אלן יאהו מספריים – הגזרן העולמי

אהלן אלן,

אנחנו לא ממש מכירים, אבל אולי כבר סיפרו לך עליי. כן, אני הגבוהה הזו, הג'ירפה, שאכלה פעמיים את כל התפריט ביאווצ'ה ופקדה את פרינצ'י שלש פעמים, יום אחרי יום אחרי יום.  ריכלו, הא? אמרו שהתיאבון שלי בריא מדי? שיגידו. כאן זה חו"ל. פה אף אחד לא מכיר אותי, ואני יכולה לאכול מה שאני רוצה, כמה שאני רוצה בלי לעשות חשבון. בחו"ל התנהג כחו"לאי, זה מדאוריתא.

רק שתדע, אם במקרה המלצרית האנורקסית ביאווצ'ה אמרה לך שממש התחזרתי. ואם אנחנו כבר מדברים על נימוסי מלצרים, רק רציתי להזכיר לך, שבהונג קונג מכורתנו, שם אתה נולדת ואני נולדתי מחדש, גם אם תבוא חמישים פעם לאותה מסעדה, יום אחרי יום,  גם בבוקר וגם בערב, אף אחד לא ירמוז שהוא ראה אותך כבר פעם.

כי הסינים, מה שאכפת להם זה מה שיש לך בתוך הכיס. הם לא ירמזו שאתה בא למסעדה יותר מדי, לא ייעצו לך להזמין פחות, נהפכו. הם פשוט יקחו הזמנה ושום שריר לא יזוז להם בפנים אם ביום המחרת תשוב להיתחזר להם מול העיניים. אף מלצרית לא תקבל אותך עם המבט הזה של "שוב אתם?!!! לא נראה לכם שטיפה הגזמתם?!!! הג'ינס עדיין עולה עליכם או שיש צורך להפנות אתכם לחנות למידות גדולות מאד?!!!". לתשומת ליבך, אלן יאהו. ככה זה במכורה.

אתה יודע, אלן, אנחנו לא לבד פה. הגלויה שלי נכתבת אליך, למרות שכנראה תהיה האחרון שיקרא אותה, אם בכלל. אבל יש פה עוד כמה קוראים יחידים שתוהים מי אתה ולמה אני כותבת לך. אין לי מושג למה הם כאן, אלן, אולי בדיוק הבוס הלך או שיש להם נדודי שינה והם סיימו לקרא את כל הפיד של הפייסבוק שלהם ולעשות לייק על כל התמונות של גלעד שליט, או לכתוב בעצמם סטטוס על המחיר של הבכל מחיר. אז הם פה. תן לי שניה ואסביר מי אתה, ככה ניישר קו, כמו שאתה אוהב.

אלן יהו הוא מסעדן שנולד בהונג קונג, מאחוריו עומדות שרשרת של מסעדות, בעיקר מזרח-רחוקיות. רשת וואגמאמא שפרוסה בכייף שלה בכל העולם, האקאסאן שגם היא הופכת לרשת עולמית לסריגת איטריות, יאווצ'ה שמוקדשת לדים סאם יצירתי,  פרינצ'י האיטלקית ועוד היד נטויה. זהו. עד כאן טריוויה ומפה, קוטריי.

כל הנסיעה שלנו, בלי שהתכוונו הייתה בסימן אלן יאהו והמגזרות הקולינריות שלך. אין מה להגיד, אין כמו חייט סיני טוב שתופר לך חליפה לפי מידה. אתה נכנס לחנות, הוא מודד אותך במבט, אחר כך בסנטימטר ואחר כך הוא רושם לעצמו כל מיני קשקושים בכתב חרטומי פקין. הוא דופק לך מחיר, אתה קצת מתווכח, והוא גם מתווכח, בשביל הכבוד, המזל והמסורת, כי אחרת החליפה לא יוצאת משהו. הוא עושה לך את המבט של "אתה דופק אותי" ואולי זורק איזו קללה בסינית שאתה לא מבין, אתה עושה לו את המבט הזה של "באמא-שלך" וגם מוסיף את המבט הזה של "מה חשבת שנפלת פה על פראייר?!" וגם אתה מרביץ קללה, אבל בנימה עדינה ומחוזית, כדי לא להוציא לישראלים שם רע, בכל זאת מאיתנו יצאו משה רבנו, יוסי בניון ובר רפאלי, עם סגולה או לא עם סגולה? אז בעדינות. בסוף אתם סוגרים על מחיר והוא שולח אותך לשלום. יומיים-שלושה ויש לך סט חליפות, תפורות לעילא ויושבות עליך בול. ויותר משהחליפות יושבות פיצוץ, הכי כייף לחזור לארץ ולהגיד "לא כסף" וגם להמליץ לכולם על החייט הזה שלך, הסיני, מהונג קונג, שהוא הכי טוב באי, אם לא ביקום. והוא שלך, בטאבו, למרות שפגשת אותו פעם אחת, ויש מצב שבחיים לא תפגוש אותו שוב.

ולמה אני מדברת איתך בכלל על הגזרנות הזו, מיסטר יאהו? כי גם אתה גוזר. לוקח דים סאמיה הונג קונגית, מדביק עליה עיצוב, מלצריות כוסיות, תפריט תה של שמונה עמודים, מצרף כמה מנות עם טוויסט ודופק על כל המגזרת הזו וואחד מחירים. והיא גזורה כמו שצריך, המסעדה. גזורה עם הוראות מדוייקות, כמו בבורדה של פעם, ככה שאפשר יהיה לשכפל אותה בול ולהפיץ את מגזרות הנייר הקולנריות שלך בכל העולם. ולפעמים זה מצליח בטירוף וגם טעים שאין לתאר, כמו ביאווצ'ה. שם אפילו דים סאם סנובית מסוגי, ויתרה על הסיניות שגוררות רגליים אחרי עגלות כבדות, ונכנעה למקסם הברווז בתבלינים, להר גאו עם טעם העישון המיותר, לכופתאות הלובסטר עם הקוויאר, לדים סאם עם הזוקיני שאלוהים יודע מה הקשר שלו לכל הענין הזה ונפשי אפילו נקשרה לכופתאות הממולאות חסילונים ועוף, שהלכו יד ביד, זה שחה וזה מקרקר, גם אם לא נועדו.

החלטתי לשכוח את ה"ארץ הישנה" את מכורתנו המלוכסנת ולתת צ'אנס לקידמה. אל תטעה, אלן יאהו מספריים, אני עדיין מעדיפה את הדים סאמיות של פעם, אבל לא הייתי זורקת את המנות של יאווצ'ה מהשולחן שלי, בטח לא בישראל, בה הדבר הכי קרוב לדים סאם הוא קרפלעך. שנאמר "באין ציפור שיר, גם קרפלעך יחשב זמיר".

את דרך המשי והאטריה העוברת במסעדות שלך הובלת עד לאיטליה הרחוקה. פרינצ'י מקסימה, אלן יאהו מספריים. המגזרת הזו הצליחה לך בגדול. החלל הנקי, הברזים, המים הזורמים ומשחקי האור. והשפע. אתה יודע, אני די שונאת אוכל שנערם בכמויות, כמו בופה. אולי כל מי שיצא מקיבוץ או מחדר אוכל צבאי לא הרוס על צורת ההגשה הזו, אבל אתה, כמו שרק אתה יכול לגזור ולתפור, הכנת פה אוכל איטלקי, בבופה, לא המוני, למרות שכל הזמן מלא בפרינצ'י ובעיקר מעורר תיאבון. יכול להיות שאלו הצבעים, או אולי הקהל הצעיר, המעוצב, האוכל כזית ורץ מיד להתאמן במכון, המתלבש בטוב טעם ועובד בעבודה נכונה.  "נכון" זו המילה המתאימה לפרינצ'י הגזורה והמדוייקת.

והאוכל? אוכל בסדר. באמת בסדר. מאפים מצויינים, לחמים מעולים, פלוטים של זיתים שלמים שמעולם לא אכלנו כמותם, פיצות דקיקות, כריכים מלאי כל טוב ועוגות יפיפיות, די טעימות, אבל לא הכי הכי. לא בלתי נשכחות. גזורות, בלי נשמה, כאלה שניתן יהיה להכתיב מתכון והוא יצא אותו דבר בכל העולם. אם השף יתחיל להכניס נשמה זה כבר יצא אחרת ואז זו לא מגזרת, כי נשמה אף פעם לא מדייקת, לנשמה יש מצב רוח. ככה זה אנושיות, אתה לא יכול לסמוך עליה במאה אחוז ובטח לא לבנות עליה רשת גדולה. והעולם הולך לשם. למגזרות, לרשתות, לעשרות, מאות ואלפי חנויות, ואתה אלן יאהו מספריים, יודע את זה והולך לשם בנפש חפצה, מוביל את כולנו לשם, למגזרות הטעם והריח, למקום בו נשכח איך היה פעם ומה הטעם האמיתי. למחר.

כל חייט טוב, לפני שהוא גוזר והרבה לפני שהוא תופר, הוא מגהץ. וגם אתה מגהץ, אתה מגהץ לנו את חוש הטעם. אחידות בצורה, בטעם ובגישה. אני מנסה לחשוב אם אני יותר מחבבת אותך או יותר מתבאסת עליך ועל מה שאתה עושה. יש לי חברים, מסעדנים, שאני אוהבת ומעריכה, והם מעריצים אותך. מה זה מעריצים? יש מצב שאחרי הגלויה הזו שלי, אליך, הם יפסיקו להיות חברים שלי במקרה הרע ובמקרה הטוב יבטלו את דעתי ויגידו שאני "גזורה". אבל אולי בגלל שאני יצור סנטימנטלי, וכזה שלא רוצה לשכוח, אלא לזכור, בעיקר טעמים וריחות. בגלל זה אני די מתבאסת עליך.

יא אלן, יקיר מכון "מרים" למקצועות הגזרנות והתפירה, אתה לוקח מטבחים ממחוזות רחוקים, מגהץ להם את הצורה, משטח להם את הטעמים, מכניס אותם לחללים מעוצבים, מקפיד לקחת מהכסאות את המשענות, כדי שלא יהיה נוח מדי, שלא נרצה להשאר שעות ולהתרווח לנו בכייף שלנו במסעדה ולהפריע לך לעשות כסף מעוד סועדים רעבים, מגיש אוכל טעים בדרך כלל אך בינוני עד אימה ו… עושה כסף. ים של כסף. הכסף נמצא במכנה המשותף הנמוך, השטוח, הבינוני. הוא נמצא בכיסיהם של ההמון שלא היה בתאילנד ואכל טום יאם גונג או סום טאם או קארי שמבעיר לך את הפה ואת הנשמה. כל האנשים האלה, שיושבים ב  Busaba Ethai התאילנדית, בסוהו ה"פושי" של לונדון ואוכלים, כמונו, את הטום יאם החיוור שאתה מגיש.

נכון, הם יושבים סביב שולחנות עץ כבדים, מעוצבים כמו במנזר בודהיסטי, עם אנשים מגניבים כמוהם, שהם לא מכירים, שגם הם הרוסים על הקונספט ועל הגזיר הקולנרי הזה. כולם שוברים יחד את הגב ומשוכנעים שהם אוכלים אוכל תאילנדי, גזעי, בדיוק כמו "שם", במחוזות המלוכסנים.

על מה אני בדיוק מקטרת, אתה שואל, אלן יאהו מספריים?

על חסילונים משעממים בקוקוס. לא חריפים, לא מלוחים, לא חמוצים, לא מתוקים. לא כלום. אבל הכי לא תאילנדים. הם עלו לנו 8.50 פאונד והושארו לשחות בנעימים בים הקוקוס. יש מצב שבסוף, הם שקעו באיטיות בתחתית הקערה. רדומים, גזורים ומתגעגעים למחוזות שהיו נותנים להם למות בכבוד.

מוריד הגשם, רחמן בן רחמנים דווקא אהב את המונק פיש שלך, עם הליים, הצ'ילי והקארי הירוק. הוא אמר בעדינות, בחצי פה שהדג היה מבושל מדי. אני טעמתי וחשבתי שהוא סתמי ושכל זה ממש לא מצדיק את כאבי הגב שלי ואת 9.90 הפאונד ששמנו לו על הזנב.

הלכנו משם, למגזרת קולינרית מוצלחת יותר. מנחש איזו? הדים סאמיה הכוסית, יאווצ'ה. דפקנו שם וואחד ארוחה, אבל זה רק בגלל שאין לנו אופי, ובעיקר בגלל שהיינו רעבים והיו שם משענות לגב העייף שלנו. אכלנו שוב סרטן רך שריון בים של שקדים וקיללנו אותך ואת המחירים ואת הקונספט. רק שתדע.

וכדי להיות ממש יסודיים ולרדת לסוף המגזרות שלך, פקדנו גם את Cha cha moon שהיא סוג של נודלסיה כזו עם מרקי ראמן ואטריות אודון שמנמנות. היא לא איומה, היא נחמדה, ללא משענות, כמובן, עם מנות מגוהצות, כמובן, ומלצרים מגניבים ויפים להלל, שחלקם שינו את המין וחלקם עדיין מתלבטים.

אני לקחתי מרק וון טון חיוור, עם המון איטריות משעממות, כיסוני וון טון ממולאים שרימפס ועוף שהיו טובים מאד, ציר מרק חסר טעם ומדיף ריח מאד לא נעים של מונוסודיום ועל כל זה שילמתי 6.90 פאונדים.

מוריד הגשם אכל בתיאבון ביף הו פאן. אטריות אודון שמנמנות, חריפות שמתחלקות בגרון עם בשר ופלפלים. הוא היה מבסוט עד כדי הזמנת גיאוזה מטוגנים במילוי חסילונים. בצק חמוץ, קשה ולא טעים. מה יהיה אלן? אתה באמת רוצה שכל האנשים בעולם, שלא היו ביפן, יחשבו שזה טעמם של כיסוני הגיאוזה? לא אכפת לך, אתה אומר?! אה. סליחה. אני שוב מפריעה לך לגהץ… כן, גם אנחנו גיהצנו. הגיאוזות עלו 5.40 פאונדים ולמרות שאכלנו רק אחד מהם, הם נלקחו בחשבון. לא התווכחנו, לא עשינו בושות, כי אנחנו הרי מתנהגים למופת כעם סגולה ועם קשר ישיר למורן אטיאס ולאיילת זורר, למרות שלא רואים מיד את הקשר, אחרי כמה ימים של בליסה בלונדון המעתירה. אז איך שאתה רואה, אלן יהו מספריים, אנחנו אור לגויים ולא מתווכחים איתם על כמה לירות, אבל לא היה מזיק למלצרים שלך לקחת את צלחת לאור ולראות שלא נגענו במנה. זה בניגוד לנהלים, אתה אומר? הלו, תזהר עם האדים!

והיום, בדבלין, שהאוכל בה, איך נגיד, לא משהו בכלל. זאת אומרת יש פה אחלה סקונס והשמנת פה להתעלף וגם החמאה צהובה ומצויינת, כי מה כבר לפרות פה יש לעשות חוץ מלאכול להן דשא ירוק ולדבר על מזג האוויר. אז אחרי שאכלנו פיש אנד צ'יפס שטוגן בשמן שלא הוחלף משנת 1913 ועל כך גאוות המקום, הלכנו ל Wagamama המיתולוגית. כן, מר יאהו, הכל היה ככתבך וכלשונך וגזור בדיוק כמו שביקשת.

- ללא משענת.

- ללא טעם.

- מלצריות כוסיות.

- מלצרים שמתלבטים מה להיות כשיהיו גדולים, מלצר או מלצרית.

- לא זול.

אכלנו, גיהצנו ת'כרטיס ואתה, כגזרן מיומן, גזרת. גזרת קופון על הטעם השטוח שמתאים לכל כך הרבה אנשים בעולם. אנשים ללא טעם, ריח, מחשבה, ובעיקר ללא סקרנות, שאלות או ידיעה. אנשים שבטוחים שגיוזה זה הדבר הזה, היבש והמשעמם שאתה מגיש ושאודון זו אמבטיה דלוחה של אטריות, שלושה סנטימטר של סלמון ושלש חצי טבעות קלמארי, שני עלי תרד וים של יורואים מצלצלים. אכלנו בשקט והתגעגענו לישראל, שיש ים של בעיות, שלא מתגהצות, אבל יש בה יופי של אוכל ומסעדות ויש בה גם המון אנשים שעוד לא גיהצו להם את בלוטות הטעם.

חשבתי אולי להציג לך את האוכל המזרח תיכוני, אולי תפתח איזו חומוסיה או פלאפליה או שאולי בכלל תבקש מאפי מטשרניחובסקי לייעץ לך בענין סביחיה פושית כזו. ואז נחרדתי מהרעיון ומיד מיד גנזתי אותו במגירת הרעיונות הגרועים ממש. כן אלן, אתה מעולה באבן, נייר ומספריים. אתה יכול להגיש מרק בטעם אבן, גיאוזה בטעם נייר ולגזור הכל, לפי מידה. אתה אלוף אלן. רק באוכל שאני אוהבת באמת באמת, אל תיגע. אני אמשיך להתגעגע לסיניות של הונג קונג ואתפלל בכל כוחי שלעולם לא תגלה את האוכל העירקי, כי אני פוחדת לחשוב מה יקרה כשהמספריים שלך יפגשו את מרק הקובה. שאלוהים יעזור לך, אלן יאהו. אתה נוגע לי בקובה ובסמבוסק, אני נוגעת לך בחיים, עם מספריים.

שלך, בעיקר עיתות מצוקה ופיזור דעת, כשאין משהו יותר טוב לאכול,

נעמה

רוצים לקרא עוד על הגזרן? בבקשה.

קטגוריות:: Featuredהמזלג המעופףכללילונדוןמסעדותנעמה פלד

תגיות:

אודות הכותב:

RSSתגובות (4)

כתיבת תגובה | כתובת טרקבק

  1. מאת שלומית:

    זה המחיר שאנחנו משלמים כדי להיות עלק "מאוחדים" ואזרחי העולם הגדול.

  2. מאת lolo:

    פרינסי
    אטטיוד איטלקי (לא נעים)
    קפה אמריקאי (גרוע)

    עוגיות הנשיקה האיטלקית אלוהיות
    כל שאר המאפים בינוני ומטה
    לקחת וללכת… מהר כדי לא להתפתות לכל השפע שמצטלם מצויין…

  3. מאת חיימי:

    לדעתי אפילו ג'ירף יותר טעים מווג'ממה.

  4. מאת דפנה:

    אכלנו לפני שבוע ב- יאווצ'ה, היה טעים אבל יקר נורא!

השארת תגובה