יונה – יש לביאה בעירה!

"לפעמים אדם רוצה שיבלע אותו דג, שיהיה לו זמן לדבר עם עצמו" כך סיכמה שלומית דגני את סיפורה. כל ענין הדיבורים עם עצמך די הבהיל אותי. ישר הבנתי שיונה הנביא התחרפן מבדידות ושהוא משוגע שמדבר אל עצמו. כשחייתי לבד סתמתי לעצמי את הפה טוב טוב, נזהרת שלא לדבר לעצמי בקול, לא להיות כמו סבתא ליליאן שכבר לא שלטה בדיבורים שלה לעצמה. סבתא ליליאן שלי דיברה אל עצמה בעירקית בקול וניהלה עם עצמה שיחות ערות. אבא שלי שנא את זה. רק אנשים בודדים מדברים אל עצמם. בתקופות שהייתי הכי גלמודה בעולם הדבקתי את השפתיים בסופר גלו. אף הגה לא ישמעו ממני. את השיחות שלי עם עצמי שמרתי בראש, גם כשממש רציתי לאוורר את עצמי מעצמי.

היו שתי מורות בחיי שהשפיעו עליי מאד. האחת סמן ימני והשניה סמן שמאלי. הסמן השמאלי, שסימן לי איך לא להיות מורה בשום פנים ואופן היתה "אשת ראש העיר". היו לה עיניים יפות ושיער בלונדיני, אבל היא בילתה את רוב זמנה ברכילות ובצעקות שהתעופפו כמו ציפורים רעות מעל ראשי התלמידים וכשהשתעממה ממש היא היתה מישירה מבט כחול. קר. מצמית. "ממך לא יצא שום דבר" היא אמרה בשקט ואני ידעתי שזו אמת שאין לשנותה. ממני דבר לא יצא, עינכם הרואות.

אבל בואו נתרכז בטוב, כי אין ממנו מספיק בעולם. לשיעורים של שלומית דגני חיכיתי ואת דבריה שתיתי בצמא. שלומית, אשה גדולה, עם מחרוזת פנינים מיפן היתה נכנסת לכתה ומביאה איתה סיפור. תחילת שנות השמונים, במושב בוץ ובערות ושלומית דגני לא מסכימה בשום פנים ואופן לטבוע בהררי זבל הפרות של באר טוביה. שלומית משוטטת בעולם, ובשנות השבעים-שמונים זה לא היה דבר של מה בכך, בשנות השמונים אילת היתה הכי חו"ל בעולם.

שלומית לקחה אותי לרקוד באולמות הריקודים המקושטים של צרפת, קיבצתי איתה נדבות בהודו וביפן, שתיתי תה מר וניערתי ענפי דובדבן. הנחתי לפריחה לכסות אותי כמו שלג ריחני. אחר כך ארזתי תיק גב וצללתי איתה לשלות פנינים בחוות הפנינים של תאילנד. שלומית שלחה את תלמידיה להתאמן באכילה בצ'ופסטיקס ע"י שימוש במסרגות, ובגללה פרמתי לאמא שלי את הסריגה דווקא כשהיא היתה באמצע סריגת צמה ממש מסובכת (סליחה, אמא…). שלומית הביאה איתה את הסיפורים ואת החוויות שלה, הפעילה את הדמיון שלנו וויתרה על חומרי הלימוד הדלים שסיפק משרד החינוך אז (וגם היום). היא הבינה שברגע שדלת הכתה נסגרת, יש לה אוטונומיה ומותר לה לעשות הכל, חוץ מלעשן או להגיד לנו ששום דבר לא יצא מאיתנו.

"מה עושה אדם שבורח מאלוהים שלושה ימים בבטן דג?" שאלה שלומית ולא חיכתה לתשובה "פוגש את אלוהים" קולה של שלומית נבלע ברעש הצילצול וחריקת הכסאות. נדמה לי שאף אחד לא שמע את סיום המשפט, אבל האמבוש הזה שאלוהים עשה ליונה בבטן הדג, כשהוא קרוב אצל עצמו, מפרנס לי את המחשבה עד היום.

כשחזרתי הביתה ציירתי איש עם זקן ושמלה, שהקונטור של עולמו הוא לויתן שמח וטוב לב שמשפריץ בכייף שלו מי ים. לאיש היה שולחן מטבח עם קערת פירות וכורסה ומדפי ספרים. לאיש הזה קראו יונה, וליתר בטחון כתבתי את שמו על השמלה. היום אני מבינה שהלויתן הזה היה היאכטה של פעם. במקום שתבלע אותו האדמה בלעה אותו יאכטה מגניבה ולקחה אותו אל עצמו ואל אלוהיו, כי עם כל ההתברברויות בתרשיש יונה הפך להיות טיפה אובד דרך. היה צריך להחזיר אותו ליעודו ולהראות לו את הדרך אליו.

קשה להיות האיש שמביא את הבשורה, תמיד הורגים את השליח. בטח גם לא קל להיות הציפור שמבשרת את האביב כשכל ההפקה הפרחונית הזו יושבת לך על הכנפיים הקטנטנות. אבל כשאת לביאה, זה משהו אחר.

רציתי לספר לכם על לביאה בעירה ועל מקום שיכול להיות לגמרי נינוה שאחרי הבשורה.

הבא נלהק:

בתפקיד הליוויתן – סבבה 5

בתפקיד נינווה – נמל יפו

בתפקיד יונה, נושא הבשורה המשוגע, המזוקן, שיצא הרגע מבטן הליויתן אחרי שלושה ימים של השתלמויות רוחניות וסשנים עם אלוהים – וינס

בתפקיד הלביאה – עפרה גנור

בתפקיד החתיך – מוריד הגשם

בתפקיד המספר – אני

בתפקיד אלוהים – אלוהים

"זה נמל אמיתי, לא כמו נמל תל אביב. יש פה דייגים וספינות קטנות…" אמר מוריד הגשם בשבת שעברה, כשטיילנו עם המוני בית ישראל על הרציף של נמל יפו.

אני אוהבת את מה שקורה לנמל יפו, או לפחות את מה שאני חושבת שקורה לו. וינס, מהקונטיינר, היה הראשון. הוא היה המשיגנע הראשון שהיה לו אומץ להפוך האנגר מוזנח למקום שמגיש סביצ'ה מוסר ים מטרף וריזוטו סלמון לימוני ופלילי. לא קל להיות נושא בשורת הבויאבז כשבנמל כבר שנים מטגנים הכל, תיירים ודגים, בשמן עמוק, יד שניה בדרך כלל, תשיעית, אם אין לכם מזל. על הקירות של וינס תלויות תערוכות מתחלפות, אחת היצירות מצאה חן בעיניי מאד. שורו, הביטו וראו. כל מיני דברים או לא כל מיני דברים?

שבת בנמל יפו. עברנו על פני הקונטיינר שהיתה מפוצצת עד אפס מקום. נשים יפות, ילדים מתרוצצים, גברים במשקפיים ממותגים וסיגריה, מסתכלים על נשים יפות, שלהם, של אחרים ושל אף אחד. "זה הולך!" חייכתי לעצמי בלב. נמל בשמן זית, טרי ולא מטוגן לעייפה בשמן מנועים.

השמועות שנושאת הרוח השורקת בין קני הסוף של הביצה הקולינרית תל אביבית, יודעות לספר על שוק אוכל גדול ומסעדות טפאס ושמועה אחת הפכה לעובדה קיימת. "יונה" של עפרה גנור. אך שמענו שנפתחה המסעדה החדשה ורצינו להתחדש יחד איתה. אין מה להגיד, הזוג גנור יודע לבחור לוקיישנים למסעדות שלהם. מנטה ריי יושבת על החוף הכי יפה בת"א עם המשתזפות המשובחות ביותר וב"יונה" החדשה אפשר לשמוע את רחש הגלים ולראות את השמש שוקעת בין התרנים של הספינות הקטנות, בלי מתווכים, בלי שמועות.

המסעדה יפה. יפה מאד. עפרה, שפעם היה לה טאבון בנמל הזה ממש, חזרה לעירה עם טאבון חדש שאופה לחמים ומנות קטנות בטרקוטה.

רצינו קטנות ונחמדות, כי רק התעוררנו, למרות שבדרך לשולחן ראיתי אנשים רוכנים על צלחות מלאות דגים ופירות ים וגם מנת ה"סבבה 5" על שם אחת מספינות התיירים ענינה אותי מאד. החלטנו להצמד לראשונות ולאמצעיות ולבדוק בהזדמנות אחרת את העיקריות.

שתי צנצנות נפלאות של דגה כבושה. אחת הזמנו והשניה הגיעה בטעות ונשארה. את הסלמון הכבוש הזמנו, מנה נפלאה, עדינה, לא מתלהמת ומלוחה במידה (29 ש"ח). צנצנת השרימפס שהגיעה בטעות במקום הקלמארי הכבוש הגיעה מלווה עם צ'ופ סטיקס. שרימפס כבושים בגרגרי כוסברה, בצל סגול, לימון ושמן (29 ש"ח). אני לא משתגעת על הנבירה בצנצנות, אבל כשהצנצנת באה עם צ'ופסטיקס זה כבר משהו אחר. מנות ה"אז אני צנצנת" באות עם פולנטה או סלט עשבים. סלט העשבים טרי, טעים ומעולה. משולשי הפולנטה פחות.

במחלקת הדגים הנאים, הדגה נאה עד מאד. לקחנו סשימי טונה מצוין שבא עם סלט שהורכב מקוביות מלפפון, קולורבי, צנונית ויהלומי לימון ואוזו(42 ש"ח). יהלומי אוזו ולימון, אתם שואלים? ג'לי לימון ואוזו. מגניב לגמרי. לא אנסה בבית כי אני נגד מולקולריה באשר היא, אבל פה זה דווקא התחבר לביס מושלם. טונה, סלט ויהלום מושל בכיפה. מה רע?

קוביות שולה על סלט עשבים עם קינואה, לימון כבוש וג'ינג'ר מסוכר (42 ש"ח). הסלט מעולה, ממש והחיבור של הג'ינג'ר המסוכר, הדגים וה"טבולה" הוכיח שמזרח תיכון יכול להתחבר מצוין למזרח הרחוק ואולי זה המזרח החדש, כשנפגשים באמצע. אין מה לדבר, יודעים ביונה לסלטט סלט.

חוץ מלחם מצוין הטאבון של "יונה" יודע לאפות מחמאות. טרה קוטה של חלומי וסלט עגבניות קצוץ דק (32 ש"ח). החלומי נפלאה, מעט מתקתקה, אולי סילאן היה מעורב במעשה. לצידה סלט עגבניות שאין שני לו. הגנתי עליו בכפות ידי, מתענגת על כל ביס, טובלת את הלחם ברוטב ומקווה שהוא לא יגמר לעולם. מנה מצויינת.

מוריד הגשם התאהב בטרה קוטה אחרת. שלושה דגי סרדין ממולאים בפיסטוק וטרגון. המילוי ריחני, אניסי ומעט תפוזי (32 ש"ח).

הצלע השלישית בלהקת "הטרהקוטות", היתה קערית שרימפס ארטישוק ומקדמיה (32 ש"ח). מנה טובה מאד, פחות יחודית מהשתיים הקודמות. שמן הזית עם הפלפלים החריפים נפלא. הלחם סוחב אותו מצוין. אולי בגלל שמן הזית וסחיבת הלחם המנה הזו מוצדקת.

והלביאה? בתפקיד. כל הזמן. עומדת בפי המסעדה, מקדמת את האורחים, מדריכה את הצוות החדש, המבולבל לעיתים, אך מלא כוונות טובות כרימון ובעיקר אדיב, חייכני וקשוב מאד. היא כמו אמא טובה, רואה הכל, מגיחה לפי שמשהו נופל, לפני שמישהו לא מרוצה. יום שבת ועפרה, כבר לא בת 18, שם, מקימה בית חדש או בעצם, משיטה ספינה. כן. ספינה, יונה היא ספינה. לא "סבבה 5" ולא "ספינת האהבה". ספינה שלוקחת אותך הביתה, למזרח התיכון. בפשטות ובלי "לצלחת" לך את המסע.

השקנו כוסות לחיי הספינות שבדרך ולחיי הספינה הזו במיוחד, כי היא מצאה חן בעיננו. אני מיקסולוגיה של וודקה אשכולית אדומה ורוזמרין (35 ש"ח) ומוריד הגשם בירה מרדסו, כיאה למלח מסוגו (27 ש"ח).

קינחנו? ברור. אורז הפתעות מתוק שלווה בג'לי חבושים, זרעי שומר מסוכרים, שקדים קלויים, אגוזים וצימוקים (35 ש"ח). אני לא מתה על אורז מתוק, אבל נתתי צ'אנס. אני עדיין לא מתה על אורז מתוק, כנראה שזה משהו שצריך בשבילו סבתא שתהפוך לך אותו למעדן מילדות, אחרת אין סיכוי שתבחרי בו כקינוח.

רציתי נורא עוגת גבינה ושוקולד, אבל לא היה. התנחמנו בפאי שוקולד שמוריד הגשם אהב מאד. ליבת שוקולד קשה ודחוסה, רוטב שוקולד חם והכל לא מתוק מדי. אני לא הרוסה על קינוחי שוקולד, אבל מוריד הגשם שמח בו שמחה גדולה.
שילמנו 350 ש"ח, כולל שירות. חייכנו אחד לשניה וידענו שנחזור. יונה הוא מקום נעים, מטופח ומעוצב. האוכל בו טוב מאד, השירות בו מהנעימים שנתקלנו בהם והמחירים בו שפויים. שישאר כך בדיוק, בפשטותו ואם כך ישאר, אז שלא יגמר לעולם.

ונסיימה בזמר, אלא מה?

קטגוריות:: Featuredכללימסעדותנעמה פלדתל אביב

תגיות:

אודות הכותב:

RSSתגובות (21)

כתיבת תגובה | כתובת טרקבק

  1. מאת shira sh:

    בניגוד אלייך אני לא אוהבת את הקונטיינר כי תמיד משהו חסר ומוזנח שם ולא נקי. ננסה בקרוב את יונה, אולי הם יצילו את כבוד הנמל האבוד.

    • מאת אורי ומאיה:

      אנחנו גרים ביפו כבר 4 שנים, לא רחוק מאבו חסן, הקונטיינר הציל אותנו משממה קולינרית בנמל, תמיד פשוט וטעים. חוזרים לשם די הרבה ומאד שמחים שעכשיו גם ההאנגר החדש נפתח. רק שלא יהיה קניון.

    • מאת עדי בורלא:

      הקונטיינר באמת לא נעים. יונה נשמע כיפי ובכלל כל מה שמתרחש בנמל יפו מעודד גם בגלל שאני מתה על עפרה גנור המלכה עוד ממנטה ריי.

  2. מאת אדווה:

    איזה כיף, הנמל מתעורר, קודם קיבלנו את הקונטיינר של וינס עם בשורה חדשה ובאמת הרבה אומץ אחרי כל מסעדות הדג מטוגן שהיו בנמל כל השנים, אח"כ הגיעו לובאיט לעשות לנו מיצים טבעיים וסנדוויצ'ים מעולים לילדים ועכשיו מצטרפת יונה של גנור המעולה להפוך את נמל יפו סופית למתחם הכי אמיתי בעיר. בניגוד לנמל תל אביב פה ביפו המסעדות אמיתיות.

  3. מאת ערן:

    לביאה בעירה בדיוק כמו שכתבת.
    מכיר את עפרה גנור שנים, היא אישה שעובדת קשה ויודעת לייצב עסקים כפי שהרבה מסעדנים לא יודעים. דוגמא לחריצות ונחישות! שאפו לגנורים ובהצלחה!!!

  4. מאת yael g:

    האם מלא שם או שאפשר לבוא בספונטניות בשבת?
    מתאים לילדים?

    • מאת נעמה פלד:

      אין לי מושג אם מלא היום, לא יודעת איך עם ישראל מתנהג כשיש כמה טיפות גשם. כשאנחנו היינו היה מלא מאד. כדאי פשוט להתקשר ולהזמין מקום.
      ראיתי זוגות עם ילדים, יכול להיות שזה מתאים.

      • מאת רומי ירושלמי:

        מתי יצא לך להיות שם אם רק השבוע פתחו ? או שישבת וחיכית ליד הדלת והיית הלקוחה הראשונה…

        • מאת ערן:

          פתחו לפני שבועיים כתבו על זה הרבה ברשת. עמית אהרונסון מגיא פינס בבלוג שלו ובפורום של תפוז יש דיווחים.

  5. מאת דביר:

    אחרי שני ביקורים בהחלט אחרונים במנטה-ריי עם נפילות במנות ומחירים משוגעים (שרימפס קפוא ב 98 ש"ח ולחם ב 19 ש"ח) יקח לה הרבה זמן לשכנע אותי להגיע. לפלצנים והסלב חסרי הטעם בהצלחה

    • מאת yael g:

      מנטהריי מסעדה מעולה!!! מה אתה מדבר? אחת הטובות והוותיקות!

      • מאת רומי ירושלמי:

        ממש, מתדרדרת כבר שנים, מלכודת תיירים מהזן ה"מגניב"
        אז זהו שלא ולא יעזור שום יח"צ, מי שמכיר יודע מה הם שווים באמת, כל השאר פרסום ושיווק.

        • מאת נתניה:

          מנטה ריי מידרדרת מזמן. ארוחת הבוקר שנחשבה פעם להיילייט היא סתמית מאוד, הגעתי למצב שהחלפתי את מנת השקשוקה שהיתה תפלה ושום תוספת תיבול שניסיתי לא עזרה לה.
          מעבר לכך בעיני ארוחת בוקר טובה נבדלת מאחרות (כי כל מקום מציע ארוחת בוקר) בתוספות הקטנות, ושם התאכזבתי למצוא את אותן הגבינות העייפות האבוקדו והטונה, בלי טיפה מקוריות או מעוף.
          הרבה אנשים כבר יודעים את זה ופוטרים את הנושא ב- נו הנוף שווה הכל, במנטה ריי משלמים יותר בגלל הנוף. ולדעתי גם ההרגל והפוזה.
          ואני אומרת – יש מספיק מקומות על הים תודה לאל, פלצניים פחות או יותר, אבל טובים יותר בטוח יש.

  6. מאת ראובן:

    טור מעולה לשבת בבוקר. תמונות נהדרות והנמל מקסים. יום טוב וסופ"ש נהדר לכולנו.

  7. מאת shiri eliyahu:

    הנמל מדהים!!! טיילנו בו לפני כמה שעות עם המישפוחה. הילדים נהנו מאוד אכלנו בוקר בלאב איט. ברחנו כשהגשם חזר…

  8. מאת אורית:

    350 ש"ח זה מחירים שפויים ? ?

  9. מאת yael g:

    הייתי בעקבות הכתבה ונהניתי.
    יודעת שחלק מהמבקרים שונאים את קונספט הצנצנות, אבל הוא מוצא חן בעיניי.

  10. מאת rinat b z:

    לדעתי הנפילה היא במנות האחרונות. השאר ממש טוב והמקום מעוצב להפליא.

השארת תגובה