הסנדביץ' הכי טעים בעולם

פתאום חשבתי. מדוע לא אכין אחד גם לעצמי. אני הרי ממילא מכין שניים. כמה זמן ייקח לי להכין עוד אחד.

טוב, לא באמת שניים. הגדול הרי לוקח רק לחמנייה ריקה, בלי כלום. לחמנייה מתוקה, גדולה, אבל ריקה. גם אותה יחזיר בדרך כלל הביתה בסוף היום. שלמה, או כמעט שלמה, נגוסה בקצותיה בפיזור נפש. איך הוא שורד יום שלם בלי אוכל. בקושי מים.

אחיו הקטן אוהב רק פיתה, בשום אופן לא לחמנייה או לחם. חצי פיתה עם חומוס אחלה או צבר או עם קוטג' וזיתים. ביום שישי מותר שוקולד. או ריבה. אוכל כמה ביסים ומחזיר הביתה את רוב הפיתה, יחד עם שמיניות התפוח בתא שליד . רק את חטיף השוגי או הקוקומן הוא אוכל. הוא אומר שהוא אוכל את ארוחת הצהריים במועדונית. תמהתני.

אז קניתי שתי לחמניות מתוקות גדולות כאלה. כמו חלות קטנות. בתחילה חשבתי לקנות לעצמי לחם מלא, בריא. אבל ויתרתי. או תפסתי טרמפ על הלחמנייה הלא בריאה אבל הכול כך טעימה שלו.

מה אמרח בתוכה, התלבטתי רגע. ביום הראשון מרחתי גם לעצמי קוטג' עם זיתים מזן החרוזית. הזן הנפוץ במדינה. אבל אחרי יומיים כאלה החלטתי להכין לעצמי טחינה. זה לא לוקח הרבה זמן, אפילו בלחץ של הבוקר – סנדביצ'ים, בקבוקי מים, שמיניות תפוח, צחצוח שיניים, שיעורים ברגע האחרון, נעליים עם סקוצ'ים, רבע שעה טלוויזיה, הקפה שלי ושלה (אני שותה, היא שוכחת על השולחן), עיתון הבוקר- אפשר להספיק.

שתי כפות טחינה, משומשום מלא בשביל לאזן את חוסר הבריאות של הלחמנייה, מיץ מלימון אחד, שן שום כתושה, קצת מלח, ערבוב מהיר וזה מוכן. אני מורח בעזרת הכף בתוך הלחמנייה, שוקל האם להוסיף לעצמי פרוסת עגבנייה ומוותר. אין זמן. או כוח. או חשק. עצלנות. אני עוטף במגבת נייר מהגליל. אין לי כבר יותר ניירות סנדביץ' ובכלל ככה עדיף. לילדים אסור לקחת את הסנדביצ'ים בשקיות ניילון, הם שומרים על העולם. אבל אותי לא בודקים. אני מוציא שקית של הסופר מתחת לכיור ומכניס לתוכה את הסנדביץ', שם מהר בתיק שלא יראו.

סנדוויץ' עטוף

כשמגיעים אני מתאפק. לא אוכל. אבל חושב עליו כל הזמן. יודע שברגע שאוכל יפתחו כל הסכרים ואני ארצה עוד משהו ולא יהיה מה. אין אפילו מכונת ממתקים או מזנון. נדמה לי שפעם היו. אבל אין. אולי יש ואני בכלל לא יודע.

בינתיים אני חושב על כל הסנדביצ'ים שבעולם. על שלי ועל אחרים. סנדביץ' קוטג' עם זיתים, סנדביץ' גבינה לבנה עם מלפפון חמוץ, סנדביץ' עם שוקולד השחר, עם נוטלה, עם ריבת תות. עם חומוס. איזה דבר מגונה – סנדביץ' עם חומוס במקום פיתה עם חומוס. והרי אפילו פיתה עם חומוס זה לא באמת זה. זה בכלל לא זה. חומוס צריך לאכול בצלחת. חם. עם רבעי בצל ופיתה טרייה וחמה. חוץ מרבע פיתה עם ממרח חומוס ופרוסת מלפפון חמוץ. זה בסדר. בימי הולדת. עם ביסלי גריל ומיץ פטל ליד.

סנדביץ' עם גבינת עיזים ועלי רוקט. גבינת סנט מור נגיד. או מרסלן. סנדביץ' סלמי הוגרי עם חמאה מנורמנדי ופרוסות צנונית. סנדביץ' פסטרמה. סנדביץ' פסטרמי אצל כץ בניו יורק. בלחם שיפון. כמובן. אני אקח מה שהיא לקחה. אפילו סנדביץ' ברובן, החיקוי הישראלי.

סנדביץ' עם סלט קישואים אצל איציק ורותי. סנדביץ' טוניסיאי אצל מוריס במרכז א' באשדוד. עם כוסית בוכא קפואה ליד ואולי כמה פרוסות אדם ח'וט.

סטייק סנדביץ' ביועזר. עם בקבוק בירה קר או כוס יין אדום מבורגון.

אבל עכשיו, כשאני כבר לא יכול יותר להתאפק, ואוכל את סנדביץ' הטחינה הביתי שלי, עכשיו זה הסנדביץ' הכי טעים בעולם. עכשיו זה האוכל הכי טעים בעולם. עכשיו זה הדבר הכי טוב בעולם.

ההפסקה הקטנה בתוך הציפייה הגדולה, מורטת העצבים, השוחקת, המזקינה אותי בין לילה. המבגרת אותי, לא רק לרעה.

אני אוכל ומסתכל סביבי. הילדות חוזרת אלי אבל אחרת. מוזרה. הפוכה. לא שלי.

איזה סנדביץ' הייתי רוצה עכשיו.

את אותו סנדביץ'. אבל לא כאן. ובעצם דווקא כן. למרות שזה לא מקומי. למרות שייטב לי ולהם אם לא אהיה כאן יותר.

אבל בינתיים אני כאן. אולי אביט סביבי. אזכור. אנצור. אלמד. אני לא יכול. אני יושב אטום, מאובן. כך צריך. כשאלך מכאן אצטער שלא הסתכלתי, לא הבנתי. אבל זה יהיה מאוחר מדי. וטוב שכך. חבל, אבל טוב. אני מחכה לרגע. וגם לא.

מה יכולתי ללמוד, אני שואל את עצמי בעודי יושב ומחכה. על תום הילדות, על קשייה, על ילדותי הרחוקה כל כך ובעצם גם לא.

לא יודע. הרי לא למדתי ולא אלמד. לא לומדים אף פעם. רק מסתכלים. וגם אז לא תמיד רואים.

אלמד על סנדביצ'ים. סנדביצ'ים שמסתבר שהם האוכל הטוב בעולם.

משהו בלחם.

משהו לנגוס בו, להשקיט את הרעב, להשתיק את המצב, את המחשבות, הפחדים, החרדות. לעצור. לאכול.

קטגוריות:: חיליקכללי

תגיות:

אודות הכותב:

RSSתגובות (6)

כתיבת תגובה | כתובת טרקבק

  1. מאת אמיר:

    "הילדים לא אוכלים" זה תסביך פולני. הם אוכלים כמה שהם צריכים.

    לגבי הסנדביצ'ים שחוזרים כמעט בשלמותם, תן לילדים להכין לעצמם. אולי אפילו ערב קודם. זה לוקח 5 דקות יותר, אבל אם זה מעשה ידיהם, גדל הסיכוי שהם יאכלו.

  2. מאת כתם שמן:

    הפוסט הזה קצת כמו פיתה בלי כלום

  3. מאת מיכל:

    פיתה בלי כלום??? זו מחמאה?? זו ביקורת??
    הפוסט הזה מדהים. לא צריך תמיד להאכיל הכל עם כפית (למרות שבאוכל עסקינן…).
    יש סיכוי שנכנסת לרגע לנבכי נפשי, כתבת ויצאת??
    שבת שלום.

  4. מאת ארז:

    על מה אתה ממליץ אצל רותי ואיציק?

  5. מאת יואב:

    גם אני נרקומן של טחינה בייתית (אני מוסיף גם כמון , פפריקה ופלפל ) וחלה או לחמניית חלה. זה פינוק של יום שישי בשבילי. עם חלה טרייה משובחת עדיין קצת חמה, סלט עגניות שרי תמר מתוק עם מלפפונים בצד (עם לימון שמן זית מלח פלפל), ואיזה מיץ פרות קר כקרח בצד ועיתון שישי מול הצלחת.

  6. מאת טבחיקו:

    גם אני הייתי מחזיר את הסנדביץ הביתה. אבל אז היה להורים מותר לתת סטירה בפרצוף עבור זלזול כזה.

השארת תגובה