הכי רציתי להיות ילדת סנדוויץ'

"הכי רציתי להיות ילדת סנדוויץ'. הכי!" סיפרה לי מילי, שלמדה איתי בקורס לאלוהים יודע מה, שאמור היה להכין אותנו לשירות צבאי וללמד אותנו איזו טייסות יש, מה יש בהן ובאיזה מקום. שתינו היינו הכי גרועות בקורס, הכי משועממות והכי לא ראויות לתואר "הטובות לטייסים". רוב הזמן, כשכל הבנות למדו ושיננו טוב טוב את כל סודות המדינה, אנחנו שכבנו לנו בחדר, על מיטת הקומותיים, היא למעלה ואני למטה, מקמטות את שמיכת הצמר שאמורה להיות מתוחה כמו שצריך, דיברנו על בנים ועל המשפחה וחיכינו בסבלנות שהקורס יגמר, יסיימו לגלות לנו את כל הסודות המשעממים ונעבור לבסיסים, לדבר האמיתי ולהתנהגויות לא הולמות שכדאי שישארו בסוד. אה, בין בין אכלנו את תוכן החבילות ששלחו לנו מהבית. לי שלחו שטרודלים עם תמרים שלא ממש אהבתי ולה עוגיות. עוגיות נפלאות, שמנות, כל פעם עם משהו אחר ובעיקר עוגיות דוברות שפה זרה. מי בכלל ידע פה מה זה צ'וקלט צ'יפס או ג'ינג'ר מסוכר?

ליד העוגיות המדהימות היו תמיד נחים סבונים ריחניים, טמפונים עם מוליך פלסטיק של ה"ביוקר", סיגריות MORE חומות, ארוכות בטעם מנטול, מסטיקים ושוקולדים תוצרת חוץ. והיה גם פתק. לחבילות של מילי היה תמיד מצורף פתק שהיא הסתירה אותו טוב טוב. פתק מרוז. פעם הצצתי. כתוב בעברית איומה, מלאה שגיאות כתיב כאילו היתה עוגיה רבת תוכן. אף שגיאת דקדוק לא פוספסה ולא היה משפט אחד תיקני. אמא שלי, לעומת רוז של מילי, כתבה לי תמיד פתקים נחמדים, בכתב הפנינים העגול והיפה שלה. "הכתב של גלי" שעד היום בעיניי הוא הכתב היפה ביותר בעולם (אחרי גוטמן יד בראש, מודגש ואלכסוני, כמובן…).

אמא של מילי מתה כשהיא היתה בכתה ד'. עד אז היא היתה ילדת סנדוויץ' כמו שצריך. היה לה אח גדול, אחות קטנה וכולם לקחו כריכים עם קוטג' או שוקולד השחר לבית הספר. אחר כך, כשהסרטן לקח להם את האמא, מילי ואח שלה היו עושים תורנות סנדוויצ'ים ורחיצת כלים. אבא שלהם הבין שילדים בלי אמא זה לא עסק, אז הוא הביא את רוז, שהיתה אהובתו בשנות השישים העליזות, ויחד הם הלכו בפסטיבלים עם מכנסי פדלפון ועם לבבות בעיניים ועישנו ועשו אהבה, עד שההורים שלו החליטו בשבילו שכל ההתבוללות הזאת לא טובה לנער, אז הם קנו לו כרטיס טיסה, הבטיחו לו הבטחות כלכליות שכל נער יהודי מבית טוב מבין ומוקיר ומסרו אותו לידי הצבא הישראלי, שיעשה משהו מועיל עם החיים שלו לפני שיצאו לו גויים קטנים מהשיקסה.

ככה התלתלים היפים של רוז התרחקו וגם הריח הזה שלה, הפרחוני, התעמעם ואת מקומה תפסה שרה'לה, אמא של מילי, שהייתה הדבר הכי ישראלי בעולם והכי רחוק מרוז הרוחנית והעדינה שעשתה אהבה כמעשה ריקמה, לאט, בעדינות, משתמשת בכל מה שקראה בספרי הקמה סוטרה ולא שוכחת להתקלח לפני ולהדליק נרות וקטורת. שרה'לה היתה חזקה ויפה ומעשית. הבחורה הכי שווה בגרעין וגם הכי מיוחסת, היחוס שלה דיירקט עד ראשוני השומר ומייבשי הביצות. עם אשה כזו אתה צועד לחיים, התלהבו ממנה הדודים מאמריקה והזרימו כספים שעזרו לזוג הצעיר לקנות להם משק משלהם במושב מיוחס, לבנות בית תלת מפלסי עם גג משופע ולהכנס לכל מיני הרפתקאות חקלאיות שחלקן עלו יפה וחלקן עלו ביוקר.

והגנים, איזה יופי של גנים הביאה איתה שרה'לה. שלושה ילדים יפים, בריאים, כחולי מבט ושזופים וגם עוזרים במשק ובבית. שרה'לה יודעת לעבוד, לחנך וגם מבשלת לא רע. ג'דה, כזו שאף אחד לא יכול לה. סטיב אהב את שרה'לה ודבק בה, כמו שעולה חדש דבק במקומי ומקווה שים אחד יהיה כמוהו. שזוף, מחוספס ומגניב. צבר פרוע, כזה שאפשר לסמוך עליו, כזה שאומר "אחרי" ויודע שהגדוד נשמע לו ולא מתברבר. אבל סטיב נשאר סטיב. טוב במספרים, פחות טוב בגידולים חקלאיים. שרה'לה, שאפשר היה לסמוך עליה גם בענין הזה, שידלה את סטיב לצמוח במקומות בהם הוא חזק. "לך תעבוד בחוץ" היא סימנה לסטיב את הדרך אל האושר ואת דרכם המשתפת לרווחה כלכלית. סטיב עשה בדיוק מה ששרה'לה שלו אמרה לו, כי היא, בניגוד אליו, היתה מהזן שאומר "אני אנווט" ואף אחד לא היה מפקפק ומתווכח איתו על הכיוונים.

סטיב פרח במקום החדש. מדי יום הוא היה יוצא במכונית שלו לעיר, ומהר מאד הוא הפך להיות אדם מאד חשוב בארגון ואפילו נסע לחו"ל, לבש חליפות ועניבות וייצג את החברה בכבוד. רק כשחזר למושב ולדרך הכורכר המובילה לבית שלו ושל שרה'לה הוא הרגיש קצת אפס. מה הוא לא היה נותן כדי להיות עובד אדמה מוצלח? על מה הוא לא היה מוותר כדי לגדל את החציל המבריק ביותר ואת העגבניה המתוקה ביותר? הכל.

שרה'לה נשארה במשק, עשתה חיל, גידלה שלושה ילדים חרוצים, נחמדים ומצטיינים וגם בגידולי שדה שלחה ידה והצליחה. בערב היא היתה צונחת גמורה על כסא הנדנדה שלה, לא לפני שהאכילה את הילדים ארוחת ערב של סלט וחביתות, השגיחה שהכינו שעורי בית, ניקו טוב טוב מאחורי האוזניים וסידרו ילקוטים. אשת חיל מי ימצא? סטיב מצא והיה מרוצה בחלקו, עד כמה שניתן.שרה'לה היתה צבר קוצני ומתוק בשביל שניהם ולפי החיוכים המוארים שלה אפשר היה להבין שגם היא מרוצה מסאד מ"סטיב אוסטין", הנסיך האמריקאי, שהחיים סידרו לה. טרקטור חדש חנה בחניה ולידו אוטו ואפשר לעשות שיפוץ, ממש רמונט כללי לבית, ולא לחסוך, אבל גם לא לנקר עיניים שלא יתעוררו אלה מה"ערבות ההדדית" ויבקשו עוד כסף. רוב המושב בבוץ, שקוע בחובות עד לצוואר, אז הכי טוב להיות צנועים, לא לנקר עיניים ולשלוף את המשפט "ההורים של סטיב קנו" בכל פעם שיש משהו חדש בבית.

ואז שרה'לה מתה. הסרטן לקח אותה והשאיר את סטיב עם משק משגשג, בית, טרקטור ושלושה ילדים. בהתחלה השכנות עזרו, אבל יש גבול לערבות ההדדית, בטח כשמדובר במישהו שהוא לא "משלנו". וגם הילדים עזרו לסטיב לגדל את עצמם. הם קיפלו ותלו כביסה למיטב הבנתם, צחצחו שיניים לפחות פעם ביום, הסתרקו והבוגרים קלעו לקטנה צמות עקומות, כדי שלא יהיו לה כינים. סטיב המשיך לגדל קריירה ולהתגעגע לשרה'לה ולסדר הטוב. היו לו כל מיני מחשבות, אולי אפילו לקחת אותם לאמריקה. לתמיד. אבל התבוננות חטופה בכפות רגליהם המאובקות של ילדיו ובעור הקשה שנובע מיחפנות מחק לו את הרעיון הזה מהראש. הם צברים, כמו אמא שלהם. לפחות בזה הוא הצליח. יוצאי חלציו הם צברים. מחוספסים, מגניבים, חסונים ואהודים.

מילי לא יודעת מה שבר את סטיב. אולי מכתב על כינים שהגיע מבית הספר, אולי הבלאגן בבית והגינה שלא טופלה. ואולי שום דבר לא שבר אותו, אולי חליפת מכתבי האהבה, שמעולם לא הפסיקה, עם רוז הערפילית, אהובתו הרחוקה, זו שחיכתה לו באמריקה, בגיזרתה התמירה, תלתלי הדבש והספריה הענקית שהיו בה ספרים בשמונה שפות. מילי קראה את המכתבים כשבגרה, הריחה את ריח הפרחים המיובשים ששלחה רוז לסטיב וידעה שהיתה חלקה בילו של אביה שאמה, שרה'לה, מעשית וכשרונית ככל שתהיה, לא הצליחה לגדל עליה דבר. אהבתה של רוז כיסתה את הקרקע כמו שמחטי האורן מכסים את האדמה ומונעים מצמחים לצמוח.

רוז באה למושב, ניקתה טוב טוב את הבית, גיהצה את הבגדים, פלתה כינים, קלעה צמות ועקרה עשבים שוטים בגינה. היא לקחה מישהו שינהג על הטרקטור והשכירה את הלול ואת השטחים למי שאדמה עושה לו את זה. כשהילדים הלכו לבית הספר, רחוצים, נקיים ומתגעגעים לאמא שלהם, היא היתה פונה לטיפוח גינת הירק שלה, לגיזום שיחי הורדים, לקריאה ולציור. רוז קראה המון, ספרים וחוברות עם מתכונים בסוף. והיא גם למדה קצת עברית, כדי להסתדר וכדי שלא ימכרו אותה במכולת או בשיחות סביב השולחן.

"עוד מעט השיקסה תשכנע אותו להתחתן איתה ואז תזרוק את הילדים שלו לכל הרוחות" ככה אמרו הנשמות הטובות במרפאה ובצרכניה. טוב לב, אהבת זרים והתישבות עובדת תמיד הלכו יחד יופי. אבל אף אחד לא ידע שהשיקסה הזו נשבעה, והיה לה כבוד לשבועה שלה. היא נשבעה לאמא של סטיב שהיא הולכת אחרי הבן שלה רק כדי לגדל את הילדים שלו. "לא אבקש ממנו להתחתן איתי ולא אסכים להתחתן אם יציע. ולא יהיו לנו ילדים, אני מבטיחה. אגדל את הנכדים שלך, בקי" ככה היא הבטיחה לסבתא של מילי "את תהיי מרוצה".

וזה בדיוק מה שרוז עשתה. היא גידלה את הילדים של סטיב ואלה היו הילדים הכי נוצצים ומעומלנים בבית הספר. היא השגיחה שישבו עם המורה הפרטית, ינגנו בפסנתר, ילבשו חולצה מגוהצת לבית הספר, יזהרו מנחשים ולא ילכו יחפים. היא גם שלחה אותם לבית הספר עם מימיה ובה מי קרח ופלחי לימון ועוגיות במקום סנדוויצ'ים. נוהל מריחת הקוטג' נגמר והילדים הלכו עם תפוחים מבריקים ועוגיות גרנולה שמנמנות וריחניות או עם מאפינס טריים שהוציאו לכל בית הספר את העיניים.

"ואני רק רציתי סנדוויץ'" קוננה מילי. "ואת אמא שלי" היא המשיכה.

רוז הדליקה נרות בימי שישי, טיגנה סופגניות בחנוכה ובנתה סוכה בסוכות. היא גם ליטפה את הילדים מדי פעם וניסתה לחבק, אבל הראש היה תמיד חומק בידיה. "צברים לא אוהבים חיבוקים" סטיב הסביר לה והיא השתדלה להפסיק, למרות שלפעמים, היא רצתה לחבק, לשחק קצת ב"אמא", להראות שהיא באמת אוהבת. אז היא הכניסה אהבה בעוגיות, כל יום עוגיה שונה. פעם עם ג'ינג'ר מסוכר שהכינה בעצמה ופעם עם דומדמניות מיובשות שאחותה שלחה מאמריקה ופעם עם פתיתי שוקולד בטעם קרמל, מי שמע על טריק כזה, הא?  הילדים של סטיב ושרה'לה היו לוקחים את העוגיות וזורקים בפח שליד הצרכניה. שם קנו לחמניות קשר רכות וטריות "בלי כלום" מדמי הכיס שסטיב הקצה להם.

סטיב מת כשמילי היתה בת 15. גם אותו לקח הסרטן הנורא. ככה, פתאום. ורוז נשארה עם שלושה ילדים, הנכדים של בקי וילדים של סטיב ושרה'לה. בניגוד לשמועות שרצו בצרכניה, רוז נשארה עם הילדים שלא היו שלה. ככה סטיב רצה והוא היה כל עולמה. "תשמרי על הילדים שלי, אני זורם בעורקיהם. באהבתך אותם, מתקיימת אהבתנו" ככה הוא כתב לה באנגלית ורוז הנאמנה לאהבתם קיימה את ההבטחה. היא ליוותה את הבכור לצבא, התרגשה בטקסים ושלחה לו בנאמנות חבילות עמוסות כל טוב וכך עשתה גם עם מילי. היא לקחה את השלישיה לראות את סבתא בקי באמריקה והחזירה אותם בחתיכה אחת לארץ, אחרי שעשתה איתם חיים בדיסני וורלד וקנתה להם ריבוק ונייק ותקליטים של דוראן דוראן.

"כולם קינאו בי. כל החברות שלי חשבו שרוז היא מלכת היופי… וכל הזמן הזה, אני, כמו פאקינג כפויית טובה, רציתי להיות ילדת סנדוויץ'. רגילה. יחפה. כמו אמא שלי…" עיניה של מילי מלאות דמעות ובידה הפתק של רוז, מקומט. "אף פעם לא הפסקתי לרצות את אמא שלי, אף פעם לא הפסקתי להעלב מזה שהמשפחה שלה לא ביקשה אותנו מרוז בחזרה…" סיבות לעלבונות אף פעם לא חסרות בעולם.

"ילדים תמיד רוצים להיות כמו כולם" אני מנסה להשתתף בצערה "וגם זכותך לרצות את אמא שלך!".

"אבל רוז אשה טובה והיא אוהבת אותנו, אני פשוט לא מצליחה לאהוב אותה כמו שמגיע לה" מילי מכסה את ראשה בשמיכה והשיחה מסתיימת. אני לוקחת עוגיה מהקופסא וחושבת לעצמי שאם כבר אמא אחרת, אז רק רוז. הנאמנה, המוכשרת, מלאת הכוונות הטובות ושגיאות הכתיב. רוז האופה היפה אהבה את החברים של שלושת הילדים של שרה'לה וסטיב וחילקה אהבה לכל מי שמוכן היה רק לחייך אליה. כשהייתי באה לבקר את מילי גם אני הייתי חוזרת לצבא עם חבילה בחו"ל. עוגיות, סיגריות MOR, שוקולדים וסבונים טובים. "אין כמוך" הייתי אומרת לה, מקבלת בתודה את החבילה והיא היתה מחייכת, מקווה יום אחד לקבל את המילים האלה ממי שחשוב באמת. מהילדים של סטיב ושרה'לה. מהנכדים של סבתא בקי.

עוגיות הבננה והתמרים כמו של רוז (כנראה)

חומרים:

  • כוס סוכר חום
  • 100 גרם חמאה רכה מאד
  • ביצה
  • 2 בננות מעוכות
  • וניל
  • כוס קמח מלא
  • כוס קמח לבן
  • 1 כפית סודה לשתיה
  • שקית אבקת אפיה
  • 1/4 כפית מלח
  • 1/2 כפית קינמון
  • כוס וחצי קורנפלייקס שבור לחתיכות קטנות
  • 1/2 כוס תמרים קצוצים
  • 1/2 כוס פקאנים קצוצים

וכך תעשו:

הכי טוב להתחיל בהכנות. לקצוץ כל מה שצריך לקצוץ  ולמעוך כל מה שדורש מעיכה. אני השתמשתי בבמיקס, אתם יכולים להשתמש במזלג, קוצץ מכל סוג שהוא, מה שנוח לכם. העיקר שהפקאנים יהיו קצוצים וכך גם התמרים, הקורנפלקס והבננות.

בקערה גדולה מערבלים סוכר, חמאה וביצה. מוסיפים את הבננות, הוניל והקורנפלקס ומערבלים. מוסיפים את הקמח הלבן, הקמח המלא, אבקת האפיה, הקינמון והסודה לשתיה ומערבלים עד לקבלת עיסה חלקה יחסית. מוסיפים את התמרים הקצוצים והפקאנים ו… זהו.

מצפים תבניות בנייר אפיה ובעזרת כף גלידה או כף רגילה צרים עוגיות. אפשר לפזר מעט פקאנים וסוכר חום מעל, ממש לא חובה.

אופים כעשרים דקות בחום בינוני. העוגיות רכות ולא מהזן הקשה. מזכירות במרקם מאפין. ניתן להכין מהן מאפין, רק הפחיתו חצי כוס קמח.

שילחו את הילדים שלכם עם הטעימות הזו ותהיו אבא-אמא של השנה.

מוריד הגשם, חיסל מגש שלם בעצמו. זו נחת! אני הכי שמחה שהוא אוכל את הדברים שאני מכינה ומדי פעם עובר ליד דלת המשרד שלי, בידו עוגיה, ואומר שהעוגיות טעימות לו. אני משמינה מנחת. איך שהגוזל הזה אוכל יפה.

קטגוריות:: Featuredכללימתכוניםנעמה פלדעוגיות

תגיות:

אודות הכותב:

RSSתגובות (13)

כתיבת תגובה | כתובת טרקבק

  1. מאת סמדי:

    נעמונת הסיפורים שלך נוגעים לי בבטן
    ובלב ומרטיטות אותו

    תבורכי
    סמדי

  2. מאת טליה:

    כמה,כמה יפה את כותבת..מעוררת קנאה. פשוט מקסים מקסים.
    תודה,
    טליה

    • כתוב כל כך יפה ומרגש, את העוגיות עדיין לא הכנתי, אני בטוחה שהן טעימות ומיוחדות כמו הסיפורים שאת מצרפת לכל המתכונים שאת מפרסמת. יישר כח גדול!
      בהארכה,
      מפאני

  3. מאת גלית:

    ריגשת אותי.תמיד נחמד לקרוא על אמהות חורגות טובות. במיוחד ששלי כל כך לא..

  4. כמה יפה את כותבת – מגיעה לתחתית הבטן (וזה לא קל, שתדעי לך ואת עושה את זה בקלילות ועם המון קסם).
    אוהבת את העוגיות, נראה לי שאפנק את המשפחה.

    אחרי החגים שמח,

    מגי

  5. מאת פנינהט:

    אהבתי את הספור כמו תמיד והעוגיות ממש ממש לטעמי ינוסו בקרוב מאד

  6. מאת זיוי:

    אישה שהיא מלאך. מקווה שהיום הם מעריכים את רוז וגומלים לה טובה….

  7. אופיתך!!!
    קרעת לי את העיניים..
    איזה יופי את כותבת. הצילו!!!!

    ועוגיות עם בננה זה ממש פשע. אני עושה DELETE, שלא יתיישב לי על התחת.

    |נשיקה|♥

  8. מאת חנה תדהר:

    כאילו צריך סיבות ליבב וללכת לאפות. תודה על הסיפור והשיתוף. ברכה בכל אות ואות.

  9. מאת נועה:

    סיפור כל כך יפיפה… אגב, אצלי האימא האמיתית היתה כמו רוז ואני לגמרי מבינה את הביטוי להיות ילדת סנדוויץ'. בפעם האחת שביקשתי מאמא שלי לשלוח לי חבילה לצבא קיבלתי את החבילה הכי מפונפנת שיכולה להיות. לאף אחד לא היה נעים לגעת באגוזי מקדמיה בקופסאת פח, בכוסות של קפה פילטר שרק צריך לשפוך מים לתוכן ובכל מיני חטיפי בריאות ועוגיות שעולות מליון ת'לפים שקלים לקופסה… ככה פיספסתי את כל העניין של לשבת עם החבילות של כולם ולהחליף בין הבמבה לביסלי לעוגה השווה מהבית…

  10. מאת שרה:

    היי, רציתי לדעת אם אפשר
    להמיר את החמאה בתחליף דל?
    או מעט שמן?

  11. מאת נילי אוסטוינד:

    אכן, סיפור נוגע ללב. מקסים ושובה לב. כשלילדים יהיו (ואולי כבר יש) ילדים משלהם – היחס ישתנה ורוז תפוצה בהתאם. אין לי ספק בכך.
    למתכון: אני מאד מאד אוהבת בננות. לא בעוגה ולא בעוגיות. יש רעיון לתחליף? אני מבינה שיש משהו במירקם שלהם שטוב לעוגיות. אבל…

  12. מאת שירה:

    ואוו כל כך מרגש..
    כתיבה נפלאה.
    תודה נעמה

השארת תגובה