מה אוכלות מעושרות?

בגיל 17, כשהתלבטתי איך אעביר את הזמן בצבא משלל האפשרויות הלא מלהיבות שניתנו לי, נקבע הדבר בידי מי שמשפיעה על מהלך חיי עד היום. היא אמרה "את רחפנית, לכי תהיה מטאורולוגית" וכך היה. זמן רב לקח עד שהתחלתי להוריד את הראש לאדמה. הייתי אמונה על ענייני העננים בבסיס צבאי שכונה כנף, ידעתי להגיד מתי יעטה העמק ערפל ומתי תהיה הילה צבעונית סביב הירח. יכולתי לחזות את שעות בין הערביים שבהן  צבעי הדמדומים יהיו עזים מתמיד. מידע שימושי לכל הדעות.

הפרחתי בלונים אדומים לשמיים ועקבתי אחריהם נסחפים גבוה, נבלעים באפור חשרות העבים. עפים גבוה ממני. ראיתי רחוק וידעתי כמה רחוק אפשר לראות. ההוא שבא אז לקחת אותי מהעננים, בא מהשדה. הוא לא ידע אם יוכל להפוך רגבים או שגשם עומד לרדת. אני ידעתי לענות לו. ובין תלם לענן נוצה ברום הגבוה, נפגשנו. דווקא השנים שאחר כך, בין בנייני הבטון בערים הביאו אלי אדמה. צריך לתפקד, ללכת, לרוץ, להרים את הראש מעל ההרים, לעבור אותם לבד, לנחות בצד השני בשלום, בשריטות קלות בלבד.

נשארה בי מעט רחפנות. הולכת לאוניברסיטה לנסות ולתפוס את הרוח בזנב, זורקת מילים באוויר, מנסה ללהטט איתן. עסקי אוויר. לא חושבת כסף, לא יודעת איך חושבים אותו, איך דורשים אותו, איך מתרגמים אותו למילים. משאירה קצת זמן פנוי בכל יום לדמיונות, אבל גרה בקומת קרקע. אין פה זרמי אוויר ורק מעט פיסת שמיים מן החלון. לפעמים יורד עלי גשם של טיח. כך התחיל התרחיש הבא.

שוו בנפשכם שנעדרתם מן הבית שבוע והבית הוא קטנטן וקצת חשוך, ויש סדקים בקירותיו. הייתם בבית אחר, לא שלכם. גדול ומרווח, מסויד ומואר שיש בו תנור למלא בו את הבית ריחות של עוגה וכיריים שלוהבות בהן אשים מרקדות. אתם חוזרים. התקרה, כמו בשיר, מונחת בול על הרצפה. אתם מטאטאים אותה לתלולית קטנה. גבעת תקרה באמצע המטבח. במקום לבכות על מר גורלכם, אתם יושבים על המיטה, שנמצאת בחדר שהוא גם הסלון ומדמיינים שבשעת הצהריים קיבלתם סמס מפתיע. בהודעה, מקרוב משפחה מקיבוץ, נכתב שאתם מוזמנים לארוחת ערב במגדל פורח באוויר בעיר שממנה התנתקתם לשבוע וכבר פחדתם שאולי איבדתם אותה לנצח.

ראיתם פעם את המגדל הזה וגם שמעתם על אלה שגרים בו, גבירים וגבירות. אדונים שיש להם משרתים והתקרה שלהם נשארת במקומה למעלה. הכול אצלם למעלה, ואם הם מרכינים את הראש ומסתכלים במקרה על הכביש, איש מיוחד וזריז מטעמם משפריץ עליו נתכי זהב. את ארוחת הערב, כך מבשרת ההודעה באדישות  של מי שלא יודע, מבשל בשלן המלוכה. ולמה שאבוא אני אל המגדל? אני שואלת, הלא הפריט היקר ביותר בביתי הוא מכונת הכביסה שלי, שאני מתכננת לגור בה אם בעל הדירה יעלה עוד קצת את המחיר. יש בה פתח עליון, אוכל לישון בעמידה. תבואי, עונה האדיש, יהיה בסדר.

ואין ברירה אלא להמשיך לשגות בדמיונות של התסריט הבדיוני הזה ובשלב הבא, הסצנה מתרחשת מול הארון. שום שמלה לא ראויה והנעליים מרופטות, אבל אין ברירה ואסור לאחר אל הארמון. ממילא אהיה לבושת בלויים בהשוואה לבאי הנשף. וברגע, במעלית שרוחבה כמו המטבח שלי אנחנו עפים אל מעל לקומה השלושים. דבר ראשון נראים האורות. נקודות כתומות ואדומות שהן אתה ואת והפנס שמעל לראשכם כשאתם מחכים לאוטובוס המבושש לבוא. אני נזכרת שכבר מזמן לא הסתכלתי על האדמה מהאוויר וכמה יפה בטשטושו הכול מכאן. האדונים נחמדים אלי ומסבירי פנים ואף מוזגים כוס יין.

אני מניחה את תיקי המתקלף על כיסא מגולף מעץ וכשמרימה את ראשי העיניים נעצרות על חתימה של אמן של אור, שאהב לצייר רימונים וגבעות ולהביט אל מחוץ לחלון. הוא צייר אנשים שהולכים בלהט היום על השביל החם ברגליים יחפות ותלוי פה, קרוב לפסגת בבל, רחוק מארץ ישראל. באי הסעודה, מבוגרים ממני רבות, כך רציתי שיקרה, באו לבושים במיטב המחלצות ומנותחים במיטב הסכינים. הם התעניינו בצעירה הזרה והלא קרואה שהגיעה וגברת מבוגרת אחת אף הצמידה אותי אליה ובמגע יד חמה הבטיחה שאם אשאר לצדה, אשמע סיפורים מעניינים. הם מחליפים זה עם זה ברכות סתמיות ומדברים שיחות חולין עשויות, כך ראיתי בעיני רוחי.

ואז החלו להגיע המטעמים, שפע שלא נגמר. מרק תירס ובו טיפות כמהין, אספרגוס עצומים, ירוקים ולבנים, ברוסקטות שעליהן כל טוב, פאייה פירות ים, פילה בקר בציר כמהין, מוסר ים צלוי לצד פירה כתום והכל מחומרי גלם משובחים. בקינוחים כבר איבדתי קצת את  האחיזה מרוב שמגדנות הסוכר היו יפות וטעימות. בסרט שהוקרן על מסך גדול נראה יורש העצר, נסיך נאה ובוטח וכפי הנראה בסרטון, מגעו מפזר אושר בלב העניים וידו ממטירה עליהם מטבעות. אחת מהילדות שעולמה נשק להרף בעולמו האגדי, אף כינתה אותו מלאך.

הלכתי לחלון לנשום קצת אוויר, הסתחררתי מהגובה ומהמרחק. מלמטה נראתה כיכר עגולה מוכרת. לשבריר שנייה מאות אלפי אנשים צעקו בה תקוות שבורות לנגד המגדל. הדופק שלי עלה מעלה מעלה ורציתי כבר לחזור אל הקרקע, לקחתי בחטף את התיק ונפרדתי בנימוס מהמלכה האם, משוועת לצאת לאוויר. על הכביש המהיר, אמרתי לנהג המונית שייקח אותי מהר הביתה, אחרי שווידאתי שיש לי בכלל כסף בארנק. והנה אני שוב, על המיטה, מרימה רגליים באוויר והראש למטה. טוב, גוני ,מספיק עם הדמיונות האלה. מהמקלדת עפו מילים אל הדף. מהחלון, נשקף חרך צר של שמיים.

קטגוריות:: גוניהרהורים

תגיות:

אודות הכותב:

RSSתגובות (14)

כתיבת תגובה | כתובת טרקבק

  1. מאת עמית:

    מתי ראית מעושרת אוכלת???
    יש לכולן הפרעות אכילה חמורות!!!

  2. מאת זיוית:

    גוני יקרה את אישה עשירה הרבה יותר מכל ניקול ריידמן ולאה פאן-פאן-פאן….. עשירה בנפש ובעולם תכנים מגוון…

  3. מאת יריב:

    פרוזה, פשוטה כמשמעה – יפה כתובה ובהנאה נקראת. תודה לך, תודה.

  4. מאת חנה תדהר:

    כתיבתך משולה לשק מלא כמהין שלוקטו ביערות עבותים בעזרתם של כלבים דוברי שפה זרה. נדיר טעים ומהנה ביותר. תודה.

  5. מאת Pormeleg:

    כואב לי על איך שגילחו וטבחו כך באספרגוס.

  6. מאת עמיחי תמיר:

    גוני את גזורה במובן החיובי של המילה!

  7. מאת שירה:

    הפגנת מלל מרשימה.

  8. מאת אורית:

    אין לך חברה מועשרת שגרה במגדל??:)

  9. מאת דניאל:

    גוני, אז אם כל זה פרי הדמיון – מאיפה הצילומים מעוררי התיאבון האלה?

  10. מאת מיכל:

    רשימה יפיפיה.
    רק הצטערתי שלא היה שם שום נסיך אמיתי,
    ושלא נפלה לך נעל במקרה… אבל.
    אבל לפחות אכלת טוב, לנסיכות של היום זה אסור,
    אבל לנסיכה כמוך זה מותר, כדאי, שווה.

  11. מאת גוני:

    תודה לכולם. זיוית, יריב, חנה, מיכל וגם עמיחי, תגובותיכם נעמו לי עד מאוד.

  12. מאת אסתר:

    כפי שיודעת את..הלא אם כל השפע החמרי היה שלך כי אז מאין היית שואבת את השפע הנפשי-נשמתי הזה? גוני יש סדר בעולמנו ..כאלה שישלהם ואין להם מאומה וכאלה שאין להם ויש להם כל העולם… בהערכה..תמשיכי..

  13. מאת תמי:

    גוני עורי הפך חידודין חידודין. אני מתרגשת מאוד מאופן בו כתבת את הטור הזה – יפה ומרגש.
    מבינה ומזדהה.

  14. מאת סמך, הא, גימל:

    יפה, מקסים,מאוד

השארת תגובה