קפה נואר – שניצל בטעם של זכרונות

אני רודפת אחר הזכרונות שלי עם סכין ומזלג שלופים. בדרך כלל את הזכרונות שלי מטרידים דברים פשוטים, כמעט נקלים. טעם החלות שהייתי מכרסמת בדרך לחדר ההורים בקיבוץ חצור, אלו שאת בצקן הייתי לשה וממוללת ובסוף מכינה את החלה יפה מכולן, כי היו לי ידיים טובות. המטפלת היתה מדביקה פתקה קטנה עליה נכתב שמי "נעמה" באותיות דפוס ואני הייתי הולכת עם שקית הנייר החומה ל"בילוי" אצל ההורים וכשהייתי מגיעה לחדר המרוחק היה נשאר זנב חלה במקרה הטוב ובמקרה הסביר היו נשארים פירורים, אותם הייתי מלקטת באצבעות רטובות מרוק, עד שלא היה נשאר בשקית כלום.

והעוגיות של סבתא חיה. עוגיות פשוטות, אני כמעט משוכנעת שהיא הכינה אותן עם אויר בלבד, כי היא היתה חסכנית גדולה, שלא לאמר קמצנית. הן בטח לא היו עם חמאה או שקדים. פשוטות. ביצים, שמן, סוכר, קמח. אבל לכי תמצאי את המתכון המדוייק. שום דבר לא יוצא כמו העוגיות האלו, שהיו בצורה של כוכבים ולבבות. הייתי אוכלת אותן מתחת לשולחן הגדול והכבד שלה במטבח. הריצפה של סבתא חיה היתה נקיה וקרירה תמיד והמפה מפלסטיק פרקטי. המתחת של השולחן היה הבית שלי, מוגן מהרכילות, הצעקות והויכוחים שריחפו מעליו. הקירות היו רגלי היושבים. ורידים, שערות כהות, סנדלים, מכנסי קורדרוי, גרביוני ניילון ונעלי בית המגפר, תלוי בעונה. קירות משתנים ולא יציבים, אבל טעם העוגיות יציב וזה מה שנשאר.

והפעם הראשונה במסעדה. אולי לא הראשונה, אבל הראשונה שאני זוכרת.

הזכרון עשוי מאבא, ילדה ושניצל עגל בסוף דיזינגוף. אז לא הייתי דקדקנית בשמות המסעדות וגם לא צילמתי שום דבר, אבל הזכרון צילם ויכול להיות שזו היתה "רימיני" של מנפרד כץ, ואולי לא.

ישבנו אחד מול השניה. מושב הכסא עשוי קש והשאיר לי סימנים על הפולקעות השמנמנות. המפות בזכרון שלי משובצות, אבל אני לא חותמת על זה, אולי ראיתי הרבה מדי סרטים עם משבצות פפיטה באדום לבן. אני גם זוכרת שירדנו קומה במדרגות, אבל גם על זה אני לא שמה את הראש, אולי התערבבה לי מסעדה אחרת. חוץ ממני ומאבא שלי, אני זוכרת בוודאות שני דברים. שניצל וקרוקטים של תפוחי אדמה.

שניצל לא כמו בבית. זה מה שאני זוכרת. שניצל ענק, שחוצה את גבולות הצלחת. "ע-נ-קי!" תארתי לאמא שלי את הפלא, כשחזרנו הביתה, מלווה את ביקורת המסעדות הראשונה בחיי בתנועות ידיים "כזה" פרשתי את ידיי לצדדים ומתחתי אותן חזק. "וגמרתי הכל!" ציינתי את עצמי לשבח "לא השארתי פירור!".

זה היה שניצל עגל. דק. מטוגן בחמאה. זה מה שזה היה.

השניצל ב"רימיני" לא הזכיר בשום אופן את השניצלים המוכרים מהבית. לא היה בינו ובין השניצל מחזה העוף שהיה נהוג אצלנו בבית, שום קשר. לא רק בגלל שהשניצלים היו מחזה עוף קפוא שאמא שלי קנתה בצרכניה. היא היתה דופקת את חזה העוף קצת, מקמחת, טובלת בביצה ובפרורי לחם ונותנת לנו לאכול. יפתח אכל הכל, אני נגסתי רק בקצוות, שם לא היה חזה עוף אלא רק פרורי לחם קרנצ'יים ואמא שלי אכלה את מה שנשאר וטבלה בסתר פרוסת לחם בשמן הטיגון המתקרר ואכלה אותה במהירות מעל הכיור. על הפנים שלה היה מבע של עונג וחטא.

פעם היא אמרה לי שזה הכי טעים בעולם, זה וגם פרוסת לחם טבולה בשמן קציצות מתקרר. כן, זה אולי נשמע מגעיל, אבל תדעו שהיא צודקת. זה באמת הכי טעים בעולם.

"מה אתה אכלת?" שאלתי את אבא שלי אחרי שנים, נזכרת בארוחה הזו, בודקת שהיא באמת היתה ולא הפעלויות הנפש שלי הן שבישלו אותה. "פיצה" הוא ענה בעצב מסויים. "היינו עניים אז, לא היה כסף לשתי ארוחות גדולות. חשבתי שתאכלי שני ביסים מהשניצל ותנטשי לטובת הקינוח, אבל את אכלת את כולו. מה זה אכלת? טרפת אותו! ואחר כך ביקשת קצת מהפיצה. ואני שמחתי שאת נהנית ואוכלת כל כך בתיאבון. בדרך קניתי לי פלאפל ולך קרטיב לימון. לא היה לי כסף לקינוח במסעדה…" ככה הוא סיפר לי ואני נצרתי את הארוחה הזו בליבי לעולם.

זו היתה הארוחה הטובה ביותר שאכלתי במסעדה. בגלל הכל. בגלל השניצל ובגלל הויתור.

השבוע נזכרתי בשניצל הזה וביקשתי לחזור אליו. במקום בו שכנה רימיני שוכנת מסעדה אחרת, או אולי חנות בגדים, אני לא בטוחה. "מה בא לך?" שאל מוריד הגשם שהלך איתי יד ביד "שניצל" אמרתי בפשטות "אבל לא של בית. קנוי. זאת אומרת לא קנוי משקית. שניצל של מסעדה…" דייקתי, למרות שאין מצב בחיים שמוריד הגשם היה מוריד שקל על שניצל קפוא ומוכן משקית. בכל זאת הכי טוב לדייק, אז גם אמרתי שבא לי שניצל עגל, חגיגי ולא פושטי מעוף.

"קנוי, עגל, מסעדה" איבד את הנתונים במהירות  מוחו הקודח של מוריד הגשם. "בואי לקפה נואר" אמר האיש שלי שהודיע שהוא לא ממש רעב, כאילו שזה מפחיד אותי. אני רגילה לרדת על שניצל לבד.

"נחלוק שניצל?" הציע מוריד הגשם, שכאמור לא היה ממש רעב "נראה לך? אני ממש רעבה. אני לא חולקת כלום!" נבחתי עליו וסימנתי גבולות "שמע, לא אכפת לי ללכת על הסכמי עודפים…" ריככתי ובדקתי אפשרות לגבולות פתוחים "תזמין לעצמך משהו, אפילו מסוכן, וננקר אחד לשני מהצלחת…".

"משהו מסוכן" זה בדרך כלל קוד למנה שאנחנו לא מכירים. נגיד מהספיישלים או מנה חדשה שנכנסה לתפריט. ומוריד הגשם, שגמר אומר להוריד לי חלום שניצל בלי הרבה מדי ביסים מצידו, עיין קצרות בתפריט הספיישלים שנכתב בגיר על הקיר.

מזג האויר בחוץ עדיין לא החליט אם הוא חורף או קיץ, אבל המיזוג במסעדה והשמיים המעוננים החליטו בשביל מוריד הגשם. צלי זנב שור עם עדשים, יין ושאלוטס נחת לפניו. טעים, עשיר, עם גזר ותפוחי אדמה וחתיכות גדולות ובשרניות של זנב שור שאושפז לשעות ארוכות בתנור. עם תבשיל כזה תענוג לעשות הסכמי עודפים, קיוויתי שמוריד הגשם לא יתחרט, יבצר את צלחתו ויסגור גבולות (כפי שראוי כשנוחת תבשיל כזה על שולחנך).

השניצל שלי גם הוא חצה גבולות. דק, דקיק, קריספי, עם פירה בטטה חמאתי בצד. כמו אז, גם הפעם אכלתי רק את השניצל ולא נגעתי בתפוחי האדמה. שלא כמו אז חלקתי את השניצל שלי עם האיש שאוהב אותי. חצי-חצי. אני עם הקטשופ, הוא עם לימון וחרדל.

ישבנו במקום החביב עלינו, מול החלון הקטן של המטבח, משם אפשר לשמוע את הלמות הפטישים. הדפיקות המבורכות שהופכות את השניצל שלך לדקיק ואת בשר העגל הקשה לכזה שיכול גם לביס ללא שיניים. אם יש לכם צ'אנס, שבו שם, אבל אם אני באה, פנו מקום. אני אוהבת להשגיח על השניצל שלי, להקשיב לו נחבט ומיטגן ולעודד את החובטים החסונים בליבי. "אל תחסכו בחבטות" אני לוחשת "שיהיה דק. הכי דק. אפילו עוד קצת…" אני מנהלת דו שיח דמיוני עם טבחים שאני לא מכירה ומקווה לקבל שניצל בגודל של מפת שולחן או בעצם בגודל מפת העולם, לפחות.

שילמנו 220 שקלים, כולל טיפ. מוצדקים? לגמרי. מנות גדולות, טובות, שירות קשוב ונעים.

בליינד דייט עם זכרון יכול להיות מאכזב, זה קורה פעמים רבות בפגישות מחזור, כשיפי הבלורית והתואר הופכים לעייפים מהחיים, כבויי מבט  ומשעממים. אבל השניצל שלי היה כמו פעם, כמו שזכרתי אותו. יצאנו מאושרים כמו שבדרך כלל קורה אחרי שפוגשים זיכרון שלא נזקק לבוטוקס ומתיחת פנים.

קפה נואר, אחד העם 43 תל אביב

קטגוריות:: Featuredאוכלים בחוץכללימסעדותנעמה פלדתל אביב

תגיות:

אודות הכותב:

RSSתגובות (17)

כתיבת תגובה | כתובת טרקבק

  1. מאת נועה:

    אכן שניצל משובח יש בקפה נואר, לי באופן אישי המחיר נשמע יקר אבל אולי זה כי אני עובדת קשה עבור כספי ( ונהנית מכל רגע, טוב כמעט מכל רגע ).

  2. מאת עמית:

    אני אוהב את קפה נואר בגלל היציבות, השניצל יקר אבל שווה.

  3. מאת מימי:

    התמונה הזו של תבשיל זנב שור עוררה בי געגועים עמוקים למרק זנב שור נפלא ומענג שהיו מגישים ב"מרקיה הקטנה" שהיתה בתחילת שנות השמונים בפינת בן-יהודה ובצלאל בירושלים. מאז לא נתקלתי בתבשיל כזה באף מסעדה והנה עכשיו אני יודעת איפה אפשר למצוא.

  4. מאת גלית רושי:

    אני יודעת איפה אוכל היום צהריים :-))))

  5. מאת זיוית:

    יקר בשביל שניצל!!!

  6. מאת יעל:

    מסכימה איתך בכל מילה.
    קפה נואר בת"א – *ה*מקום!

  7. מאת ברכה:

    אותו השניצל הנפלא ב"סבסטיאן" בהרצליה בעסקית צהריים של 50ש"ח +-

  8. מאת אור ג.:

    רק דעי לך, נעמה, שאם לא את וזוגך /אהובך 'מוריד הגשם'
    לא הייתי נכנסת ל'בייגלה' אלא פעם ב…
    זה עונג גדול לקרוא את שניכם, ואת מאד מרגשת בסיפורי
    החוויות הכל כך אישיות שלך, ממש כובשת לב.
    אין פלא שמישהו פה הרוס עליך……
    מזדהה עמך די הרבה, את קצת מזכירה לי דמות המככבת
    ברומן שאני כותבת בימים אלו. אינשאללה, שאשלח לך אותו
    כשיצא לאור.
    ולעניין המסעדה בסוף דיזינגוף, אכן היתה מהממת ומיוחדת
    באומצות הבשר ומוס הערמונים – הפייבוריט שלי, והשרות
    הטוב. אכן היו שם מפות אדומות ונדמה לי שם המסעדה היה 'רמיני', אם איני טועה. לא יודעת אם היא קיימת היום.
    תודה לך על העונג הצרוף, את נהדרת.
    (את מוזמנת גם להציץ בבלוג שלי בתפוז)

  9. מאת דניאל:

    נעמה,
    אני כ"כ מבין מה את אומרת על זיכרון של אוכל של מסעדה. על להרגיש בקצה הלשון את קצה קצהו של אותו טעם נהדר, להריח שוב פעם את גל הריח העולה מהצלחת.
    כשקראתי את הכתבה שלך נזכרתי בשני מקומות, שאני, כילד ירושלמי, לפני כ 50 שנה, נהגתי לבקר עם אבא.
    האחד הוא קפה וינה. שם היינו אוכלים בכל פעם "קוטלטים".
    והשני הוא מרתף ראשון, עם התבשיל הכהה, הבשרי, של הצלי, שוחה ברוטב, עם תפוחי אדמה וגזר ובצל, שטעמו מתוק.
    אם רק שתי המסעדות היו פתוחות היום – הייתי מבקר שם בקביעות.
    בינתיים אני מסתפק בתחליפים, שמזכירים לי…..גם זה נעים וטעים.
    תודה נעמה שהזכרת לי.

  10. מאת ישראל:

    נעמה,
    כל כך ריגשת אותי עם הסיפור על הארוחה עם אבא.

  11. מאת נועה:

    אוי זה כל כך מזכיר איך כילדה הייתי הולכת עם ההורים לשיקגו פיצה פאי פקטורי שהיתה אז ברחוב הירקון והדבר שהכי הכי הייתי אוהבת בעולם להזמין שם זה מיץ תותים. המקום היחיד שהיה מכין אותו מתותים אמיתיים (או ככה לפחות בזכרון שלי…). לגבי קפה נואר, ידוע לי שהשניצל שלהם שובח כבר בידי רבים אבל אני בפעם האחרונה (והראשונה) שאכלתי ממנו סבלתי מקלקול קיבה כל הלילה, אז אוותר על התענוג של לתת לו ניסיון שני!

  12. מאת חנה תדהר:

    כמעט נכנסתי לאוטו לחפש גשם ושניצל עגל אבל העייפות מכריעה. תודה על סיפור מעולה עם ניחוח טעים לפני השינה :-)הכנות שעוברת מזמינה חיבוק ממי שאת לא מכירה אז שולחת אחד עוטף.

  13. מאת טובה:

    סנטימנטלית שכמותך ((:
    עוד סיפור מבין ידייך, שמעורר זיכרונות ילדות… והגשמתם…
    פשוט מקסים!

  14. מאת דני ססלר:

    כתבה מעוררת תיאבון. מקום טוב, מקום נעים, אוכל משובח.

  15. מאת אייל:

    הכתבה בישראל היום מחרידה- אם זה לשון הרע- תתבעו. ואם זאת אמת- אתם בדרך להופיע בכלבוטק בקרוב….וזה במקרה הטוב

  16. עוקבת אחרי הכתבות שלך – את כותבת נפלא – משעשע, מעניין, מרגש! שאפו!

השארת תגובה