דין רודפת, לפעמים החיים הם שחור ולבן

מעל השדות של סבא אברהם רועמים התותחים. דרבי בין המושבה גן יבנה ובין כפר ברקה, שננטש ב – 48. סבא אברהם או חווג'ה אברהים, בפי תושבי הכפר, הפציר בהם וביקש שלא יברחו. כי על בית לא מוותרים כל כך בקלות. אבל התותחים רעמו והפחד היה גדול. השכנים של סבא אברהם, החלוץ כחול העיניים, הז'לובאט שהרביץ לגוי בליטא וברח לפלסטינה, ברחו גם. הם ברחו לעזה וקיוו שזה זמני, כבר חוזרים. אפילו לא ביקשו ממישהו שישקה את עצי התאנה ואת השדות. שום סידור לא הוסדר. רק בריחה ותקווה לראות את הבתים האלה יום אחד.

מי שברח כבר לגמרי מת, גם סבא אברהם מת כבר המון שנים. נח באדמה שלא נחה לרגע. עכשיו הנינים שלהם נלחמים בינהם. בני הפועל ברקה מכוונים טוב טוב את הטילים שלהם אל עבר השדות של ברקה וגן יבנה. יפי הבלורית והתואר של מכבי גן יבנה מפציצים מעל, במטוסים. בדרבי כמו בדרבי, רק זה מענין. השאר מת. הלוחמים מרעישים את התודעה שלנו ולוקחים לתושבי הדרום את הלילות. הם מגרשים שינה וגם את דפני ליף, הצדק החברתי, הצדק החשמלי וגם את פרשת קצב.

 

קצב. זוכרים? הוא היה נשיא פעם. הורשע על ידי שלושה שופטי בית המשפט המחוזי באונס. בעצם בשניים, אם להיות קטנוניים. היה מועמד ליותר, אבל יצא עם שני תארי אינוס. מכובד. הוא אנס מורשע, אם לקצר. קצב החליט לערער, זו זכותו. החליט להמשיך ולגרור את משפחתו ויקיריו ברפש ובדרך היסוריים שהם צועדים בה, נגררים אחריו, ימים רבים. מחזיקים לו את היד, אומרים לו "יהיה בסדר, אבא" ומקווים שהכל בלוף. שאבא שלהם לא באמת אנס. חלום רע, זה הכל. אבא שלהם לא ממש רצח חיים של כמה וכמה וכמה נשים, רק ליטף וחיבק. איש חם כזה, פיזי, אוהב. "אנחנו בעידן של חיבוקים" אמר עו"ד ציון אמיר וכל שנותר לכולנו, הוא להמתין בסבלנות לעידן הבעיטות בביצים.

מחכים.

המשפחה מחכה שמשהו טוב יקרה סוף סוף, הנאנסות מחכות שמשהו טוב יקרה סוף סוף, גם האנס המורשע מחכה שמשהו טוב יקרה לו, רק לו. את השאר הוא לא רואה ממטר. הם אחריו, זוכרים? נגיד שיקרה לו איזה נס. זה לא חייב להיות משהו טוב במיוחד, אפילו מלחמת עולם זה סבבה, או פצצת אטום, משהו שימחה את הבושה, שימחק לכולם את הזכרון או יהפוך את הנורמות ויהפוך את העולם שלנו למקום בו מותר להכניס יד מתחת לחולצה של העובדת שלך ולקבל את פניה בתחתונים או בלעדיהם, תלוי בוותק העובדת. עולם עם נורמות התנהגות אחרות, לזה הוא מחכה.

אז מחכים.

רק התקשורת לא מחכה לאף אחד. היא נותנת לטחנות הצדק לטחון לאט, בינתיים היא עוקבת אחרי גלעד שליט שעושה רונדלים בשכונה, ופורסת חוליות של כתבים בדרום, סוג של כיפת מגן, אבל כזו שלא מגנה על אף אחד. פעם התקשורת היתה כלב השמירה, היום היא כלב מחמד מעוצב וממומן. כלב כשרוני, הוא יכול לעשות מבטי חמלה כשמדובר בשבוי שחזר ומבטי דוברמן עצבני כשמזכירים את השם ברגותי. פני הכלב כפני הדור.

לי לא בא לשכוח, אז אני כותבת את זה כי גם אני מחכה, למרות שאין לי נגיעה לענין וזה לא העסק שלי.

בעצם, זה כן העסק שלי. זה העסק של כל אזרח שהאנס המורשע הזה היה אזרח מספר אחד במדינה שלו. זה עסק של כל אשה שעברה או עוברת הטרדה מינית במקום העבודה שלה ושל כל אשה שחיללו את גופה והיא נאנסה. זה עסק של כל אדם שיש לו אמא, אשה, אחות ובת. בקיצור, זה העסק של כולנו ואסור לנו לשכוח ולתת לטילים או למחאה כזו או אחרת להרדים אותנו בשמירה על הגוף והנפש שלנו.

אני לא רצה להרדם כי כל ההתמהמהות הזו היא סוג של עינוי דין לכל מי שעברה אונס. העונשים הקלים לאנסים, עסקאות הטיעון, המסר שמותר לגעת, לקטוף ולהרוס לכל ילדה את החיים, להפיץ ביו טיוב ובפייסבוק שהיא זונה ולקבל רוח גבית מהחבר'ה שאתה "גבר גבר". נעמי שמר, אשה חכמה שהקדימה את זמנה, כתבה בוואלס להגנת הצומח:

"רק עליי אין החוק משגיח, רק עליי איש אינו שומר. לו היו לי עלי גביע, אז היה מצבי אחר!"

להקת הנח"ל, שלוחה של גוף בו התקיימו ומתקיימים מאות אלפי מפגשים מקסימים בין גבר לאשה ובין גבר לגבר ואשה לאשה, חממה למלחמות ולאהבות והסנדק של המון ילדים נחמדים, הוא גם גוף בו מתקיימות ים של תקיפות מיניות. נעמי שמר ראתה מה שקורה בצה"ל וכתבה על זה שיר. שיר ששרים בט"ו בשבט, יחד עם צדיק כתמר ועץ הרימון.

המדינה עשתה יופי של עבודה עם הכלניות והרקפות. נראה מישהו שולח ידו לצבעוני בלי שיחרימו אותו וכל משפחתו, כולל ידיו הרכים, יתכחשו לו. אבל עם הנשים עשינו עבודה חלשה מאד. כולנו. הורים, מחנכים, שרי חינוך, מפקדים בצה"ל. חרא של עבודה, באלו המילים. בשרן ונפשן של נשים מותרים בהחלט, הושט היד וגע בם.

נכון, כאשה לא הייתי רוצה להכחיד את הפלירטוט מן העולם, גם לא את המתח המיני וגם לא את המחמאות. מקומם עימנו ואין בדעתי לשרוף אף חזיה או לנזוף במישהו שמכנה אותי "כוסית". נהפוכו. בגיל ארבעים אני מבינה שהמילה הזו, דוחה ככל שתהיה, היא מחמאה שמעלה רוז' על הלחיים. לפחות אצלי. היא לא גורמת לי לחוש זולה או חשופה, היא רק גורמת לי לחוש "כוסית". זהו. לא יותר ולא פחות. היא רק מילה. מצד שני, אם היא לא נעימה לכן, תגידו את זה בקול, באופן שאינו משתמע לשתי פנים. כמו שאתן אומרות למעצב השיער שלכן שאם הוא מוריד לכן יותר מסנטימטר באורך דמו בראשו. אבל בניגוד למילה לא במקום, אונס הוא אונס הוא אונס. כמו ששחור הוא שחור ולבן הוא לבן, כן הוא כן ולא הוא לא. פשוט, חד. בעיקר כשזה אונס.

 

דין הרודפת שלי לא קשור לרצח ולא קורא לכזה. חלק מנפשן של הנאנסות רצוח וקשה יהיה להחיותו. דין הרודפת שלי קשור לחיים חדשים. אדם שאנס צריך לחיות המון שנים, בכלא. להאריך שנים מאחורי סורג ובריח ולאפשר לנפגעות לסגור את הענין ולהתחיל במשהו שדומה לחיים חדשים. כשאני קוראת שהנשיא לשעבר קצב מבקש עיכוב בביצוע עונשו וההסברים המופרכים של עורכי דינו למעשיו, כגון: יתכן שקצב בילף והוא ניהל רומן עם א' ממשרד התיירות (כאילו שניהול רומן הוא ערובה לאי ביצוע אונס…). מענין מה הם אומרים לעצמם בחדרי חדרים, בטח גם הם מריצים על עצמם דחקות ולועגים לטקסטים ההזויים שיוצאים להם מהפה בבית המשפט. הם הרי לא מפגרים, פלדמן ואמיר. הם לא באמת שמשון ויובב, הם רק נראים כאלה ומשלמים להם טוב בשביל זה, אז למה לא בעצם?

אני מקווה שמישהו שם ישמע ויוציא "דין רודפת". מישהו או מישהי בתקשורת המשפיענית, זו שהיתה פעם כלב השמירה ועכשיו הפכה לכלב פודל שרץ בין גלגלי האופניים של גלעד שליט ונובח לקצב שירת הסירנות. במקום לרדוף אחרי ילד מסכן שצריך שקט, תרדפו ותנבחו אחרי מי שעשה רע להמון נשים. בקשו לזרז את פסיקתם של שופטי בית המשפט העליון, בקשו צדק. אם האיש הזה צריך לשבת בכלא על מעשיו, שישב במהרה בימינו ואם הוא זכאי, שיזכו אותו ויתנו לו ולמשפחתו לצאת מהסיוט הזה.

דין רודפת, מישהו?

ועכשיו, ברשותכם עוגה. שחור לבן, כי לפעמים החיים הם כאלה. עוגה שתתרץ את ההגיגים הלא חשובים שלי, כי רוב הקוראים של בייגלה בכלל מחפשים פה מתכונים ולא את דעתי על ההוא והזה. אז הנה, עוגת שחור לבן שהיא הכי עוגה של בית. עוגה שהיא ההפך מכלא.

ושוב, דין רודפת. בבקשה. בשביל כולנו.

עוגת שחור לבן או שיש או בית או מה שבא לכם

חומרים:

  • כוס וחצי סוכר (התשמשתי בדקיק של סוגת, סתם כדי לנסות)
  • כוס שמן
  • 5 ביצים בטמפ' החדר
  • 100 גרם שוקולד מריר משובח
  • 3/4 רוויון או חלב או מיץ תפוזים
  • 3 כוסות קמח תופח
  • כפית וניל
  • 2 כפות ברנדי

וכך תעשו:

1. המיסו את השוקולד. ניתן לעשות זאת במיקרו או בבן מארי.

2. הקציפו את השמן עם הסוכר עד שמתקבלת עיסה חלקה.

3. הוסיפו את הביצים אחת אחרי השניה תוך כדי הקצפה.

4. הוסיפו לסירוגין את הקמח והרוויון תוך כדי הקצפה.

5. הוסיפו את הוניל והברנדי.

6. שמנו תבנית 26 או קוגלהוף.

7. שיפכו שני שלישים מן העיסה לתבנית המשומנת.

8. ערבבו את השוקולד המומס בשליש העיסה הנותרת.

9. שיפכו את עיסת השוקולד לתבנית ובעזרת סכין "קשקשו" את שתי העיסות. לא יותר מדי, כדי שהשוקולד לא ישתלט על העיסה הלבנה. הפעם לא עירבבתי, לזכר הימים בהם יפתח ואני היינו עושים הסכמי עודפים ומחלקים ביננו את עוגות השיש של אמי. השוקולד ליפתח והוניל לי. מיותר לציין שהיו יותר שטחי וניל, אלא מה?

10. אפו בחום בינוני (165 מעלות בערך. תלוי בתנור) כחמישים דקות או עד שהעוגה מוכנה וקיסם יוצא עם מעט פירורים עליו.

11. מקררים ואוכלים.

12. לא שוכחים דין רודפת. גם אם מחירי החשמל בשמיים וגם אם הדרום בוער.

 

קטגוריות:: אוכל שילדים אוהביםהרהוריםכללימתוקיםמתכוניםנעמה פלדעוגות

תגיות:

אודות הכותב:

RSSתגובות (16)

כתיבת תגובה | כתובת טרקבק

  1. מאת חיה:

    זה נראה לי כעוגה פשוטה קלה וטעימה ברור שאני כבר הולכת להכין אותה

  2. מאת amit cohen:

    אנחנו חיים במציאות מטורפת. כשלים ומחדלים נופלים בין הכסאות..להערכתי משה קצב לא יישב בכלא יום אחד.

  3. מאת נעמי:

    אהבתי את דברייך, הזדהיתי מאד מאד אבל
    הקירבה למתכון העוגה (שנראית לי משומשו:)) מחללת לדעתי את הדברים
    אני כבר שומעת באזני הוירטואליות את המטומטם שאומר: אם ככ נורא אז מה הקשר לעוגה? עוגות יש לה בראש???
    בקיצור הפלטפורמה חייבת להלום את חומרת הדברים
    יש שאמרו כבר: הצדק צריך גם להראות :):):)
    נעמי

  4. מאת Liliii:

    בושה וחרפה!

  5. מאת Liliii:

    בושה וחרפה

  6. מאת עירית:

    אחד הפוסטים הכי נהדרים שנכתבו. תודה נעמה.
    25 בנובמבר הוא היום שבו מציינים בכל העולם את המאבק באלימות כלפי נשים.
    לקרוא ולהפנים.

  7. מאת dot:

    כול מילה נוספת מיותרת.

  8. מאת Ayelet:

    couldn't agree with you more
    enough is enough

  9. מאת רות:

    קצב,קצב, השמיע קול !!! הרי הוא כמשל.אמנם נתקלנו באחד הכרישים ,ומכתם רעה ואיומה,עד אשר יתגבר,,,ויסכים שיערפו לו את ראשו. ובינתיים , מי יטפל בשאר הביבים והאשפות של חיינו??? הם רבים ומתרבים ,כמו נחיל דבורים,או גו"קים .כל בתי הכלא בארץ ,לא יכילו אותם,,, כן הבנתם, מדובר במרעי בישים לדורותיהם ובתוארם: מטרידים,פדופילים,אנסים. צריך לבנות להם ערי מקלט ולשלח אותם,לסירוס או לטיפול.והנורא מכל ,שאנחנו עם הנשים,הבאנו אותם לעולם,,,

  10. מאת דנה:

    שכחת את "החבר" הנוסף של שמשון ויובב. כבוד השופט יורם דנצינגר. הוא אפשר לו את החופש מבחוץ עד לערעור. תודה לך כבודו.

  11. מאת גל:

    המתכון נראה מקסים, כמו תמיד. גם אני בעד הרודפת.
    לגבי השילוב בין התוכן לעוגה – אני חושב שזה טיבו של עולם. להתפוצץ מכעס וללכת להירגע במטבח.. חייבים את זה לפעמים. ומצד שני, זה מראה גם את הצורך להמשיך ולחשוב על הדברים החשובים, בין אם זה קצב, או קודם (להבדיל) גלעד שליט, גם תוך כדי הפעולות היומיומיות שלנו.

    תודה על עוד פוסט חשוב ועל עוד מתכון מדהים.
    גל

  12. מאת עמיחי תמיר:

    תודה על הפוסט! מצערת העובדה שהאיש הזה היה נשיא המדינה!

  13. מאת חיה:

    לגבי נשיא המדינה לשעבר, אין לי מילים. לגבי העוגה אפיתי אותה אתמול בשתי תבניות של אינגליש יצא יפה וטעים

  14. מאת אירינה:

    זו העוגה-הכי-אהובה-של-אמא שלי:)

  15. מאת מירי רימון:

    דיברו על זה בגל"צ בצוהוריים

  16. מאת ארז:

    מקום אנסים בכלא!!!
    זה לא מאבק פמיניסטי זה מאבק ערכי של גברים ונשים כאחד.

השארת תגובה