מפגש רקפת ואפרוחים שמחפשים אמא אחרת

יורי, שהיה חבר שלי מלא זמן, עד שהוא החליט לבדוק מה קורה כשקופצים מהקומה העשירית ללא עזרת מצנח, תמיד חיפש את אמא שלו. היתה לו אמא, וואחד אמא. אמא מיספרית עם מספר כחול על היד. המספר הכחול הזה הריץ את הבלונדה הלוהטת הזו בכל העולם, היא סיפרה למאות אלפים כמה חרא היה באושוויץ.

"שונא את זה שהיא בוכה תמיד באותם מקומות. בוכה בלי דמעות. רק מורידה את הראש!" יורי כעס על השואה שלקחה לו את האמא ועל אמא שלו שלקחה את השואה בכייף, עד כמה שאפשר. אני דווקא חשבתי שהיא די מגניבה ויום אחד, כשישבנו שתינו במטבח היפה שלה, אחרי ארוחת שחיתות שכללה ביף סטרוגונוף ובליני עם קוויאר לפתיחה, היא סיפרה לי איזה טעם יש לתפוח אדמה רקוב ולא מבושל ואני בכיתי.

יורי היה בנה יחידה. הקצין הכי יפה בבסיס, הכי תמיר, הכי רחב כתפיים, הכי מבטיח והכי עצוב, למרות שהיה לו חיוך ממיס שהוא השתמש בו במומחיות בו אמא שלו השתמשה בסיפור הזה על אחותה שנצמדה לגדר מחנה הריכוז כשגילתה שהיא בהריון משומר פולני שאנס אותה קבוע. היא סיפרה את הסיפור הזה כל כך בקור, שהייתי חייבת לחמם את עצמי עם חום הדמעות. "די עם הסיפורים הילדהההה!" יורי היה שואג עליה ומזהיר אותה והולך לחדר שלו, משאיר אותה עם קהל שבוי ואוהד. איתי. היו לי שני חברים עם אמהות בוגרות שואה וגבורה, טולי ויורי. שתיהן עשו מזה קריירה, אחת מאושוויץ ואחת ממצעד החיים, זאת מספרת על סלק קפוא וזו על תוח אדמה רקוב. שתיהן מספרות בחסד ולשתיהן בנים אומללים, שלא שמעו סיפור לפני השינה, כי למי יש זמן כשהעולם כולו צמא לסיפורי זוועה? שניהם, גם טולי וגם יורי, ילדי מפתח ששנאו את היטלר, כי הוא לקח להם את אמא, ועוד יותר מהיטלר הם שנאו את העולם, כי שתה לאמהות שלהם את הזמן.

היו גם יתרונות בלהיות הבן של הילדה היפה. לפחות בעיניי. היו ליורי את הג'ינסים הכי שווים, הדיסקים הראשונים בארץ, חופשות ארוכות בחו"ל ואוכל ממש טוב בבית, מספרי בישול בכל מיני שפות ותמנות כמו מ"בורדה". הילד הזה החזיק צ'ופ סטיקס כשפה עוד לא ידעו שאהרוני קיים. הילדה גילגלה במטבח של סושי והקפיצה איטריות, התפיחה פוקצ'ות והביאה את הליקרים הכי הכי הכי וגם גבינות כחולות עם ריח של גרביים.

"אני רוצה אמא רגילה. אני רוצה אמא שמכינה פתיתים וקציצות ומתפרעת בחגים עם איזה צלי מבשר סוג ז'. אני רוצה אמא כמו שלך, שתשלח אותי עם עוגות שמרים שמטריפות לכל הבסיס את המוח עם הריח…" יורי היה מתבכיין ואני חשבתי שהוא הילד הכי מפונק שאני מכירה. מפונק שלובש את הג'ינסים הכי הכי כשאני עדיין תקועה עם מכנסי רכיבה של "טופר", מפונק שמביא לבסיס גלונים של אלכוהול משובח שמבטיחים לו שהבנות הכי שוות בבסיס יבואו לבקר אותו מתי שבא לו בחדר, רק כדי לקרוא את האותיות הקטנות שעל התוויות, מפונק שמביא סיגריות תוצרת חוץ שמבטיחות לו את הכבוד של צ'ארלי הטבח וגישה חופשית למקררים של המאפיונרים. מפונק שיש לו אמא שחצתה את הארבעים (או את החמישים, אבל בארבעים היא הפסיקה לספור) ונראית כמו פרגית שכל החברים מזילים בגינה ריר וטורפים אותה בעיניים והוא רוצה תרנגולת שתכין לו מרק עוף עם קניידלעך.

יורי ידע בדיוק מה הוא רוצה. באוכל ובמשכב. הוא שכב רק עם בנות גוצות, שמנמנות, עם שדי אדירים ושיער אסוף. "סולידיות" הוא קרא להן ורק בחוץ, הוא הסתובב עם כל הפצצות של האיזור. "תשמישי קדושה" לראותן בלבד, הוא קרא למהממות הללו בזילזול ו"תשמישי מיטה" הוא קרא כאילו בזלזול, אך בערגה גדולה, לכל ה"סולידיות" שלא היה לו האומץ להסתובב איתן ברחוב.

ומכל "האוכלים" המשובחים, המוקפצים המתוחכמים, הגבינות המסריחות והגודייבות המושחתים, השתוקק יורי לאוכל של פעם. "אוכל של מה שהיא היתה פעם" הוא היה מגדיר את זה הכי טוב, וידיו היו רועדות בכל פעם שהמזלג שלו פגש בצלחת של כבד קצוץ או בפרוסת רגל קרושה. בחופשות מהצבא הוא היה לוקח את עצמו לבתי האוכל שבדרום תל אביב ואוכל אצל שמוליק כהן גפילטע ואצל סנדר חמין ולפעמים הפוך, אני כבר לא זוכרת מה היו ההעדפות שלו אני רק זוכרת שהוא היה חוזר לבסיס ומספר על מרק העוף של ההוא והזה ועל הקישקע שהיתה מתפוצצת ממילוי. כל תיאור עסיסי ומתגעגע, כאילו החתיך הזה, עם השיער הקצוץ וחולצת המדים ודרגות הוא איזה בחור ישיבה ארוך פיאות, עם זקן מדובלל וקפוטה שהרגע יצא מהשטייטל ותיכף יחזור לשם. "רק חסר שתלמד אידיש" הייתי צוחקת עליו וקראת לו בחיבה "מוט'ל" על שם מוטי בן פייסי החזן. "אולי יום אחד" מוט'ל-יורי היה עונה ברצינות "אולי אז אבין…".

אחר כך כל אחד מאיתנו הלך לדרכו. אני לחיי והוא לחייו ולמותו. את הילדה היפה פגשתי מעל הקבר של בנה. ללא דמעות, בחליפה יפה. "הוא היה כועס שאין לי דמעות עליו. הלב בוכה. אבל אושוויץ לקח את הדמעות…" היא אמרה. "הדמעות יבואו" חיבקתי אותה והיא רעדה. "הוא חיפש אותי, הייתי עסוקה מדי בשבילו" היא אמרה בשבעה מעל כוסית המשקה המי יודע כמה "ותגידי לי בבקשה איפה המסעדות האלה שהוא אהב ומה יש בהן?" ואני סיפרתי לה על אלימלך, שמוליק כהן וסנדר ועל עוד כוך בלוינסקי ששכחתי את שמו.

"מה יש באוכל הזה של הזקנים?" הילדה היפה המשיכה להתנגד לעיירה היהודית ולבית אבא "הוא נולד זקן. הוא נולד ללא יכולת להנות…" אמרה הפרגית שלא רצתה להיות תרנגולת ובטח לא אמא דוגרת של אפרוח מת. "אם תרצי נלך פעם. אני אוהבת כבד קצוץ, אבל בגפילטע אני לא נוגעת…" הצעתי, אבל לא התעקשתי. מעולם לא חזרתי לפגוש בה. חבר משותף שלי ושל יורי סיפר שהיא מתה מסרטן בחסות הסיגריות המשובחות שעישנה וסבלה כמה שפחות. הילדה כמו שרק הילדה יכולה לחיות ולמות עשתה טיול מטורף בכל העולם, השתזפה כמו פקין דאק באתרי נופש, אכלה את החסכונות, החליפה מאהבים צעירים כמו תחתונים ומתה מות גיבורות על במקום שמתזמן לך את המוות כמו שניתוח קיסרי מתזמן חיים. הרדמה וצ'ק צ'ק את אחרי זה.

שנים לא חשבתי על הילדה ויורי עבר לי במחשבה רק כשקראתי את באשביס זינגר או את שלום עליכם, שאת שניהם אהב. נזכרתי בשני אפרוחים שחיפשו כל החיים אוכל של אמא אחרת, מעל צלחת של כבד קצוץ ב"מפגש רקפת". את "מפגש רקפת" אני מכירה מילדות. אבא שלי, פולני שנולד על גדת החידקל, אהב לאכול שם כבד קצוץ, צ'ולנט וזלל במלא פה גם את ההארד קור, גפילטע פיש ורגל קרושה. כן, כן.

"יש מקום ברמת גן שאנחנו חייבים ללכת אליו" נדנדתי כמיטב יכולתי למוריד הגשם. "איזה מן מקום זה?" שאל מוריד הגשם, שרק הנ.צ הוציא לו את החשק. אני מתה על רמת גן ושנים חשבתי שאחיה שם לנצח. אבל הוא שונא. היא משעממת אותו. "זה מקום עם אוכל של פעם. פולני כזה…" ידעתי שאני גוזרת על המקום גזירת מוות ושאין סיכוי לגרור אותו לשם. "כן, פעם. נלך בכייף" הוא דחה אותי בעדינות, כצדיק היודע את נפש בהמתו הרגזנית.

אבל השבוע זה קרה. בשעת רצון, אולי ברגע שהוא היה צריך ממש להתחנף אליי אחרי שהוא והגמילה המתועדת היטב מהסיגריות שלו עשו לי את המוות, הוא הסכים לבוא איתי לרמת גן. "יש שם סיפור מענין" השתדלתי לפתות אותו כפי יכולתי "הבעלים הוא עירקי שמבשל אוכל פולני" הפתעתי אותו כמו שצריך.

"די!" עיניו היפות הביטו בי בתמהון "למה שמישהו שיש לו אמא עירקית ירצה לאכול אוכל פולני?". "אין לי מושג. אני יודעת שעירקים מתים על אוכל פולני, לפחות במשפחה שלי. הם מתים גם על פולניות, לא רק על האוכל. כשסבאח היה בא לארץ המקום הראשון בו הוא אכל היה במפגש רקפת, אצל חברו יצחק מימי בית הספר בבגדד. גם אבא שלי עובר שם לפעמים ועבודי, הבן דוד כחול העיניים והשלטים, גם הוא סועד קבוע. עירקים הם די פולנים, כשחושבים על זה…" נתתי לו הרצאה שתראה לו טוב טוב מאיפה משתין הגפילטע.

ברמת גן, לא רחוק מ"שמש" ברחוב ז'בוטינסקי 99 או "בדאלאק רחוב זַ'בּוּטִינִיסקי" כמו שקראה לו סבתא לילאן, הזמן עצר מלכת.

בשנת 1964 הקימו יצחק, עולה מעירק ורבקה, בת להורים יקים ופולנים, פנינה מזזרח אירופאית. מוסד. מקום בו הקבועים מקבלים בכל פעם שהם באים את אותו מרק עוף זך עם אטריות ביצים, קרעפלאך או קניידלאך. הם מתענגים על אותו עהאַקטע לעבער או בשפת עבר, כבד קצוץ, צפוף, אמיתי, בלי קיצורים ובלי איוורורים. כמו של פעם, כשלא היה אכפת לאף אחד למות מעודף כולסטרול ולחיות מהר, אבל טוב.

"עירקי ופולניה פעם הרימו גבות. זה לא כמו היום…" מספרת לי רבקה. ואני מבינה, כי גם אני בת תערובת. הגבות הורמו גם בשנות השבעים, כשאמא שלי הביאה הביתה את אבא שלי, העירקי, שאהב אותה בכל ליבו. בטח גם עליהם אמרו "אזוי איז ווען דער רעבע שדכן זיך מיט דעם בעדער…" (שפרושו בעברית – כך זה נראה כשהרב משתדך לבלן בית המרחץ) וציקצקו בלשונם על השידוך הבלתי אפשרי, בגזענות מדוברת.

"אבל הנה אנחנו כאן" רבקה מחייכת וה"הנה אנחנו כאן" מקבל משנה כוח, כשמהמטבח הקטן של המסעדה מגיח יריב, בנם של יצחק ורבקה צ'יטאיאט. יריב מבשל ב"מפגש רקפת" את האוכל שזכרו הקירות כבר חמישים שנה. והוא מבשל בכישרון וברוך, כמו שאמא מבשלת לילדים שלה. הוא מניח על השולחן אוכל שאף אפרוח לא חושב לחפש לו אמא אחרת.

אנחנו אוכלים מרק עוף אמיתי. צלול וזהוב. יש בו המון אטריות ושני כדורי קניידלאך. האמת שפינטזתי על מרק עוף מהביל עם קרעפלאך, אבל הכיסונים נגמרו. "מטורף פה בערבי חג. מנקים לנו את המקררים…" רבקה מתנצלת ואני מבטיחה לעצמי שאבוא בפעם אחרת לסגור חשבון, כי קרעפלאך אני אוהבת כמו קובה וכמו דים סאם. בצקים עדינים ודקים ממולאים בשר ושרויים במרק, כמעט לא משנה מאיזו עדה, היו מאז ומעולם אהבתי הגדולה.

מוריד הגשם יורד על כבד קצוץ מעולה ומתפעל בקול "תראי את התפריט. כתוב לפתן. איזו מילה זו לפתן!" ומיד הוא מצלם את התפריט מכאן ומשם, שיהיה למשמרת, לימים שאף אחד לא ידע מה זה לפתן ואיזה טעם יש לו.

אחר כך אנחנו יורדים על שתי מנות של לביבות קישואים מצויינות ובלינצ'ס בשר מעולה, עם הבצק הנכון והמילוי הנכון מאד. מסביבנו אוכלים הקבועים גפילטע פיש, קציצות, פתיתים ורגל קרושה. למרות המוצא ולמרות חיבתו של אבי הפולני מבגדד לרטט הגפילט והרגל הקרושה, אני מעולם לא נגעתי בזה. זו לא גבורה גדולה, אני לא מתגאה בזה ואפילו חשבתי לנסות את זה של "רקפת", אבל אולי את מבחני האומץ שלי אערוך בפעם אחרת, כשגם אני אהיה מ"הקבועים" במקום.

יריב מניח צלחת מלאה באטריות וקציצות עוף מול אמו. הדוגרת הזו חינכה את האפרוח כמו שצריך. הוא בודק שיש לה הכל, גם משהו לשתות ומניח מולנו קציצת עוף עסיסית, עם רוטב עגבניות מופלא, מתקתק כזה, שזורק אותי ישר לשנת 75' כשהייתי אוכלת קציצות עוף נהדרות באותו רוטב בדיוק, במטבח הקטן של סבתא שרה במושב. תמיד גמרתי הכל מהצלחת וביקשתי עוד, אין ולא היו קציצות עוף כאלה. אבל עכשיו מסתבר שיש, אצל יריב, ברקפת.

יצחק ורבקה צ'יטאיאט

"אני רוצה להיות פה קבועה" אני מודיעה למוריד הגשם. "אני רוצה גם" האיש שלי מפתיע אותי. "נעים לי פה והכל טעים לי" הוא עושה אותי מאושרת. אנחנו לא רוצים ללכת. יצחק מספר לי קצת על סבאח, הדוד שלי, המהמר, הילד המבולבל שבא לארץ ונפשו מעולם לא מצאה מנוח. "הוא היה ילד טוב, שקט כזה והוא היה קשור לסבא שלך, נעים. הלך אחריו לכל מקום" יצחק מספר ואני שואלת אותו על סבא שלי, נעים. "איש גבוה, מרשים… אני לא זוכר משם הרבה. שכחתי כמעט הכל" יצחק מתנצל ולי דווקא בא לנדנד, לחלוב ממנו עוד פרט על המשפחה שלא הכרתי ועל איך היה פעם, אבל אני שותקת. בעיקר כי בא לי להיות קבועה ב"מפגש רקפת", אולי כי לרגע זה מרגיש לי הכי קרוב לדודים ולמשפחה מורחבת שלא היתה לי.

"אז איך בכל זאת אוכל פולני?" אני שואלת את יצחק. "מהקיבוץ. הקיבוץ גרם לי לאהוב את האוכל הזה…" יצחק מספר לי את דרכו של אבא שלי, העירקי, לרגל הקרושה, יקירתו ולדגים המלוחים, אהוביו. "אוכל עירקי אני אוכל בבית. מבשל טבית וקובה ואורז אדום" יצחק מספר את מה שאנחנו כבר יודעים. אוכל עירקי אוכלים רק בבית, רק מהיד של אמא או אבא. אוכל עירקי לא חוצה קירות.

קירות. הקירות של "מפגש רקפת" ראו את הדודים שלי אוכלים, הם שמעו סיפורים "משם" מימי בית הספ, הם שמעו את יצחק משדל את סבאח להפסיק להמר ויודע שזה קרב אבוד, הם שמעו את מצמוצי השפתיים כשכף המרק פוגשת בפה ועכשיו הם רואים אותי, בת כלאיים שאוהבת קרעפלאך כמו שהיא אוהבת קובה ואוהבת טבית כמו שהיא אוהבת טשולנט טוב, בעצם טבית אני אוהבת יותר. גם לפולניות שלי יש גבול.

שילמנו 75 ש"ח ועיגלנו למאה, כי היינו מאושרים, למרות שיצחק לא היה מאושר מזה.

"נהיה קבועים" הסכמנו ביננו ופתאום רחוב ז'בוטינסקי ברמת גן נראה דווקא די חתיכי, לגילו.

מפגש רקפת – אוכל מזרח אירופאי

רחוב ז'בוטינסקי 99

רמת גן

אפשר ומומלץ לקחת אוכל הביתה. קצת יידישקייט לא הזיקה לאיש, גם אם הוא נולד בעירק או במרוקו.

קטגוריות:: Featuredאנשים עם בייגלהכללימסעדותמקומות שאהבנונעמה פלדפוסטים אהובים

תגיות:

אודות הכותב:

RSSתגובות (15)

כתיבת תגובה | כתובת טרקבק

  1. מאת זיוי:

    אוהבת בישול ביתי ואת הסיפור. ננסה אי"ה אחרי כיפור.
    חתימה טובה וצום מועיל!

  2. נעמה
    התחלתי להתמכר לסיפורים שלך, את הורסת…………במובן החיובי כמובן
    את כל המאכלים האלה אני מבשלת בעצמי כי אמי היתה פולניה בכל רמ"ח אבריה ובישוליה היו מורידים ריר לכל השכנים שהיו בני ביתנו והרבו לאכול על שולחננו, היו זמנים, הסיפור עצוב ונוגע אבל את, כנראה מוציאה מהכל את הטוב
    גמר חתימה טובה יקירתי
    זיוה

  3. מאת אמיר:

    אם אהבתם את רקפת, תאהבו גם את מסעדת וינה ברח' בן יהודה ת"א.
    אותו סגנון בול. וברקפת גם כיף!

  4. מאת ראובן:

    רגישות יד אוהבת ולב רגיש ומפרגן. איזה יופי, מקסים.

  5. מאת יריב גולן:

    תודה רבה לכל המפרגנים זה מחמם את הלב,אשמח לראותכם

  6. מאת תמארי:

    איך?איך איך גדלתי ברמת-גן גבעתיים ולא ידעתי איך?משלימה פערים בקרוב.נעמה – כתבת יפה.תודה.

  7. מאת עמיחי תמיר:

    תודה על ההמלצה, גמר חתימה טובה וצום קל!

  8. מאת דניאל:

    איפה חונים שם?

  9. מאת נורית:

    אוהבת איך שאת כותבת ,יש בך רגישות מיוחדת .

    התאור של הלבוש כולנו התלבשנו דומה לא היו אז קניונים. לי היה שכן ימאי שלבן שלו היה ג'נס אמיתי ….של ליי חחחח כולי תקווה שתמשיכי לכתוב למען כולנו.

  10. מאת דנה:

    נעמה, את כותבת נהדר.
    נהנתי והקציצות עוד יגיעו לקיבתי, אני מבטיחה.

  11. בתור מכור לרגל קרושה אני חייב לנסות את מפגש רקפת באופן דחוף..!!!

  12. אכלתי שם היום והיה מעולה. הכל טעים, עדין ומוקפד מאוד והאווירה ביתית. מומלץ מאוד למי שרוצהל היזכר שהוא עדיין אשכנזי. בין המקומות הטובים ביותר מסוגו…:)

  13. מאת תמר:

    הסיפור שלך ריגש אותי. אבל אני אישית לא יכולה לגעת לא בגפילטע ולא ברגל קרושה. כול היתר נראה די טעים בעיקר הכבד קצוץ והבלינצ'ס. יום מקסים נעמה :)

השארת תגובה