בוסתן שושן, אם יש גן עדן

קורה, שהחוץ לא מעיד על הפנים. מושב מצליח, נראה הכול חוץ ממצליח. עזובה שורה בו ותחושה של מקום נידח. את פנינו מקבלת חבצלת, אישה פשוטה בהילוכה ובלבושה, נעולה בנעלי פלסטיק נוחות, ובראשה כבר נערמו שיערות אפורות ולבנות של שלכת האדם ולכן התאימה שמלה באותם הצבעים. לא היא תמרה את פי הטבע.

מיד היא מתנצלת שלא ציפתה שנבוא ושהמקום מוזנח כרגע. לא התפלאנו. שלט מעץ קבוע מעל לשער וכתוב בו "בוסתן שושן". עוד בטרם נכנסו אל חצר הבית, מספרת לנו חבצלת על שהמושב מורכב מבני העדה הקראית ומיהודים רבניים, כן, כך נקראים רוב היהודים המאמינים גם בתורה שבעל פה. היא שולחת אותנו לבית הכנסת היפה שלהם ואומרת שהוא מעניין ושכדאי לנו מאוד לבקר בו. היא גאה במושב שלה ובדו הקיום בין הקראים ליהודים. שמחת החיים שלה והחום, משנים את גווני התמונה. כשעמדנו עם חבצלת ליד המכונית לא היה ולו רמז  למה שעתידות היינו לראות.

לא יכולנו להמשיך לבית הכנסת באותו היום ונכנסו דרך השער אחרי חבצלת שהליכתה המהירה התחרתה רק בקצב מלמולי ההתנצלויות שלה שהבוסתן נראה נורא כרגע. ליד עצי הדר שהחלו להעלות פרי, היא סיפרה לנו על התחביב של זיוה שושן, בעלת הבית, שהחלה לטפח גן פרי קטן שהלך והתעצם. ניסינו להשיג את  צעדיה הנמרצים כדי לשמוע את פיה המפיק שמות אגדיים כמו שעועית הגלידה, ביצי הדרקון וגרגר פנמה. בכל עץ שהצביעה עליו, היא גם הייתה חייבת לגעת, כמו ללטף ולשבח באוזני עליו את יופיו ואת שביעות רצונה מגדילתו. מכל שיח או עץ שהעלו פרי היא קטפה לנו וניגבה את אבק הסתיו בידיה ובשמלתה. נותנת לנו לטעום, בלי לשאול. 'אתן חייבות לטעום' צימוק יפני הנראה ככרומוזום וטעמו כקרמל, ואפרסמונים וקרמבולות המנצנצות ככוכבים על העצים, תלויות עליהם כעגילים צהובים.

היא הולכת ומדברת וקוטפת ונוגסת ומתכופפת בין יקיריה העלים והענפים, לדרוש בשלומם של הגזעים. משהו רוחש באדמה של משק שושן, אחרת, איך אפשר להסביר שעצים מהוואי, מסין ומברזיל צומחים פה רעננים, ירוקים ובריאים, כאילו הם במקומם הטבעי, כאילו כולם באו מאותו מקור עצי אוניברסלי ומרגישים כאן בבית. חבצלת אומרת שזה בזכות המצע המיוחד המלא בגזם עצי יער מקומי.

באותה נשימה היא מספרת על שתיל שהתפתח כל כך יפה, שזיוה, מפני שזיוה גידלה אותו אצלה בסלון כשעוד היה רך בעלים., כדי למנוע ממנו את קור החורף. אולי באמת כשעץ מכאן חודר בעדינות לאדמה של עץ זר ומתערה בה, הוא מקבל את כך פני אחיו ומקל עליו לשלוח שורשים. ואולי, כשמכניסים צמח לתוך הבית, הוא מחזיר חזרה בצמיחה מלאת תודה. באמצע הבוסתן ניצבת אבן אפורה וגדולה וחרוט עליה "עמרם".

מסביב לאבן בריכת דגים. חבצלת מספרת שעמרם, זכרונו לברכה, היה בעלה של זיוה. אחרי שפרשו שניהם מעמל של שנים, חלמו ביחד להקים גן טרופי לימודי שבו עצים נדירים. עמרם חלה ונפטר ולא זכה לראות את השטח הירוק שניטע לזכרו.

חבצלת ממשיכה לצעוד ולהתלהב. מספרת על קני הירגזים שפוזרו כאן. הציפור  הקטנה צהובת החזה אוכלת את הכנימות המאיימות על הצמחים ומשמשת כמדבירה ביולוגית. גם במיכל הקומפוסט היא מתגאה, הכול ממחזרים כאן.

הכיסאות בפינת הישיבה נלקחו מבית ספר, האדמה ניזונה מעציה. היא שולחת אותי, הגבוהה, לקטוף ענבים בטעם מנגו, מהאחרונים שנשארו בצמרת השיח, מדברת בשבחה של הימבולינה שמורידה את רמת הסוכר בגוף ומצביעה על מבוך הפיטנגו שבמרכזו שלט המורה על המרחק מכאן, ממושב מצליח, לסין ולנמיביה.

היא מוכרחה ללכת, אבל לפני זה מראה לנו את הבאובב שגדל רק פה ובקיבוץ עין גדי. הוא עוד צעיר, אבל גבה מאוד השנה. עדיין לא נראה כמי שילדים צריכים להישמר מפניו. היא כבר נפרדת ושוב, ליתר בטחון, מפטירה סליחה על שמזמן לא הדריכה ועל שלא זכרה את שמו של עץ אחד מתוך מאות וגם על שלא הספיקה לתת לנו לטעום מהארוחה שהיא בישלה לקבוצה שאמורה להגיע אחרינו. בעודה הולכת לדרכה עוד קילפה לנו פיג'ויות ופיטאיה ופרסה את הפרי שנראה כחיה ורודה לפלחים והגישה בקערית.

זיוה הצטרפה אלינו. מתונה יותר. היא סיפרה איך אחרי שבעלה נפטר, היא הסתכלה ביומנו. ביום שציין את השלושים למותו, קבע בכתב ידו שיש להתחיל בנטיעת העצים וכך החליטה לעשות. היא הצטרפה לעמותה לפירות אקזוטיים וקנתה את כל מה שנראה לה יפה, מעניין וטעים. היא צמחונית, בשר לא נכנס אל מעונה, כולה מוקפת ירק וכלב אחד לבן ונאמן שלא מש ממנה.

היא מסתכלת רחוק, אל השלט המורה אל כל קצוות התבל, ואומרת לנו, ספק ברצינות וספק בצחוק, אם הבנו שאנחנו במרכז העולם. כי פה בבוסתן שלה, התמרהינדי מהודו, משתרג בענפי התאנה המקומית ובשורשי הספודילה ממקסיקו. ממש כפי שקראים חיים עם יהודים.

כפי שסיפור שסופר בעל פה והוא מפותל ונתון לשינוי מתמיד, יכול להתחרות בסיפור הקבוע בכתב, אבל יכול גם להשלים אותו ולתמוך בו. והיא משקיפה על הנחלה שלה, מושלת ממלכת מרכז העולם, ורואה איך שותפיה הירוקים גדלים יפה בכוחם של שמש ומים ודשן עשוי מבני מינם.

היא יודעת, שאם מביטים היטב ובסבלנות, אפשר להבחין שניצן מבקיע וענף מתארך ומצליח, למרות הזרות והבדידות, להפתיע ולשרוד בכוחם של אהבה וזיכרון. ומה עושים העצים? צומחים.

בוסתן שושן, מושב מצליח, יש לתאם סיור וארוחות מראש.050–5285154

צילום: עדי אלון

קטגוריות:: Featuredאוכלים בחוץגוניכללימקומות שאהבנו

תגיות:

אודות הכותב:

RSSתגובות (8)

כתיבת תגובה | כתובת טרקבק

  1. מאת carma:

    ללא ספק סיור מגרה :-)

  2. מאת ערן:

    ארץ ישראל היפה והטובה.

  3. מאת ד"ר טיכו הנמוכה:

    אין כמו האבסה מפירות טרופיים. באמת גן עדן

  4. מאת איתי.ר:

    כתבה מקסימה, מקום מדהים.

  5. מאת מיכל:

    יאמי!
    העגילי קרמבולה האלה מה זה יפים.
    וגם אני רוצה להיות חבצלת!

    גוני אפשר להבחין שניצן מתחיל להבקיע,
    את יודעת?

  6. מאת חיליק:

    איזה יופי

  7. מאת מיכל רבט:

    גוני, יש לי אוטו גדול ומרווח אין לי פחד נהיגה ויש לי חוש אוריינטציה מפותח, אני אוהבת אוכל ואנשים אז…קחי אותי איתך!!!

  8. מאת חנה תדהר:

    ריח אדמה ופרי בסיפור-סיור הזה. תענוג צרוף.

השארת תגובה