לפני שאתה מת

שכבתי על המיטה בתחתונים קרועים וניסיתי לשרוד את החיים.

או לפחות את היום.

פתאום נשמעה דפיקה בדלת. קמתי מבוהל וניגשתי לפתוח.

אני תמיד מפחד כשדופקים בדלת. אני אפילו לא יודע ממה. אולי מהגרמנים. אולי מהגורל. לא שאני יודע מה זה בדיוק, אבל בכל זאת.

הגורל, סליחה, השליח המחויך עמד בדלת. את פניו כבר הכרתי מפעמים קודמות- זה לא עוזר לי לא לפחד, גם ממנו. הוא חייך גם הפעם ומסר לי חבילה קטנה. היא  היתה עטופה בנייר של סטימצקי ונראתה כמו ספר. אבל אני לא פראייר ולכן סירבתי להאמין להסוואה המתוחכמת הזו ולחשוב שלא מדובר בעוד בקבוק יין שיסלול את דרכי אל עבר השתלת הכבד באופן בטוח ואלגנטי. עניין של הרגל כנראה.

פתחתי בסקרנות את העטיפה. בפנים חיכה באמת בקבוק יין.

לא, לא באמת. זה אכן היה ספר. ספר כרסתן בעל עטיפה צעקנית שהכריזה בקול גדול " 1,000 מקומות מופלאים לראות לפני שנמות".

הבטתי בו מבוהל. הספר לא החזיר מבט. הוא הרי ראה כבר 1,000 כמוני. אם לא מיליון. בכל זאת "יותר מ99 שבועות ברשימת רבי המכר בעולם!" כמו שצעקה כותרת המשנה.

למה לא כבר 100, תהיתי, ומה זו בכלל 'רשימת רבי המכר בעולם."

אני כמובן מכיר היטב את הספר הזה ודומיו. מי יכול להתעלם מהם כשהוא מבקר בסטימצקי ומחפש עוד איזה רומן רוסי כבד ראש שלעולם לא יקרא באמת או איזה ספר שירה אינטלקטואלי שיקשט את הספרייה הענקית שאיש לא מאמין לך שלא קראת 90% ממנה, וגם לא תקרא לעולם.

אלה הרי הספרים שיאיר לפיד יכתוב כשיהיה גדול. הרשימות לא הרומנים.

1,000 מקומות מופלאים לראות לפני שנמות.

וואלה יופי.

ומי זה ה'נמות' הזה, לעזאזל?

לא ידעתי שאני הולך למות בצוותא. חשבתי שלפחות זה יהיה משהו פרטי.

ולמה לכל הרוחות אני צריך לראות אלף מקומות לפני שאמות?

ואיך בדיוק אספיק את כל זה ביומיים?

אני הרי בכלל לא רוצה לראות שום מקום חוץ מהסלון שלי. ודווקא אותו לא נותנים לי לראות מספיק. כל מיני עניינים מטרידים. עבודה, קניות, סידורים. חיים.

שלא לדבר על כל טיולי הצפרות האלו עם בני הבכור, טיולים שהפכו אותי בעל כורחי למעיין דייויד אטינבורו של שיכון בבלי. מי שלא ראה אותי יושב מכווץ בג'יפ של ש. חברנו ההרפתקן, בלילה נטול כוכבים בערוץ נחל שומם אחד ליד ים המלח, לא ראה פחד מימיו.

אני לא רוצה לנסוע לשום מקום, מלמלתי לעצמי מבועת. אבל מי ישמע אותי עכשיו כשאני לבד בתחתונים על המיטה?

רני רהב?

הוא הרי שלח לי את המתנה הזו לחג.

מעניין מה הוא חשב לעצמו.

בני הצפר אמר אחר כך שצריך היה לקרוא לספר הזה ”אלף מקומות לראות לפני שאני תובע אותך" והתכוון למה שכתבתי לא מזמן על משהו של אחד מאינסוף לקוחותיו של היחצ"ן של המדינה. סליחה, הדובר שלה. סליחה, האלוהים הלא רשמי שלה.

איך אמר מר ר. ר.  :

"ממי? ממה?"

ובאמת ממי וממה אני פוחד כל כך.

אולי מפטרישיה שולץ שכתבה את המדריך הזה?

אני הרי מתעב אנשים כמוה לא פחות משאני מתעב את המדריכים שהם כותבים. 100 דברים לעשות לפני גיל 40…. אני עוד מעט בן חמישים ואני עדיין במספר 3. אז 1000 מקומות לראות? איזה סוג של נייר טואלט יש להם שם בכל המקומות האלה? תלת שכבתי עם אלו ורה וכלבלבים או נייר זכוכית 5?

הרי השולץ הזאת בטח לא נוסעת לשום מקום יותר, רק יושבת בפנטהאוז שלה במנהטן, סופרת את הכסף וצוחקת על פראיירים כמוני שמאמינים לה שהיא באמת היתה בכל המקומות האלה.

טוב, לא אני. אני לא מאמין. או גרוע מכך, אני דווקא כן. וזה בדיוק מה שמזעזע אותי. אולי אני בכלל מקנא בה ובסתר ליבי מת לנסוע גם אני לכל המקומות האקזוטיים אבל פוחד.

אה, שטויות. מי בכלל רוצה לנסוע כל כך הרבה.

מי בכלל רוצה לראות את כל המקומות האלה. תנו לישון בשקט.

אבל אז פתחתי את הספר. וכי איזו ברירה היתה לי? לחזור שוב לספר הביקורות של שימבורסקה כשהתפלצת הזו מביטה בי כך מעל השולחן.

פתחתי את הפרק הראשון והתחלתי לקרוא.

"עמק בארוסה (Barossa) הציורי הוא המעוז הגסטרונומי של אוסטרליה, יחד עם עמק קלייר (Clare) הסמוך ( והידוע פחות), מיוצרים כאן יותר משישים אחוז מיינותיה של המדינה."

נו, אני שואל אתכם. עמוד ראשון וזה מה שאני מקבל? הזמנה ליין. ככה זה, מה? בסוף הכל מסתובב סביב אוכל ויין, כבר מהעמוד הראשון. מזל שאני שונא יינות אוסטרליים.

אבל אז המשכתי לדפדף.

"השף הגדול פול בוקוז הכריז פעם כי "יש בעולם רק שלושה מטבחים: הצרפתי, הסיני והמרוקני." אחרי ביקור ב"יאקוט" (Yacout) ודאי תוסיפו : " ולא בהכרח בסדר הזה.." עמוק בלב העיר, מאחורי דלת כבדה (ולא מסומנת) של בית מהודר בן מאתיים שנה, חוצים האורחים שטיחים מעוטרים בוורדים ונכנסים אל חדרי המסעדה, שהם כמעט רומנטיים מדי -  מאות נרות מנצנצים, אריחים, פסיפסים ואחים בוערות. האוויר מלא בניחוח יסמין ובצלילי סיטר עדינים….

לאחר שספגו את האווירה מתמסרים באי המסעדה לחגיגת אוכל שנערם על שולחנם (ללא תפריט). המנות מעלות זיכרונות מימי השיירות העתיקות ומן האומות השונות שעיצבו את ההיסטוריה של מרוקו ואת מטבחה. המבחר העצום מציג לראווה את שפע האוכל המרוקני המסורתי, אך די אפילו במנת קוסקוס אחת כדי להסתחרר."

וכך זה נמשך עוד ועוד. צ'רלי טרוטר בשיקגו וקאסה בוטין במדריד, יקב פנפולדס באוסטרליה (בעמוד הראשון כאמור) ולה גראן ואפור בפריז. אפילו אבו שוקרי בירושלים העתיקה. נו טוב, לפחות בחומוס הגברת לא מבינה כלום, או שמי שכתב לה את הפרק הזה (אתם הרי לא מצפים ממני להאמין לה שהיא באמת היתה בכל המקומות האלה) פשוט לא שמע על אבו טהאר.

אבל המלכודת כבר נטמנה, קיבינמאט. הספר הזה פשוט מלא באוכל ויין טובים. יקבים יוקרתיים בבורגון ודוכני רחוב בבנגקוק, מסעדות קיסריות בבייג'ינג ומורטדלה בבולוניה.

אח רני רהב, חתיכת מאני… זו מלכודת נכון? אתה לא באמת אומר לי שנה טובה, אנחנו הרי בכלל לא מכירים. אלא אם כן אתה עוד זוכר את הפעם ההיא שבה כשעבדתי בסגל שנקנו על ידי ברקן, לקוח ותיק שלך, אמרתי לך שאתה לא מבין בשיווק יין בחדר מלא אנשים מעוטר באורגינלים במשרד שלך.

אתה פשוט רוצה להרוג אותי, נכון? ברכות, כדרכך, ברכות.

שכח מזה מר רהב. אני חוזר לשימבורסקה. ומהספר ששלחת לי אעשה מעצור לדלת. ורק מאוחר בלילה, כשאף אחד לא יראה ויחליט שאולי אני בכל זאת פרטנר לטיולים, אפנטז שאני מרקו פולו ואסע איתך ועם הגברת שולץ לסין.

לא שהתכוונת, אבל תודה. על מי? על מה?

קטגוריות:: Featuredחיליקכללי

תגיות:

אודות הכותב:

RSSתגובות (2)

כתיבת תגובה | כתובת טרקבק

  1. מאת סימי:

    בוקר טוב אני יושבת לי במשרד וצוחקת לעצמי אני בטוחה שכל מי שעובר במסדרון חושב שהשתגעתי צוחקת עם עצמי. משעשע מאד כמו תמיד.
    מה לכל הרוחות מי יספיק להגיע לכל המקומות האלו.
    חג שמח משעשע מלא שמחה.

  2. מאת איל שמיר:

    מה המקום האחרון ברשימת המקומות שצריך להגיע אליהם לפני שאתה מת? אצל רוב האנשים זה בית חולים נדמה לי ;-)

השארת תגובה