפריט לא גדול מדי וכל מה ששכני לבר לקחו נראה טוב. אמנם הילדים של מוריד הגשם הם אלה שחשפו אותי למקום, אבל הוא ממש לא רק לילדים.

  4. מאת ניני:

    תענוג לקרוא גומע כל מילה ואות. אלופה יפה..

  5. מאת טובה:

    יופי של פוסט… באמת תענוג לשוב לשגרה ((:

    "על אדונים ומשרתים" – הייתי מכורה לסדרה הזאת, ואני מכורה להמבורגר. לא בטוח שאבחר בהאדסון [יוּ נוֹ וַואִי] אבל בהחלט פתרת לי את הלבטים של הצהריים – הולכת להזמין לי כעת מהטעים והעסיסי הזה ((:

    • מאת נעמה פלד:

      טובה'לה,
      ואם זה בלי גבינה מעל? :)
      ראית את על אדונים ומשרתים המחודש? מה דעתך? אמא שלי במאוכזבות.

      • מאת טובה:

        ((:
        במקומות מסוימים אפשר בלי הגבינה, אך תמיד קיים החשש של ערבוב – אולי טיגנו בחמאה? [אני בטח מפסידה, כי נאלצתי להסתפק באחר, נוראי].
        לא ידעתי שחידשו את הסדרה… אחפש בנט ואדווח. אך יכולה מראש להזדהות אם אמא שלך – אין כמו המקור ((:

  6. מאת michal lavi:

    בגללך אנחנו שם מחר בצהריים. בגללך!!!

  7. מאת חנה תדהר:

    למה לכל הרוחות אין הדסון בב"ש? טוב בעצם התשובה בגוף השאלה. העלת ריר בתיאור המנה ובראש לזכרונות המעולים מהסדרה האלמותית הזו. אח, כמה מעולה וכיף !!!

  8. מאת יעקבב:

    האם מישהו יודע אם מגישים "סלופי" גם במסעדות נוספות בתל-אביב?
    מזמן אני מפנטז על המנה החזירית הזאת ולא מזדמן לאזור האדסון ומסתובב רק במרכז העיר…

  9. מאת יעקבב:

    ואת העיקר שכחתי, נהניתי לקרוא את הכתבה, ונהנה גם לצפות ב"אדונים ומשרתים" ובסדרות אחרות של ה-BBC.

  10. מאת אורי י:

    יקרים שלי, תודה. עם זאת, לעניות דעתי, צילום החשבונית מיותר. קשה לי בשעה כ"כ מאוחרת למצוא את המילים הנכונות ורק אומר "זה קצת מקטין". אם כתבתם "שילמנו XXX" זה מספיק עבורי(כי המחיר הוא נתון רלוונטי וחשוב). מי שלא מאמין שיעבור לבלוג אחר. מחר תצטרכו לספק הוכחות שטעמתם? שבכלל הייתם שם? אתם לא צריכים את זה. האמת והטוהר עומדים בפני עצמם ואינם ניתנים לערעור ע"י טפשות של אחרים.

    לילה טוב

    • מאת שיר-לי:

      אתה ממש צודק אבל אחרי מה שעשו להם הם צריכים להיות זהירים… שלא יפתחו עוד פעם פה. מומלץ לכל עיתונאי ובלוגר לצרף חשבוניות. העיניים הצרות מסביב.

    • מאת נעמה פלד:

      אורי'לה,
      החלטנו שזה נכון. יהיו פחות שאלות ולנו יהיה שקט.
      בוקר טוב מאד מאד!

  11. מאת משה:

    מה ההתלהבות,
    סלופי= רוטב בולונז בלחמניה….

    מה הקשר לאדונים ומשרתים לא הבנתי

  12. מאת יוסי:

    יופי של פוסט, בהדסון אכן מעולה מעולה, הבשר מדהים וכך גם הסלופי המרושל והמלכלך.
    בהחלט לא זול אבל אכן שווה כל שקל.
    תמשיכו ואל תתנו לאף אחד לשבור אתכם!

  13. איך אהבתי את אדונים ומשרתים!!!
    כייף לקרוא אותך, שוב, נעמה.

    למשה: ההקשר הפעם היה דרך "הדסון" (מיסטר הדסון –> הדסון בראסרי)אלו האסוציאציות של נעמה. כנראה לך זה לא התאימם. לרובנו דווקא כן.

    לגבי החשבונית: אני דווקא בעד. וגם פרוט המחירים של המנות טוב (רק במידה שאין פירוט בחשבונית) זה תמיד נכון, אינפורמטיבית ועיצובית בבלוג.

    לגבי הסלופי ג'ו – נשמע סופני. מעולם לא טעמתי.

  14. מאת יוני:

    בדיוק הייתה כתבה בדמרקר על מחירי ארוחות בישראל. 120 דולר לזוג לפני טיפ במסעדה סבירה פלוס זה יקר יקר יקר. סה"כ המבורגר וסטייק, קינוח אחד וראשונה אחת.

  15. מאת nirt:

    איפה חוץ מהאדסון מגישים סלופי ג'ו? (בארץ)

  16. מאת סלופי:

    וואו, עשית לי חשק מטורף לסלופי ג'ו!
    ולעוגת גבינה הזאת שנראית מדהים.. איך בא לי!

השארת תגובה