ארנסטו – רומא בבן יהודה, לתיירים

זה קורה לי תמיד אחרי ארוחות סבב. אני חוזרת מנצרת רעבה. כן, כן, מה שאתם שומעים. רעבה! סביבי רקדו צווארים ממולאים, חמשוקות, טרטר חסילונים, כנאפה ברוטב רימונים ורקדנית בטן אחת, יפה, עם שיזוף שלא יורד בכביסה, חיוך להלל וחזון להתעלף. ככה אני נוסעת לי באוטו וחושבת על כל האוכל שלא אכלתי. "בא לי פסטה" אני אומרת בשקט. דממת אלחוט במכונית, יושבי הרכב עושים את עצמם לא שומעים. "בא לי פסטה!" אני מכריזה באומץ, בקול רם וצלול, כאילו אין בושה בעולם וכאילו עדרים שלמים לא נטבחו בגללי.

יכולתי לשנות נושא ולדבר על מזג האוויר ועל הגשם שירד לנו ככה פתאום ועל השילוש הקדוש שבין נצרת, סבב בייגלה ומשקעים. אבל לא, התעקשתי. פסטה. אני מעוניינת לדבר על פסטה וביטני המקרקרת תמכה בהתלהבות ועשתה קולות רק של מקהלה יוונית.

"פסטה?" מזדעזעת לוריס היפה, אמו של מוריד הגשם. "כמה אוכל היה ואת רוצה פסטה?!" היא מסמנת למוריד הגשם שמדובר באשה שירדה מהפסים. אני יודעת שכבודה של בת מלך פנימה, וכך גם רעבונה, אבל מה לעשות? אני לא חזקה בדם כחול ובגינונים. או בקיצור, אני לא יודעת להתנהג. מוריד הגשם, צדיק שיודע נפש בהמתו, יודע שאני מסוגלת לאכול לו את הראש מרוב רעב. "לא אכלנו כלום, אמא, ככה זה תמיד במפגשים" הוא מתנצל יפה בשביל שנינו ויוצא גבר-גבר.

אנחנו נכנסים הביתה אחרי יום ארוך ומחליטים לוותר על פסטה. נאכל סלט, נבהה בטלוויזיה ונלך לישון. הפסטה יכולה לחכות, אבל לא הרבה מדי…

ככה נמרחנו לנו על הספה, ראינו את הערוצים הישראליים מדווחים על שום דבר מהאו"ם. כולם בפנים חמורי סבר, מחכים שיקרה פה כבר משהו מענין, נגיד מלחמה או איזו הסלמה, כי כבר שבועיים משעמם טיכו במזרח התיכון. אף טיל לא מתעופף ואף מנהיג לא יושב על כיסא נמוך. איומים כמו חול ועדיין יש פה מה לאכול. מרוב שיעמום מבורך נרדמתי באמצע אכילת הסלט. גררתי את עצמי למיטה, שמחה שסוף העולם בחסות ביבי-אבו מאזן-חמאס-ליברמן נדחה לעת עתה. אמריקה החליטה לא לתקצב את הפקת סרט האימה והאקשן ושלחה את כולם לעבוד על התסריט ולחזור עם מלחמת עולם שלישית מינימום.

שבת בבוקר, אני הרוסה מרעב עדיין, והפסטה לא יוצאת לי מהראש. מוריד הגשם, שלקח ברצינות גמורה את תפקידו והוריד ממטרים נאים וגשמי ברכה לרוב, הניע את האוטו ולקח אותי לחפש פסטה. מוריד הפסטה והאהבה, זה מה שהוא וכפרות על הראש היפה שלו, גם.

איל פסטיו. סגור. ברטי החדשה. סגורים וכל הכסאות למעלה. "בוא נלך לארנסטו" הצעתי. "שמעתי שהיא טובה שהשגרירות האיטלקית לוקחת לשם אורחים" הוצאתי בדל אגדה אורבנית ששמעתי פעם וחשבתי שיתאים בול כדי לחזק את רעבוני לפסטה. מוריד הגשם החליף מילה עם אלוהי החניות ומצא לנו חניה קרובה לבן יהודה, כזו שתאפשר לנו לצעוד יד ביד באיזו סמטא או שתיים, לדבר על כמה חבל שהעריה לא עושה שום דבר עם "בית צעירות מזרחי" שמקושט כולו בגרפיטי מכוערים ועטור בקבוקים ומזרקים שהשאירו שיכורים ומסוממים, אבל כאלה שחולדאי אוהב, לא מהזן שמקים לו האחזויות ברוטשילד. שיחונת תרבותית, לא ארוכה מדי, אבל כזו שמשקיטה לדקותיים את קיקורי הבטן שלי.

"בא לי שיהיה טעים" אני אומרת לו ליד המסעדה. "בא לי למצוא מקום שווה" הוא מחזיר לי. אני אוהבת שבא לנו אותו הדבר בדיוק.

רוב היושבים במסעדה היו תיירים. חלקם מחבר'ה העמים וחלקם מצורפת. שזופים, יפים, מבסוטים למרחקים ארוכים, כאילו יש שלום בעולם וכאילו הבורסות לא נופלות ותיכף אנשים לא יקפצו מהגג. העולם שמח. אז שמחנו גם. "טריטוריה איטלקית" אמר מוריד הגשם שהצטרף למצב הרוח המצוין ששרר סביבנו ואני התקופפתי קצת, כדי לא לראות את הבניינים המכוערים של בן יהודה מציצים מאחורי השיחים.

בחוץ ילדה האכילה יונים בפירורי פוקצ'ה שנתנו לה הוריה. ההורים שלה החזיקו ידיים והיו יפים ומעוצבים ואני אמרתי להם בנוצרית שיש להם ילדה מאד חמודה. "זה ילד" אמרה האמא המעוצבת בטוב טעם ואני אמרתי סליחה והתבאסתי על עצמי שעד שיש לי הזדמנות פז להסביר פנים לתיירת, אני עושה את זה על העוקם ומעליבה אותה עד מאד. "הוא יהיה שובר לבבות" אני מנסה בכל זאת, אבל היא כבר עמוק בתוך הסלט קפרזה שלה ולא מעוניינת בתחזיות החנפניות שלי.

אנחנו מזמינים שלש מנות ראשונות. זאת אומרת, אני מזמינה ומוריד הגשם לא מתנגד. הוא קם לא רעב ובא לכאן רק בגללי. אם זה היה תלוי בו הוא היה אוכל פייסבוק ומקנח בתמונות של שר הרקדנית העסיסית, שלא תחשבו שאני לא יודעת.

שלישית פרחי קישואים ממולאים (39 ש"ח) מגיעה את השולחן. המנה מקושטת בחצי עגבנית שרי וחוגגת את שנות השבעים העליזות. בלילת הקישואים עבה וכבדה מאד. שני פרחים ממולאים באיזו מלית שכנראה יש בה גם מוצרלה, פרח אחד מגיע ריק. מוריד הגשם נוגס בו, מוצא אותו חלול וקורא למלצר. "אה, אז אתה רוצה חדש?" שואל המלצר. לפעמים אני תוהה מה עובר לנותני שירות בראש. לא, הוא רוצה לשוחח איתך סתם, הוא רוצה להתענין בשלומך… מה נסגר? מוריד הגשם מוריד עליו מבט שאינו משתמע לשתי פנים והמלצר רק אומר "לא, כי אם אתה רוצה זה יקח זמן". מוריד הגשם ממשיך להסתכל עליו ולא מחליף את המבט. המלצר הולך להביא לו אחד חדש, עם מילוי. "זה טעים, אבל המילוי סתמי. כשחושבים על זה, זה לא משנה אם יש מילוי או אין" מוריד הגשם מאבחן את הפרח החדש שהגיע עם מילוי. "מה כבר יכול להיות רע בפרח קישוא מטוגן?" אנחנו מסכמים ביננו.

עוד שלישיה מטוגנת הגיעה לשולחננו. ארנצ'יני. אני אוהבת, כשהם טובים. מוריד הגשם שונא כך או אחרת. הכדורים היו גדולים, האורז "משומש", עם תזכורת לרסק עגבניות ויין לבן ובפנים מוצרלה, לא מהזן המשובח. המלצר ראה שלא התעלפנו, לקח את המנה ולא חייב אותנו. אולי רומא היא בכל זאת כאן?

כשכבר התחלנו להצטער שלא בחרנו ב"ספגטים" הגיעה מנה שרוממה את רוחינו. מלאנזאנה א-לה פרמג'אנה (49 ש"ח). מנה נדיבה של חצילים אפויים עם מוצרלה, רוטב עגבניות ובזיליקום. רוטב העגבניות מצוין ומתקתק, החצילים לא ספוגים בשמן והמוצרלה מצויינת. פעם, מנת התאווה שלי היתה "חצילים בנוסח יפו" מתכון שהתאזרח אצלנו אחרי שאמא שלי גזרה את המתכון מאיזשהו עיתון. זה הטעם, בדיוק. אחי המנה הזו הייתי מוכנה לסלוח על שתי המנות הראשונות המבאסות.

לעיקריות הזמנו, ניוקי ברוטב גורגונזולה (59 ש"ח). ניוקים קטנטנים, מצויינים, מזכירים את הניוקי המופלאים שאכלנו במסעדה הסרדינית ברומא. מרחוק הם נראים כמו גרגירי חומוס ומקרוב, כמו תענוג ביתי. הרוטב כבד, טיפונת אלים. שום דבר שעוצר את טעם גבינת הגורגונזולה ומאזן אותה. אבל שוב, כופתאות הניוקי הקטנטנות, מצויינות. ממש.

מוריד הגשם, שאל את המלצר על מה הוא ממליץ, אות וסימן שהבן אדם לא ממש רעב, אם הוא מתחיל להתייעץ ולהתלוצץ עם מלצריו. המלצר הצביע על "ספגטי קצ'ו אה פפה" (59 ש"ח), מנה פשוטה וטעימה של ספגטי עם פלפל שחור וגבינת פרמז'ן. "מנה מעולה!" פסק דון כליפא "פשוטה וטעימה, כמו שמנת פסטה צריכה להיות" הוא הכריז ולמרות שבא לא רעב, חיסל את כולה.

לא נשארנו לקינוח. לא יודעת למה. יכול להיות שיש בארנסטו אחלה קינוחים, אולי הפסדנו ממש. אבל משהו שם הריח כמו מלכודות התיירים ברומא, אלו עם המפות המשובצות למרות שבארנסטו אין את האיש שמשדל אותך להכנס וחוסם לך את הדרך ומקלל אותך ואת אמ-אמא שלך אם אתה נכנס לשכן שלו, במקרה.

שילמנו 263 ש"ח, לא כולל שירות ונחזור רק אם נתגעגע לשנות השבעים העליזות או נמות לחצילים טובים בפרמז'ן, רוטב עגבניות ומוצרלה ואם נתעצל להכין את המנה המצויינת הזו בבית.

בחוץ לא היתה אף מזרקה שאפשר לזרוק אליה מטבעות ולבקש ממנה משאלות שלא יתקיימו לעולם, היו רק שלוליות קטנטנות שהעידו על מערכת דלת משקעים שעברה בסביבה ו"חבילות" שהשאירו כלבים ובעליהם העצלים. בחוץ חיכתה תל אביב, שאנחנו אוהבים נורא, אבל מתים לראות אותה מלמעלה, בדרכינו לאיזה יעד אחר בעולם. רק לקצת, בחיי. כבר חוזרים. נביא טובלרון מהדיוטי, לא לדאוג.

ו… נסיימה בזמר, ששיגע את ישראל בשנות השמונים המוקדמות, כשכולנו חשבנו שזה ממש הגיוני שאיטלקי כרסתן עם וואחד שפם ופיאה יכול להשיג איזה בלונדה שבא לו (טוני סופרנו עדיין לא פרץ לחיינו)…

קטגוריות:: מסעדותנעמה פלדתל אביב

תגיות:

אודות הכותב:

RSSתגובות (10)

כתיבת תגובה | כתובת טרקבק

  1. מאת זיוי:

    ארנסטו ממש גרועה וידועה כמסעדה גרועה
    אין כמו קפה איטליה!!!

  2. מאת מישיקה:

    איל פסטיו או מל ומישל השאר ביזבוז זמן וכסף

  3. מאת יעלה:

    סה"כ לא סבלתם…:) חייתי 12 שנים ברומא ואני חייבת לציין
    שהמקומיים בהחלט אוכלים ונהנים מאוכל כמו זה המוגש בארנסטו.

    למגיב/ה שכתב/ה על קפה איטליה, – ברוו שקפה איטליה פלצני הרבה יותר.

  4. מאת shamir rina:

    בפעם הבאה פשוט תכיני פסטה בבית. יש פסטות טריות ממש טובות..

  5. מאת מאיה:

    פיורלה לא רעה , מה שהיה פעם וינס ותמר והיום רק תמר-טובה מאוד, זה ישמע מוזר אבל ניוקי מקסים באורנה ואלה :)

  6. מאת גסטרו:

    אל מצטערי על הקינוח שלא הוזמן-אכלנו שם 3 גרציות חובבות אוכל לפני מספר שנים- עיסקית צהרים – היה בינוני להפליא לקחנו קינוח שהומלץ עי בעל המקום- לא זוכרת מה אבל אכזב מאד.מזל שאייסברג קרובה
    ותודה על תזכורת השיר שאכן היה להיט על בזמנו.

  7. מאת דודי:

    תענוג נעמה!
    כתיבה משובחת כרגיל!
    זה טוב שאצלך מקרקרת הבטן כי התוצאה אחרי השובע מרנינה!
    שאפו!
    והשוס רנה ורנטו -פשוט גדול!
    שנה טובה ומתוקה עם המשך כתיבה משובחת ובלוג מדהים!
    יאללה בשמחות!

  8. מאת יואב:

    כדאי לכם לבדוק את אוליברי החדשה באבן גבירול,אנחנו התמכרנו…

השארת תגובה