אין דבר שלם יותר מלב שבור ופיצה

פיצה, זה מה שאכלנו כשהיינו עצובות. פיצה ריפאה לנו את הלב כשמישהו זרק אותנו ונתן לנו להרגיש אפס, או שמנות מדי או פחות מדי או בלתי מספיק. "אין כמו פיצה ללב שבור" היינו משיקות משולש במשולש, ועושות "לחיים". שנים אני מחזיקה בדיעה המוצקה שלב נשבר באמת, כמו בציורים האלה, עם הלב האדום שבקע ברחב השבר הסורי אפריקאי חוצה אותו. מתעלמת מכל מה שלימדו אותנו בבית הספר ולא נותנת לעובדה שהלב הוא איבר שרירי, חלול וחזק מאד שאין בו שום עצם שיכולה להשבר, לבלבל אותי. שביר מזכוכית, ככה הוא הלב, ואל תאמינו למי שמספר אחרת, גם אם הוא הקשיב טוב טוב בשיעורי ביולוגיה וגם אם הוא החזיק אחד, מדמם בידיים. שביר, אומרים לכם, שביר ומתפורר בקלות.

היום, אחרי מיליון שברונות לב ואולי עוד כמה בדרך, אני יודעת שהוא לא באמת נשבר. הוא אולי מתכווץ חזק, אולי מפסיק לפעום או לא עומד בקצב, אבל הלב, שיהיה בריא, שום דבר לא שובר אותו. אז מה? זו לא סיבה להפסיק ליילל ובטח לא סיבה להפסיק לאכול פיצה. אז אני עושה את זה איתך, חברתי "רפונצל", זוגתי לשברונות הלב ולהשקת משולשי הפיצה. אנחנו גם מביאות את "טינקרבל" הפיה היפה שתמיד מתאהבת בפיטר-פנים שמסרבים לגדול, גם כשיש להם וואחד כרס, שיער שיבה או קרחת או גם וגם ומשרד עורכי דינים מצליח. היא תמיד נופלת עליהם, מנופפת בכנפיים השקופות שלה, מניחה יד קטנה איפה שהכי כואב להם, והם מבטיחים שיגדלו ויהיו ילדים טובים ואולי יעשו לה איזה ילד או ילדה, אמיתיים, אבל איכשהו זה לא הולך. הם לא גדלים, לא מתמסדים ולא אופים איתה משפחה. כשהיא מבינה שמדובר שוב בפיטר פן, היא בעיקר מקללת את עצמה, משאירה דבקית צהובה עליה היא כותבת "עפתי, בהצלחה…", לוקחת את החפצים שלה ואת הטובין שהיא מביאה איתה, ומתעופפת.

טינקרבל באה לאכול איתנו פיצות. קצת התקמטו לה הכנפיים מהדמעות, ככה זה כשאת בוכה עד שאת נרדמת, מיללת את עצמך לדעת ולא שמה לב שמתקמטות לך הכנפיים ושאת מכתימה אותן עם דמעות צבועות במסקרה. נו, לפחות אלה כתמים שיורדים גם בכביסה ולא רק עם מספריים. ברוך ממציא מכונת הכביסה והניקוי היבש. היא בכתה לילה, יבבה יום שלם, פתחה מחדש את הכרטיס שלה בג'יי דייט ובאה להשיק איתנו משולשי פיצה ולשחק ב"מלכת האומללות".

הצלע השלישית במשולש האומללות היא "רפונצל", זוגתי הקבועה לפיצות ויגון. לרפונצל יש לה את השיער היפה ביותר בעולם, כהה, גלי, מלא, שכל מה שרוצים זה להסתבך בו. והיא, כמו כל הנסיכות, מחכה לנסיך שיציל אותה, בעיקר מעצמה. היא יושבת במגדל גבוה, מקשה את הטיפוס אליה כפי יכולתה, שומטת את הנסיך המטפס לקראת ברגע שנדמה לה שהוא מתמהמה או קצת נח ומסתכל על הנוף. כל כך הרבה גברים פגעו ברפונצל, כל כך הרבה הטילו בה דופי, חיבבו את מבנה גופה הרך, אבל ביקשו שתוריד איז חמישה ששה קילו אולי אפילו עשרה-חמש עשרה "כי מה הבעיה לסתום קצת את הפה ולהתאפק?" היא מרביצה חיקוי של האחרון נטפל לה לתחת. "תגידי, אם תרזי זה יפגע גם בציצים?" היא ממשיכה בתכנית לבקשתך של האחרון שאהב מאד את הפרונט ואת הבלקון המפואר שהיא נחנה בו, והיה יותר בררן בצד האחורי. "והידיים שלו היו תמיד על התחת שלי. תמיד. אז למה ברחוב כשפגשנו חבר מהעבודה, הוא הרגיש לי מתנצל?" היא לוקחת עוד שלוק מיין הבנות שמצאנו במקרר. רוזה של רקאנטי. יין שהוא הכי ערב בנות שבעולם.

הצילצול הגואל נשמע. הפיצה הגיעה. בדיוק כשכל אחת מאיתנו סיימה להציג את אומללותה לראווה. אני הצגתי געגועים, אם אתם מתעניינים. מוריד הגשם נסע לבאר שבע, כמו בכל יום שלישי בשבוע. הוא גם מתגעגע, לסלים. הוא בטח יושב על הנדנדה בבית של לוריס, אוכל לביבות תפוחי אדמה ובצל ירוק מידיה הטובות ומרגיש קרוב. מוריד הגשם מתגעגע לאבא שלו ואני מתגעגעת אליו, נכון שזו לא ממש אומללות, אבל זה מה שיש לי להציע. ואני גם מוכנה להוסיף שינה לבד, בלי נחירותיו הקולניות. נכון שלפעמים אני צריכה מרחב ושקט. אבל כשמתחיל להחשיך אני מתגעגעת אליו, אולי בגלל שאני יודעת שבלילה אשן לבד.

פעם היינו מזמינות פיצה האט, בעיקר גלל שרפונצל חובבת בצק שומני, וזה של "האט" עונה לתיאור ובגלל שזה לא יקר ותמיד יש להם דילים טובים לשבורות לב שאין בדעתן לשבור תכנית חיסכון בכל פעם שמישהו זורק אותה והיא חייבת לרדת על שלושה מגשים כדי להרגע. אבל זה היה פעם. היום אנחנו פחות מרוששות והבנו שלרדת על שלושה מגשי פיצה רצוף גורם לשברון לב גדול יותר ביום המחרת, כשהבטן נפוחה והמכנסיים לא נסגרים. במיוחד אם מדובר בפיצות עם המון בצק והמון המון שמן. כמעט מטוגנות.

אז הלכנו על גוסטו. גם ביוקר כיאה לגורמה וגם כמעט ללא בצק, כיאה למי שמעוניינות בשברון לב לייט. שלא כמו בימים הטובים בהם היינו רבות מריבות קולניות שכללו "אף אחד לא מבין אותי!" "אני לא צריכה לריב איתכן על בצל בפיצה!" "אני רגישה לפלפל אדום מילדותתתת!" וכו', כל אחת מאיתנו בחרה לעצמה את הפיצה שלה, ורק רפונצל ניסתה בקטנה לשדל אותנו לעבור לפיצה האט, וכשזה לא הלך היא שאלה את הטלפן אם אפשר באופן חד פעמי שיכינו לה בגוסטו פיצה "שמנה". הטלפן לא הסכים וגם לא התרשם שרפונצל אמרה לו שהיא רגישה לפיצה עם בצק דק. הוא פשוט שאל אותה אם אפשר להציע לה לזניה במקום.

רפונצל שלא מתה על לזניות, במיוחד לא כאלה שמערבבות גדי בחלב אמו, החליטה שלמרות הרגישות לחוסר בצק היא תלך על פיצה דקה ובחרה בפיצה טונה ואספרגוס (74 ש"ח). למזלה ולמזלינו התגלתה הפיצה הזו כמלכת הערב. נתחי טונה שמנמנים, טיפונת עשויים מדי, אספרגוס, גבינות ובצק דק דק, כמו שהיא לא ממש אוהבת, אבל אנחנו כן. רפונצל ליקטה את התוספות מעל הפיצה שלה ופרשה לקרן זוית לאכול לבד(!) את מנת הטורטליני במילוי גבינות ועגבניות מיובשות שהגיעו רוחצים ברוטב רוזה (62 ש"ח).

האמת שבקופסא הטורטליני לא נראו משהו בכלל, אבל טעימה חטופה כשרפונצל הלכה לשירותים הוכיחה שהמראה לא קובע. טעים טעים, עשיר, שמנתי ושווה. עודדנו אותה לאכול קצת מהפיצה, כדי שישאר לנו איזה טורטליני או שניים, חושבות אולי ללכת בעקבות האפסים בחייה של רפונצל שמזהירים אותה מפני השמנה. אבל הקו האדום שלנו עבר שם, במקום בו נכתב בכתב גוטמן יד בראש "אל תעשי לחברותייך מה ששנוא עלייך". חדלנו והתרכזנו כל אחת במגש שלה, עם גיחות לשכנות.

טינקרבל, שכנפיה התיישרו והתייבשו ככל ששתתה יותר יין, שמחה באנשובי-אפונה (74 ש"ח) שלה. לא שמחה שלימה אמנם. "טעים לי בטירוף! אבל אל תגעו לי בחלקים עם האנשובי, יש נורא מעט!" היא גוננה על המגש שלה והזכירה לנו שלמרות שהיא נראית עליזה ועם רוז' בלחיים, זה בגלל האלכוהול. עמוק בפנים היא עדיין אומללה שבורת לב שאף אחד לא רוצה לאפות איתה משפחה. אז ריחמנו עליה ולא נגענו לה באיזורים עם האנשובי, אבל בשאר כן. האיזורים "מוכי" האנשובי היו ארבעה במספר ודי זעירים, כך שאפשר היה להתחרע ולרעות בחופשיות בשאר שטחי המאפה שהיה די צחיח מתוספות, אבל טעים בגלל הרוטב המצוין ותערובת הגבינות הנדיבה. לא "דמוי גבינה" לא "בכאילו". גבינות טובות, נמתחות, כמו שגבינה על פיצה צריכה להיות.

ועכשיו אני, אומללה לייט ואחת שאחרי טיולי האוכל האחרונים באירופה מגיעה לה אולי פת לחם עבשה, אולי… אבל אני חוטאת בת חוטאים לא אפספס מפגש השקת משולשים, גם אם האומללות שלי לא מרשימה אף אחד. הייתי אומללה בעבר, אני יודעת איך זה מרגיש ועדיין דוברת את השפה. בקיצור, סתמו! הזמנתי פשע העונה לשם "פנצ'טה פטריות" (76 ש"ח). על רוטב העגבניות ותערובת הגבינות יושבים להם בכייף נתחי בייקון, פטריות והמון גבינת פטה יוונית.

"אני יודעת לבחור!" התפעלתי מעצמי בקול "ובחרת בטוב!" חינכתי את חברותיי האומללות והצבעתי על העושר הזה שנפל בחלקי. טינקרבל שלפה את דמעות השליש שלה, אלה שנשארו לה מפיטר פן הכרסתן שלא רוצה להכין איתה משפחה ואני חלקתי איתה את הפיצה שלי. לא, זה לא שאני מלאך או פיה, פשוט המכנסיים מתפוצצים עליי, אני חייבת לחלוק את הטוב הזה, אחרת יהיה רע.

 

ישבנו לנו ככה, משיקות כוסות רוזה משולשי פיצה דקיקים. ראינו את העונה הרביעית של "וידוייה הסודיים של זונת צמרת", מחכות תבחר בגוד גיי שמחכה לה על הגשר של לונדון ורוצה להתחתן איתה, ולהפוך אותה בדיוק בחצות הליל מזונה לסינדרלה. שלושיתנו רואות אותה משלחת אותו לשלום והולכת לחייה. שלושיתנו עושות "פחחחחחחחחחחחח" ארוך כזה ביחד ומסכמות ביננו שאין מצב ואין חיה כזו, זונה-זונה, אבל כשיש הזדמנות להיות סינדרלה, במיוחד כשאת לא עמוק בסמים ובלי סרסור שדופק לך מכות, את לוקחת את ההזדמנות בשתי ידיים. אנחנו מדברות עוד כל מיני דברים על זנות, בחירה ובנים ו… נרדמות מול הטלוויזיה.

לפנות בוקר קמתי, סביבי כריות ועליהן מונחים ראשיהן היפים של החברות שלי, טינקרבל ורפונצל, זו עם השיער הזהוב והעיניים הגדולות וזו עם שיער הפחם הנפלא, שנפרש סביבה כמו ים אצות וחשבתי שמפגר הגבר שלא רואה את הקסם הזה ולוקח אותו לחיים שלו בשתי ידיים. הכנתי לשתיהן תה, שלפתי עוגיות והערתי אותן בעדינות. הלילה התגעגעתי פחות ולא ישנתי לבד. הלילה שמרו עליי שתי פיות מחמד ופיצה.

מסקנות מתבקשות מערב השקת הפיצות:

עדיין אין כמו פיצה ללב שבור.

לב נשבר גם אם המורה לביולוגיה אמרה אחרת.

חבל שלא אוכפים את החוק הזה של "שברת – שילמת!". נמאס מחוקים שאין להם שיניים.

טינקרבל מבקשת להוסיף "נמאס מגברים שאין להם ביצים" ורפונצל מעוניינת ב"גבר+2 ביצים+סלט קטן+לחמניות+חמאה ועיתון לארוחת בוקר".

פיצה גוסטו זה הכי טעים והכי גורמה מהפיצות שאפשר להזמין הביתה, אבל אני יותר אוהבת גוסטו במסעדה, ישר מהתנור. כמה חבל שאי אפשר ליילל בפומבי ולכן נמשיך להזמין פיצות הביתה ולבכות בסתר.

חטא על פשע זה תמיד טעים. הפנצ'טה פטריות היתה חטא ששווה תשאול ועיכוב בכניסה לאדושם.

"וידוייה הסודיים של זונת צמרת" זו סדרה שהיתה צריכה להגמר בעונה השניה. בסוף זיון הוא זיון הוא זיון כמו ששברון לב הוא שברון לב הוא שברון לב. חוץ מזה, זיונים מעוצבים זה-מה-זה-משעמם.

כל אשה בעולם נמסה כשאומרים לה "כמוך יש רק אחת", גם זונה, גם זונת צמרת ונערה משוחררת.

אנחנו אף פעם לא נוגעות בסלט שאנחנו מזמינות. הקפרזה (40 ש"ח) שהזמנו נותר על השיש. סגור. עצוב. ברור שגם בפעם הבאה נזמין סלט, אבל גם קינוח. הפעם שכחנו.

וזהו.

ולשתי המלאכיות שמרו עליי…

They say ev’rything can be replaced
Yet ev’ry distance is not near
So I remember ev’ry face
Of ev’ry man who put me here

I see my light come shining
From the west unto the east
Any day now, any day now
I shall be released

קטגוריות:: אוכלים בחוץבקורת משלוחיםכללינעמה פלד

תגיות:

אודות הכותב:

RSSתגובות (9)

כתיבת תגובה | כתובת טרקבק

  1. מאת אמיר:

    עם כל ההערכה לכתיבה ולפיצה גוסטו – הלינק לביצוע המדהים הזה מאפיל על כל היתר. תודה.

  2. מאת גלית:

    בא לי פיצה..
    את כותבת נפלא, כרגיל. וכייף לחברות שלך שיש להן אותך,זו כבר חצי נחמה..

  3. מאת סמדי:

    הלב נשבר למראה התמונות האילו בשעת עבודה
    ורעב מפותח וכל מה שיש לי כעת זה שטוחים
    שאפילו את המלח שלהם ליקקתי מהאצבעות

    תבורכי נעמונת

  4. מאת ענבל:

    אולי כדאי שתפסיקו לחכות לנסיך ולבעצם לומר כי רק עם גבר החיים שלכן יהיו שלמים ומאושרים???
    אולי תחיו חיים שלמים ומאושרים והגבר כבר יבוא יחד עם זה???

  5. מאת שלומית:

    פיצה תמיד טעימה יותר במקום….

  6. מאת שמעון:

    במחיר הזה קונים רשת פיצריות בצפון!!!
    זה מחיר מוגזם ומופקע לא שמעו על מיתון בגוסטו???

  7. מאת טבחיקו:

    כתבה יפה. תאור הבנות גם כן, שברון לב אצל נשים,מה זה? תמונות הפיצות מעולות. רק אני ממש לא אוהב פיצות.

  8. מאת קרן אל נקוה:

    מה גוסטה לה מניינה מה גוסטה סטו

    מה גוסטה גוסטו:)

    יאמי..

  9. מאת טובה:

    אין יותר שווה מערב בנות ((:

השארת תגובה