יאוואצ'ה הלונדונית – הדים סאמיה הכי חתיכית בעולם

אני מסתובבת בלונדון וחושבת על גולי, העליז הכי עליז שאני מכירה. מה זה עליז? פסטיבל הגאווה קטן עליו. Queer as  a queen. מלכת העליזות. גולי לא נולד עליז, בעצם הוא נולד די עצוב ודי מבועס מהחיים. שכונה חרדית, בן ראשון אחרי שש אחיות, אבא רב, אמא צדקת ומאחורי שניהם עומדים יחוסים ורבנים ושושלות שמשתרשרות עד אברהם אבינו מינימום.

ההורים שלו קראו לו גבריאל וקיוו שהוא יגדל להיות גדול בתורה ועם פיאות לתפארת, אבל גבריאל, תלמיד חכם בימים ופתיין מקוואות בערבים, מאס בחייו כחרדי, ולזוועת הוריו, החליף את אוהלה של תורה באוהל צה"לי, את התורה הקדושה בעיון ב"זמן הוורוד" ובכל מיני ירחונים ורודים מחו"ל ואת השכשוך ברדודים של המקווה בשכשוך בעמוקים של חוף געש. הוא גם החליף את ה"גבריאל" במילעיל ב"גיל-עד" במלרע ואני קראתי לו "גולי", עם יוד החיבה, שמתווספת לכל שם של מישהו שאני ממש אוהבת. "רק את התנועות לא החלפתי, אני מזיין כמו שמתעלסים עם התורה בבית כנסת. בכוונה, בעיניים עצומות, בדבקות ובקצב…" ככה הוא היה צוחק על עצמו ועל עברו ועתידו. מריר ועליז כאחד.

העליזות היתה שם תמיד, שקטה בדרך כלל, מרימה ראש בפורים, כשאפשר היה להתחפש לוושתי או למלכת אסתר. בגיל חמש עשרה, גולי המלכה, אז גבריאל הנער, נסע לדודים ללונדון. סידרו לו הכל. ישיבה יוקרתית, מגורים נוחים, חליפות לפי מידה ואפילו כמה שידוכים עתידיים. כי על המשפחה של גבריאל יש ים של ייחוס, אבל אין למשפחה שלו גרוש על התחת. שש ילדות בחדר, גבריאל הנער במסדרון, ההורים במרפסת וכולם אוספים שקל לשקל לנדוניות.

אז ככה שלחו את גבריאל, שיתאוורר, שיראה עולם, שיתפוס קצת אנגלית ואיזו כלה עם נדוניה גדולה ואבא גביר. וגם שהמסדרון יתאוורר. במקום המיטה של גולי הכניסו לשם מכונת כתיבה. גולדי סגנית שלישית לאחות הבכורה, למדה מזכירות, שתהיה שימושית כי היופי שאין לה לא הוביל אותה לשום מקום. הבחורה כבר בת 22 ואף בחור ישיבה עוד לא אמר הן. "יבוא הבטלן שירצה אשה עובדת" חשבה לעצמה האמא, הצדקת, שהבינה טוב-טוב את העולם, רק סרבה להבין מה עושות כל התמונות של ג'ורג' מייקל בין הדפים של תלמוד בבלי. "לפחות לא תמונות של ערומות" היא גירשה מחשבות רעות מליבה ועשתה סדרים איפה שהיא יכולה. בחיים של בנותיה, בעיקר וגם בחיי השכנות לא בחלה, שתהיה בריאה.

וככה גבריאל, גילה את האנגלית, התחיל להבין על מה ג'ורג' מייקל שר ולמה הוא מתכוון כשהוא מלחשש בחוסר זהירות:

I'm never gonna dance again
guilty feet have got no rhythm

אבל גבריאל, למרות החטא הכבד, למרות האשם, למרות כל הציפיות והאכזבות הפוטנציאליות, לא הפסיק לרקוד. הוא לא רקד בחברת בחורי הכולל, חלילה וחס, והוא גם לא שימח שום חתן וכלה. להפך, גבריאל הקפיד לשמח חתן וחתן, גם אם זו לא בדיוק היתה חתונה ולא היה שם שום רב.

בשיטוטים שלו ובחיפושים בתוך עצמו את עצמו ואחר כך בשיטוטים הלוך ושוב ברחובות ובככרות של לונדון בחיפוש אחר משהו שאבד, או שאולי לא היה שם אף פעם ויש להמציא, גבריאל גילה שמחה עצובה. הוא מצא ברחוב בירית. היא בטח נפלה לזונת רחוב או לדראג קווין. הוא הלך איתה ימים, תחת חליפת הצמר. קיווה שלא יגלו, אבל מישש אותה בעת התפילה והלימוד, מתפלל שאלוהים לא יעשה לו שום דבר רע, מקווה שהמחלה הזו יום אחד תעלם או תדבק במישהו אחר.

כשהתלמיד מוכן, המורה מגיע. והמורה הגיעה, אחת עם עיניים מהממות בגב שהצלצול לגמרי בשבילה. גבריאל גילה את ג'ורג'יאנה, מלכת המלכות העליזות של לונדון, או שבעצם היא גילתה אותו. אני כבר ממש לא זוכרת את הפרטים. הוא הוקסם מהגברים היפים שהפכו לנשים יפות כהרף עין ובמשיכת מכחול והם אפילו לא ידעו מה זה פורים. הוא אמנם לא מרט גבות, עדיין, אבל הוא החביא את פאותיו הכהות תחת פיאה בלונדינית שנתנה לו ג'ורג'יאנה, שבימים היה פול, סוחר מכוניות ובלילות היתה ג'ורג'יאנה המלכה האם, שלימדה כל מי שרצה להיות עליז, להיות כזה. מכינה מזורזת לעליז שמעיז.

אחר כך הגיעו השמועות, הגירוש, האכזבה, הניכור, ההתייעצויות עם הרבנים כי אולי זה דיבוק, ואולי לא הכל אבוד. "אחרי הכל מדובר בתלמיד חכם וירא שמיים" ככה אמרו השכנים, מקווים-לא מקווים שהבן של הצדקת החטטנית, שהמארגנת לכולם את החיים, יצא מהמחלה הזאת ולא יכתים את כל המשפחה.

אבל המחלה לא הלכה לשום מקום. להפך. כמו פריחה שמתפשטת, ככה גם העליזות של גבריאל פרחה ועלתה כשיח שושנים ריחני. אם להיות מדוייקים היא הריחה כמו לולו של קשארל. טעם מזעזע בבשמים. אין מה לדבר. מצד שני, שנות השמונים-תשעים בישראל, זה או לולו או שנאל או אניס אניס או ספריי לשירותים.

הוא הסתובב קצת ברחובות, דלתי משפחתו ודלתי מרום ננעלו, אך דלתי נדיבים נפתחו. לפעמים הם היו נדיבים יותר, אנשים טובים באמצע הדרך, ולפעמים חארות שמבקשים לנצל נער מבולבל שאין לו לאן ללכת.

אחר כך בא צה"ל ונתן לגבריאל הזדמנות להיות שייך. והוא היה הכי שייך בעולם. חמש שנים של שירות צבאי קרבי, קצין, לוחם, מסור וגם מתמסר. לא לכולם, רק לחתיכים גבריים שנתנו לו להרגיש "מיוחדת" וידעו לשמור סוד.

אחרי צה"ל גבריאל נסע ללונדון. כן, לונדון חיכתה לו, עם כל האיפור ושמחה והעצבות. גבריאל ידע שהוא לא רוצה להיות כבר גבריאל, אבל שלא כמו ג'ורג'יאנה, הוא לא רוצה להיות גבריאלה. "אני פשוט רוצה להיות שמח. עליז. תמיד" הוא החליט וקרא לעצמו "גיל-עד".

זהו.

ומלונדון הוא היה שולח לי גלויות. ככה זה. פעם זה מה ששלחו. לא היה אינטרנט, או שהיה ולא הודיעו לנו. הטלפון היה ביוקר ולמי יש כוח לכתוב מכתבים? אז גלויות. הכי טוב גלויות.

גולי לא שלח סתם גלויות. בגלויות שלו לא היו ארמונות, נסיכות או מלכות מנופפות לשלום וגם לא חיילי משמר המלכה עם מבט חמור סבר. הגלויות של גולי היו מטונפות. הן תמיד כללו איבר מין זכרי, בדרך כלל בתקריב, לפעמים על רקע הדגל הבריטי ולעיתים מזומנות התקבע בכיפתו כובע של משמר המלכה או נזר יהלומים. אבל זה מילא. המסרים, המסרים. בכתב עגול, נשי, עם בס"ד מימין, כי מהרגלים מגונים קשה להפרד, הוא היה כותב לי מסרים מגונים. מלאים בתיאורים פלסטיים ובמתכונים מאד מדוייקים לתנוחות שככל הנראה לעולם לא אזכה לנסות, עם כל העליזות שיש עליי לפעמים.

והדוארנית היתה מכורה. מה זה מכורה? אני משוכנעת שהיו גלויות שהיא גנבה ושמרה לעצמה. כשהייתי באה לקחת את הדואר היא היתה נותנת בי מבט כזה, מלוכסן… ואני הייתי יודעת שמחכה לי מסר, מטונף אבל מלא שמחה והשלמה, בניחוח פרחוני, כבר לא של לולו של קשארל, שאלוהים יברך את הרמס ופראדה.

אז ככה אני מסתובבת בלונדון. שמחה, עליזה, מחזירה לעצמי את הרוז' ללחיים ואת החיוך לשפתיים. מחזיקה למוריד הגשם את היד ושמחה שחוץ מלהוריד גשם הוא יודע להוריד גם שמש וקשתות. יום שימשי בלונדון, הככרות מלאות באנשים, ים של מסעדות מגניבות, אנשים שלבושים רע או לבושים מהמם, ים של בורקות וכיסויי ראש ואנחנו.

בלב, אני כותבת גוליות קצרות, של רגעים, לאנשים שאני אוהבת.

זה לא יהיה מטונף, כמו הגלויות נוטפות הסקס של גולי, ועל כן גם פחות מענין, אולי. וגם לא יהיה בהן בס"ד, כי לא התרגלתי וקשה להדביק הרגל מגונה למי שמחזיק כבר בהרגלים מגונים אחרים. אבל יהיו בהן חטאים אחרים, כאלה שיזמנו אותי ואת גולי לאותה מחלקה בדיוק אצל אדושם. אני על סעיף אכילת שרצים משוקצים והוא על סעיף שריצה במקומות משוקצים. כל אחד קובע את התפריט שלו, כל אחד משלם על מה שאכל. ככה זה אצל אדושם, שיהיה בריא לעולם ועד.

אז הגלויה הראשונה. מוכנים?

לילד היום הולדת, יענק'לה.

אתה קולט?! אנחנו ביאוואצ'ה, אוכלים דים סאם ומרימים עוד כוס בירה לחייך. מה זה אוכלים דים סאם? מזמינים בלי הכרה את כל התפריט. יש לי הרגשה שבמטבח כבר מרכלים עלינו. "זה יספיק לכם" אומרת מלצרית מלוכסנת עיניים אחרי שהיא מניחה שש מנות דים סאם על השולחן. אנחנו מחליטים לדפדף אותה ולא להתייחס וממשיכים להזמין כאילו אין מחר.

האמת שדמיינתי משהו אחר. אתה יודע, בשבילי דים סאם זה הונג קונג ומסעדות מהבילות, רועשות, מעוצבנות זוועות, כמו שסינים יודעים, עם אל המטבח בכניסה ומפות קצת מוכתמות. אה, והנשים הדוחפות עגלות כבדות, עמוסות ברגלי תרנגולת, לשונות ברווז ולחמניות ענקיות, מאודות מלאות בפורק מתוק.

יאוואצ'ה לא כזו. היא כוסית, אם אפשר להגיד על מסעדת "כוסית". אבל לא כוסית כמו הנשים של אסקס. אלא אחת עם סטייל, מעוצבת בקפידה. לבושה היטב, מריחה כמו שצריך, מנימליזם לא מתאמץ. והשם הזה של המסעדה, נשמע כמו נביחה של צוואווה עצבנית, אבל מדובר בכלבתא הכי סקסית בשכונה. לגמרי יאם צ'ה, רק עם סטייל, מלצריות מהממות שלא גוררות רגליים, לא יורקות ולא מזיעות, אלא מריחות כמו תה יסמין.

אז מה אכלנו? התמונות ידברו בעד עצמן. הכי טוב, בשביל מה אתה צריך את המילים שלי? כך את התמונות, חבר אליהן ריח וטעם שאתה בטח עוד שומר לעצמך במגירות הזיכרון והנה לך ארוחת שחיתות ביאווצ'ה.

כופתאות ממולאות בשר סרטנים, אטריית אורז מטוגנת ממולאה במנגו ובשרימפס, אטרית אורז מאודה ממולאה בשרימפס באספרגוס, ענוגה שאין לתאר ובא לי אותה שוב, רק שמוריד הגשם ישן עכשיו ומוריד נחירות על העולם. אה, ההר גאו, הקלאסיים, המאודים והפשוטים איכזבו. היה שם משהו לא פשוט, כאילו מעושן. התבאסתי קצת, שתדע. אבל התנחמתי בכופתאות עם סקלופס, שרימפס וביצים כתמתמות, קטנטנות, מתפוצצות. הסוכריות הקופצות של הטבע. אז אני לא ממש מקטרת.

יאוואצ'ה - דים סאם בלונדון dim sumיאוואצ'ה - דים סאם בלונדון dim sumיאוואצ'ה - דים סאם בלונדון dim sum

יאוואצ'ה - דים סאם בלונדון dim sumיאוואצ'ה - דים סאם בלונדון dim sumיאוואצ'ה - דים סאם בלונדון dim sum

ואחר כך עברנו לכופתאות אפויות, עשויות בצק פריך וממולאות בבשר צבי ברוטב ברביקיו מתקתק. למה מביאים שלש כל פעם? איך אפשר לחלוק בזה? יש גבול לאהבה. שיביאו מספר זוגי מכל סוג. נגיד 20, בעצם גם 40 זה סבבה ומתחלק בשניים מצוין.

יאוואצ'ה - דים סאם בלונדון dim sum

ואחר כך כשסיימנו את מסיבת הממתקים, הלכנו על ארומטיק קריספי דאק, עם ההוי סין, החביתיות והכל. נחמד. לא כמו בהונג קונג. בלי מקלחות שמן וקרמל. בלי העור המתפצח. אני מפונקת, אני יודעת. הזכרונות האלה שלי, מהונג קונג, לא מניחים לי. ואני לא רוצה לשכוח כלום, כי מדובר בפלאי תבל. למה מה מגדל פיזה תרם לעולם שפקין דאק לא תרם? שלום עולמי? תן לכולם דים סאם כל יום כל היום ותראה איך תיק תק המזרח התיכון הופך למזרח רחוק חדש.

יאוואצ'ה - דים סאם בלונדון dim sum

והיו ספריבס מעושנות עם תה ירוק. מעולות. פשוט מעולות. שוב, למה הם לא עושים טייק אווי, הייתי מתייחדת איתן לקול צלילי הקונצרט שמוריד הכנר על המיטה.

יאוואצ'ה - דים סאם בלונדון dim sum

אה, וקינחנו בסרטן רך שריון מטוגן בשקדים, שרימפסים מיובשים ופלפלים חריפים. בסופרלטיב מלאכת מחשבת כבר השתמשתי? אז הנה. קבל. אין לתאר באותות ובמופתים. טעים. הכי טעים. חריף נורא ואחרי שהלשון מתרגלת היא אומרת שירה.

יאוואצ'ה - דים סאם בלונדון dim sum

עכשיו תשמע. כנראה שנחזור שוב, יש כמה מנות שלא אכלנו ולא נעים לקפח. וגם יש כאלה שכדאי שנאכל שוב, כדי לחקוק אותן טוב טוב בבלוטות הזכרון. זו לא דים סאמיה מסורתית, ולי יש כבוד למסורת (גם אם במשורה). זו הגנבה, זו הברקה, זו מסעדה שווה, ממש, אבל שתדע לך שמחר אני הולכת לחפש דים סאמיה כמו של פעם, ואל תדאג, גם שם לא אשכח לאכול איזו מנה לחייך.

שילמנו 122.63 פאונד על המשתה הזה וחשבנו עליך המון, מורינו ורבינו ושלחנו לך ברכות מלא החופן. כי אנחנו אוהבים אותך וכי אתה חבר. זה לא זול, אבל אכלנו המון, באמת. אתה יודע איך זה, אין מה לאכול בטיסה ולך תסביר למלצרית הלונדונית שבישראל אין לנו דים סאם, אז אנחנו אוגרים, שלא יחסר. ואם אתה לא תדאג שתהיה איזו דים סאמיה שווה בארץ, אנחנו נמשיך להתנהג כמו חזירם בחו"ל ולעשות לך בושות במסעדות שמכירים אותך. לא חאראם?!

מותק, יום הולדת שמח! וחיים מלאים פעימות מרגשות וטעימות של הלב.

אוהבים אותך,

נעמה (שמעוניינת לאכול לך את הראש כי אני דחוסה בג'ינס ולא מצליחה להחלץ מהם) ומוריד הקשת (שאכל, נהנה ועכשיו הוא ישן שנת ישרים, כאילו שאין לך יומולדת וכאילו שיש מי שיוציא אותי מהג'ינס שהופכים לאט לאט לחסם עורקים).

ומה שחשוב באמת:

Yauatcha ובעברית יאווצ'ה

15-17 Broadwick Street.
Soho, London, W1F 0DL

לאתר של יאוואצ'ה לחצו כאן.

מה מומלץ? הכל. נפלנו רק בהר גאו, אבל זה רק בגלל שאני דים סאם סנוב. יש שם גם מנות איטריות שנראו שוות, מבחר מטורף של תה ומנות בשר שננסה בפעם הבאה כי תחקיר זה תחקיר. מומלץ מאד לעשות סיבוב במסעדה, בשירותים, בקומה התחתונה. עיצוב נפלא.

כמה עולה בערך? מנה דים סאם עולה בין 4 פאונד ל13 פאונד. רבע פקין דאק עם חביתיות עולה 16 פאונד והצלעות 12 פאונד. לא זול, אבל בעיננו הוגן מול כמות האוכל המטורפת שאכלנו.

קטגוריות:: Featuredאוכלים בחוץהמזלג המעופףכללילונדוןנעמה פלד

תגיות:

אודות הכותב:

RSSתגובות (10)

כתיבת תגובה | כתובת טרקבק

  1. מאת sharon:

    in london and didn't say hello?
    have a great holiday. xx

  2. מאת טובה:

    [רגע, התמונות בסוף]
    סיפור מרגש, נוגע ללב עם תקווה, אופטימיות לנורמליזציה… אבל תודו שכואב, גם למשפחה בדיוק כמו לגולי.
    נעמה, הדרך שלך להציג חוויות שלך מהחיים מרתקת אותי במיוחד. תמיד מלווה חוויה עכשיוית עם הקדמה מקשרת – "שחקן חימום". ואחרי כל סיפור כזה הלב שלי צועק: "עוד, עוד, אני רוצה לקרוא עוד ועוד", וזה כי את נוגעת באנשים וחיה/חשה אותם מבפנים. מעירה בי קנאת סופרים ((:

    הסוף.
    אף כי פרטי תפריט זה לא עולים על שולחני, אני יכולה לדמיין גרסה כשרה להם ולהתעלף עד כלות… לא יודעת מי זה יעקב, אבל אם יש לו יד ורגל בדבר – אז ספרו לו שיש הרוצים דימסאמיה כזאת טובה, עם כל האפשרויות… גם לשכמותי ((:

    תמונות מעלפות, תמשיכו ליהנות בכייף ולשתף… ד"ש מארץ הקודש ((:

  3. מאת טובה:

    אה, ו…
    מזל טוב ליעקב ((:

  4. מאת דולי:

    אלוהים אדירים!

    יכול להיות יותר מגרה מזה? הריר נוזל לי עד פה….!

  5. אוי נעמה, את עושה לי כאב לב, דוקא הייתי בלונדון ולא שאני כל כך אוהבת אותה כדי לנסוע שוב בקרוב, אבל מדוע לא היתה לי הכתובת הנ"ל לפני כן? אני דוקא לא אכלתי אוכל טעים שם וחשבתי לעצמי שבארץ האוכל טעים יותר, טוב, הכתובת שמורה עימי, ותודה לך על הכתבה הכל כך נוגעת הזו, את תמיד עושה לי את זה, חג שמח ותמשיכי, תמשיכי לכתוב, לאכול, לצלם את המנות מעוררות התאבון והחושים האלה ושיהיה טוב לכולם

  6. מאת דודי:

    לקרוא ולהתעלף מהאנושיות שבך, מאהבתך לאנשים באשר הם!
    יופי של פוסט מהמם!
    אני לא מבין איך הוא חורפ, מוריד הגשם ,בשעה שאת כותבת ומשתפת.
    אולי רעשי הרקע גרמו להשראה….
    יפה מאוד נעמה!
    מזל טוב יענקלה! הלוואי ונזכה להכיר לכבטד מי נכתבו שורות אלו.
    נראה לי שאכן תחזרו לשם במהרה!
    התמונות משגעות ובטח הטעמים מהממים.
    חופשה נעימה!
    יאללה בשמחות!

  7. מאת קאין:

    חריף
    לא אוהב
    צורב את הלשון לא מחדד טעם
    לא מרגישים את הטעמים
    נהיה טרנד עולמי צורבים את הלשון ואחכ הכל טעים.

  8. באמת הכי חתיכית שיש….
    עשיתם לי חשק לחזור!!!

  9. מאת רוני:

    וואו. חיפשתי כל מיני מקומות כי אני נוסעת ללונדון ובמקרה נחתתי על הפוסט הזה. קודם כל, תודה רבה על ההמלצה. בהחלט ינוסה. ודבר שני, אהבתי מאוד את הכתיבה שלך! תודה!

השארת תגובה