בתי, את צוכה או בוחקת?!

"אנחנו מחלקים שוקולדים לכבוד חזרת הילד" אמרה לי הקופאית בסופר "קחי, קחי לך אפילו שניים, הילד של כולנו חזר הביתה". ככה היא חייכה אליי, את החיוך המוכר, והאמנתי לה. האמנתי שהיא מתרגשת, שזה לא מס עיניים או שפתיים. "שיהיה בריא, ואיך שהוא נראה כמו מהשואה" היא המשיכה, והשקיות עם הירקות והקמח התחילו להיות כבדות, ממש. אבל מה זה כובד של שקיות מול חמש שנים, הא?

אז המשכתי לעמוד מולה ולחייך ולא לדעת מה אני מרגישה. ואחר כך היא דיברה גם על זה שהמשפחה הזו אצילית ושקטה וגם ציטטה את רינו צרור, למרות שאין לה מושג ממש מי זה. "איך האבא עשה לנו בית ספר לאיך להיות אבא מושלם ודואג, שיהיה בריא" היא התפעלה בקול. והשקיות, כבדות, אז הנחתי אחת על הריצפה. שאני אתבייש לי! מה זה סימנים אדומים בכפות הידיים מול חמש שנים בכלא ורעב. אבל היא המשיכה לדבר על איך נועם שליט הפך את המדינה ואיך הוא בשקט שלו ובאצילות לא נתן לאף אחד לישון בשקט "באמת כל הכבוד לו, איש אציל, בחיי. חבל שלא רץ לפוליטיקה, יכול ללמד את כולם איך להיות נשיא…" היא המשיכה בעצרת ועצרה את כל התנועה מהסופר ואליו.

"מה אציל? מי אציל? גברת על איזה בית ספר את מדברת?" נשמע קול עצבני מהתור. "אולי תפסיקי כבר לדבר שטויות ותתני לאנשים ללכת לבית שלהם?!" האיש הכועס המשיך לכעוס ולי התפזרו העגבניות על הריצפה. הקופאית הרימה עגבניה אחת וחזרה לתפקידה בצבא החברים של גלעד שליט. "אדוני, אתה לא יודע מה זה שיש לך ילד בכלא ששוברים לו את השיניים!" פניה האדימו "איזה שוברים לו את השיניים? מה זה הדימיונות האלה? נועם שליט עשה לכולם פה בית ספר של "אחרי המבול" ואתם אוכלים את הלוקשים שלו ושל היחצ"נים שלו!"

האיש הכועס כעס נורא ועזב את הסופר בלי העגלה המלאה וחצי מהקניות שהוא כבר העביר בקופה. "אמא של אבי סספורטס לא אמא?!!!! אמא של אילן סעדון לא אמא?!!! אמא של אופיר רחום אין לה לב ודמעות שמשחררים ככה את הזונה שפיתתה אותו?!!! אתם אין לכם לב! עם חרא אתם! כשיהיו פה פיגועים נדבר!" בעט האיש העצבני באחת העגבניות שלי שהסתובבה לו בין הרגליים ואמר שכולנו מטומטמים ושהוא בחיים לא יקנה בסופר הזה וגם בכל הרשת.

"מעניש אותי באמת!" אמרה הקופאית והמשיכה לשדל את כולם לקחת שוקולד, אפילו שניים, ולהזכיר לכולנו שהילד הזה, הרזה, במדי צה"ל, הוא הילד של כולנו ושנועם שליט הוא אדם אציל. "צורר שמחות!" אמרה אשה אחת בתור וזו שלפניה תיקנה אותה "עוכר שמחות וצורר ישראל" ושתיהן הסכימו שזה מה שהוא ולא משנה הסדר. בסוף ברוב בילבול השארתי מאחורי כמה עגבניות פזורות, שקית עם חומרי ניקוי וגם את שני השוקולדים, לכבוד גלעד. נזכרתי בזה בדרך חזרה והחלטתי לבוא לאסוף אחר כך, כי מה זה בית ללא חומרי ניקוי מול שנים בצינוק? וגם לא באמת רציתי לחזור ולשמוע איזה בית ספר נועם שליט עשה לעם ישראל, אולי כי בעצמי לא החלטתי ורק ימים יגידו אם זה באמת בית ספר לאבהות מצטיינת או בית ספר ל"אחרי המבול".

"מה נראה לך ערוץ האופנה?" נובחת הספרית שלי על הספר השני "היום רק גלעד שליט!" היא מחליפה את הלולבים שצועדים על המסלול במיטב המחלצות בילד רזה מאד שלבוש בחולצת פסים מכוערת אש. "בחג שני אני במצפה הילה בדרך לקברות צדיקים" היא מכריזה בקול שגובר על רעש מייבש השיער. "איזה מהמם שהוא חזר!" היא מתפעלת. "מה מהמם?!" נובחת עליה אחת החופפות "עכשיו יתפוצצו פה מכל הכיוונים. את לא זוכרת איזה מפחיד היה פה בפיגועים?" קשבינו לענייני כל דבר וענין מתריעה. "נראה לך? פיגוע אחד ואנחנו איתם במלחמה והלך עליהם" אומרת הרמטכ"לית שמייבשת לי את השיער ואת המוח ואני שואלת אותה אם אפשר להגביר, את הפן, כי לא בא לי לשמוע את השיחה. אבל היא מגבירה את הקול בטלוויזיה ואת הקולות שיש לי בראש.

בכל מקום מדברים על המחיר של ה"בכל מחיר". כי עד עכשיו ריחמנו כמו שצריך על אביבה שליט, ועכשיו נזכרנו במשפחות השכולות ובמשפחות שנמחקו להן החיים כשמחבל מתאבד התפוצץ יחד עם יקיריהם במסעדה. ככה אנחנו, מרחמים בכל מחיר, גם אם לפני חמש דקות ריחמנו והצדקנו את הצד שכנגד. אי אפשר לברוח מהשיח הזה, גם במעלית אשה אחת, מתכווכחת בעוז עם בעלה שמבכה את כוח ההרתעה שהלך קאפוט והיא רק אומרת לו "ינק'לה השתגעת? בשביל זה להשאיר ילד בכלא כל החיים?!" וינק'לה שלה רק אומר בקול של שר הבטחון מינימום "באמת, את הכי מבינה! תתקשרי גם את לחמאס ותבקשי שלא יחטפו עוד חיילים. איזה מדינה של חננות נהינו! איפה הימים שנלחמנו כמו אריות וכולם פחדו מאיתנו". האמת שינק'לה נראה לי די אריה כשהוא רוצה, מינימום משחרר הכותל. בטח פעם היתה לו בלורית והוא ענה לתיאור יפה הבלורית והתואר. והאשה שלו הוקסמה פעם מכל הפייטריות הזו, כי זה די סקסי, ביננו, אולי הוא בכלל היה טייס והיא היתה מהטובות לטייסים.

משונה, אתמול, ברחובות ציריך, המקום בו הכי רציתי להיות היה פה, בבית, כשמסביב עברית. שכחתי כמה זה יכול להיות מתסכל, שכחתי לרגעים מה זה לחיות בכור המלחיץ הזה, בפתח הר הגעש המבעבע. ואני לא רוצה אף מקום אחר, באמת. אל תשלחו אותי למדינה אחרת, או לקיבינימאט. אני נושאת דרכון אחד, כחול, בגאווה ובאהבה. אבל היום אני לא יודעת מה אני מרגישה. אני רק יודעת שיש לי הרבה יותר דמעות ופחות מדי חיוכים.

ומחר חג וצריך לאפות ולבשל ולדבוק בחיים, כי איכשהו, אנחנו אוהבים לחשוב שהם חזקים מהמוות, גם אם בסוף הוא מנצח ומחכה לכולנו בסוף המסלול. מעל קערת עיסת עוגה אני חושבת על אילן סעדון ואבי סספורטס, שני חיילים שזיכו אותי בהרבה שעות שוטטות בשדות הדרום. העלו את היודביתניקים על האוטובוס הצהוב של מורנו ונתנו לנו הנחיות כלליות לפני שנצא אל הכרמים והשדות ונפסיד שיעורים. "פשוט תחפשו סימנים" ואנחנו חיפשנו, די ברצינות ולא מצאנו כלום. סספורטס וסעדון היו בערך בגילי, שנתיים-שלש מבוגרים ממני. והאיש הזה, העצבני מהסופר, צודק. גם להם היתה אמא שחיכתה בבית וגם לה הפצעים נפתחים. ואני דווקא חיפשתי ברצינות, כי רציתי להיות הגיבורה שמצאה. כאילו שידעתי מה עושים אם מוצאים גופה או אצבע… מה הבנתי אז? מה אני מבינה היום?

הדמעות מתחילות לזלוג, אני לא יודעת על מה. אולי כמו בלוויה של אנשים שאני לא ממש מכירה, אני תופסת טרמפ על עצב של מישהו אחר, ובוכה את הכאבים של עצמי. אני בוכה בגלל לולו ובגלל שימחי, שני יצורים עליזים וחסרי דאגות ובגלל יפתח ונדב, שעושים מילואים. אני רוצה שהחיים ישמרו אותם בחיים, אבל לא סתם בחיים, אלא בחיים טובים, חופשיים, בריאים. אני רוצה שיהיה פה טוב ולא יודעת ממי לבקש. מאלוהים? מנתניהו? סליחה, אני רק בקשה, אחת. קצרה. פה זה התור לבקשות? ארוך. אני אחכה. זה חשוב. אתם מחכים הרבה זמן? גם אצלכם זה חשוב? נחכה יחד. נבקש אחד בשביל השני.

"עוד יש מפרש לבן באופק, מול ענן שחור, כבד. כל שנבקש לו יהי…"

קטגוריות:: Featuredהרהוריםכללינעמה פלד

תגיות:

אודות הכותב:

RSSתגובות (5)

כתיבת תגובה | כתובת טרקבק

  1. מאת שלומית:

    ממש לא יום שמח.
    לראות את המשפחות השכולות ולהבין…. חטאנו ולא התייחסנו לצרכיהם. האצילות של אחות של סעדון מדהימה.

  2. מאת רינה שמיר:

    יום מרגש!

  3. מאת שמעון:

    כתושב הצפון ההתקהלות מסביב לבית המשפחה
    מגעילה ומקוממת אותי

    משאירים מלא זבל בסביבה ומתנהגים במציצנות!!!! תניחו ותשחררו!!!

    יום עצוב ניצחון למחבלים שאין להם מה להפסיד!!!

  4. מאת שי אראל:

    אם היינו משאירים את הרוצחים בבית הסוהר, האם זה היה מחזיר את הרצוחים והפצועים ?
    בכל מקרה הם לדאבונו ולכאבנו מתים
    אז לפחות ניתן להחזיר אדם בודד , חייל צהל שנשלח לקרב , חייל צהל שצהל מחויב להחזיר אותו ובכל מחיר.
    חובה עלינו לשחרר אותו
    חובה עלינו לשלם כל מחיר להחזיר את החייל הביתה

    כן זה כואב להם , כן זה מחיר עצום
    אבל מה לעשות , חובה לעשות את זה.

  5. מסכימה לחלוטין עם שי הראל, לחלוטין………

השארת תגובה