מה אוכל גוזל רעב? את הלב של אמא שלו

"אל תראי אותו ככה גדול ושמן, בבתוכו שלו הוא גוזל שלא יכול לעוף. למה שהוא כבד וזה למה אני דואגת…" ככה אמרה לי אמא של אשר באסיפת הורים. זו הייתה השנה הראשונה שלי בבית הספר, בעצם של שנינו. שנינו חווינו גם "שלום כתה א" וגם "זובור" בעת ובעונה אחת. ככה זה כשאתה כבד ומוזר ולא יכול לעוף, שאר העופות יוציאו לך את העיניים ולא ינוחו עד שהלב שלך יהיה במקורן, זה הופך אותן למאושרות.

אשר היה אז בן שש וחצי וכבר שוקל שבעים וששה קילו. בתיק שלו היו מחברות וספרים וקלמר מלא כל טוב, ממתקים ושני סנדוויצ'ים, כל אחד מחצי ככר לחם ובתוכו כל הטובין שידעה אמא של אשר לעשות. והיא ידעה. סנדוויץ' אחד מלוח עם קציצות טונה מטוגנות וטריות שעשו ריח מגרה בכל הכתה וסנדוויץ' אחד קינוח, עם שוקולד ומרשמלו, "שהגוזל יתעורר ויהיה לו קצת שמח בלב בגלל הסוכר" כך הסבירה את החלוקה אמא של אשר. ביד אשר החזיק בקבוק קולה, ליטר וחצי "חם בעיר הזאתי וצריך לשתות הרבה" אמרה הדוגרת המודאגת.

"הוא נרדם, גברת אסולין. אחרי שהוא אוכל את הסנדוויץ' שלו, עם הבמבה והקולה, הוא חייב לנוח. אז הוא שוכב על המזרן בכתה, בפינת הקריאה ומבקש שאנעל את הדלת, שלא ידעו שהוא ישן בהפסקה…" אמרתי לה. "את מבינה גברת אסולין, אני לא יכולה להשאיר את אשר לבד בכתה, בטח לא בכתה נעולה. ודווקא בא לי להשאר איתו בשקט בכתה, אולי אפילו לשכב לי גם על המזרונים, לקרא ספר, לשמוע מוסיקה, קצת להקות צבאיות, שירי רחל וכוכבים בחוץ, אבל המנהלת. היא רוצה שאבוא לשתות תה בחדר המורים כמו כולן.

את מבינה גברת אסולין? אסור לי להיות שונה. אני חדשה בבית הספר, וכולם גם ככה שואלים שאלות, כי לא יודעים מאיפה נחתתי ולמה דווקא כאן. אני ציפור משונה. ולכי תסבירי להם, גברת אסולין…" ככה אמרתי לגברת אסולין כאילו שהיא אמא שלי וכאילו שבאמת מענין אותה שכל חדר המורים חושב שהחלקתי על השכל כי בכתה שלי לומדים לפי שירים עבריים ולא משתמשים בספרי לימוד.

"אבל מה אני יעשה איתו. הוא רעב. את יודעת מה זה רעב, אתה לא יכול לעשות כלום כשיש לך רעב, זה מסתיר לך את החיים. ככה זה, אשר נולד רעב. גם אבא שלו היה כזה, עד שמת, מסכן. ככה הלך. גיל ארבעים וחמש, היה נהג משאית מת על ההגה, ככה גם אבא שלו. כולם מתים בגלל הרעב שזה המנחוס של המשפחה. מתים ומשאירים אחריהם ילדים רעבים…"

גברת אסולין התחילה לבכות ואני תהיתי אם זה הזמן לשחק במי יותר מסכנה, האלמנה עם הילד הרעב, או אני, שלא גומרת את החודש וחדר מורים שלם מצקצק ואומר עליה "ככה זה פה בעיר הזאת, הכל רקוב מהשורש, מקבלים כל אחד להיות מורה, העיקר שיסכים לבוא לחור הזה". את הגוזל שלה הפשיטו ילדים רעים בשירותים וזרקו לו את הבגדים לאסלה, אותי אף אחד לא מפשיט. זה תמיד בחושך. הסתכלתי בעיניים של גברת אסולין והבנתי שהיא יותר מסכנה, כי יש לה גוזל רעב והלב שלה נקרע מדאגה ואני תמיד יכולה לעוף ולהיות מוזרה במקום אחר.

"דווקא יפה פה. מקושט. ציורים יפים, למה לא?" גברת אסולין הרימה את עיניה הבהירות הדומעות והסתכלה סביב, על קירות הכתה. "אף פעם לא ראיתי מזרונים בכתה. חחח" היא צחקה "מה זה פה בית מלון?" ואני שלחתי אליה חיוך מתנצל. "זה היה החלום שלי. אני אוהבת לקרא בשכיבה, אז חשבתי שאם אביא כריות ומזרונים יהיה לילדים יותר כייף לקרא. אני לא אוהבת לקרא בישיבה, זה מקלקל לי את ההנאה ואני רוצה שהם יהנו מקריאה…" ככה נימקתי לגברת אסולין את המניעים הפדגוגיים דה לה שמטע שלי.

"מותק. נשמה שלי. בעיניים שלך. אל תתני לו לישון בהפסקה, פה זה לא בית מלון. שירוץ ויקפוץ כמו כל הילדים, שיהיה לו רעב לסנדוויץ' של ההפסקה השניה. וגם אל תדאגי בקשר לחשבון, כולם אצלנו אלופים. ככה זה בבאסטות, גאונים בחשבונות, הכל בראש בעל פה" אמרה גברת אסולין והקישה פעמיים באצבע המורה על הרקה שלה. "וגם שמתי לו מגבת קטנה בתיק, שינגב את הזיעה מהיד שלו ככה העיפרון יחזיק לו טוב ביד ויכתוב כמו שצריך" היא הדגימה פרקטיות.

"ובאמת תודה רבה לך, נשמה שלי. שתדעי לך שאשר חולה עלייך וכל הזמן מדבר על איך המורה נעמה הכי יפה בבית ספר ומתווכח עם אחותו…" גברת אסולין נתנה לי שתי נשיקות על הלחי, כאילו הרגע חגגנו מימונה או זבד הבת והשאירה אותי עם המזרונים והכריות בכתה.

כמו שאשר שנא את חצר בית הספר אני שנאתי את חדר המורים. אף פעם לא היה לי מה לעשות שם, תמיד דיברו שם על ראש העיר, הילדים, הבעל או על דיאטה. העיר לא היתה שלי, ילדים ובעל לא היו לי ודיאטה לא עשיתי, במשקל הזה כבר לא עושים דיאטה. ביום הראשון בבית הספר הבנתי שברגע שדלת הכתה נסגרת יש לי אוטונומיה. ספרי הלימוד שיעממו אותי ורציתי ללמד את מה שאהבתי. שירים עבריים, ח.נ. ביאליק, שלום עליכם וציונות. ציפור מוזרה, אפילו מסוכנת, בעיניי המורות. ציפור אחרת, קצת משונה, טעם נרכש בעיניי ההורים. ציפור השיר, בעיניי תלמידי וציפור שבירה, בלתי ניתנת לתיקון, בעיניי הגברים הלא נכונים שמילאו את חיי.

אשר ואני בילינו הפסקות שלמות בקריאה על המזרונים. הוא היה הראשון שהצליח לקרא ללא ניקוד והילד שקרא הכי יפה בקול, מתייחס לכל פסיק, נקודה וסימן קריאה. "אתה דן כנר שלי" הייתי מחמיאה לו ולחיי התפוח הורודות שלו היו מתרוממות וסוגרות את חריצי עיניו באופן כמעט הרמטי. "כשאהיה גדול אקריין חדשות" אשר היה מכריז "קול ישראל מירושלים והרי החדשות מפי אשר אסולין המלך…" הוא היה מקריין בדרמתיות ואחר כך היינו מתאמנים בצחוק על ר' מתגלגלת ומילים מפוצצות.

בכל בוקר היה אשר עומד לפני הכתה וקורא לכולם סיפור בהמשכים. רבע שעה של קריאה, קטע שהתאמן עליו ערב שלם, מול הראי. "הוא משגע אותי, שיהיה בריא. חושב הוא שחקן. מה את עושה לו נשמה?" התקשרה אליי גברת אסולין "ואיך הוא בהתעמלות? השתפר? שלא יהיה שונה מהילדים האחרים, זה לא טוב בשבילו ודווקא הוא הולך בכייף לבית ספר, לא עושה בעיות בבוקר ומתלבש זריז…".

אני לא זוכרת אם עניתי לאמא של אשר על כל השאלות, כנראה שלא. אלה שאלות שלא ממתינות לתשובה. תשובות זה דבר מכאיב. אני רק זוכרת שאשר, הקריין, היה הילד היחיד בכתה א' שקרא שיר עצוב בטקס יום הזכרון שערכה כתה ה'. הוא עמד על הבמה. לבד. כבד. גדול. כמו ילד בכתה ו', אולי יותר. בחולצת כותנה לבנה, מגוהצת וקרא. בהתאמה. כשאשר סיים הוא השתחווה וילדי הכתה שלי מחאו כפיים בהתרגשות, כאילו זו תחרות כוכב נולד הבית ספרית.

המנהלת מיד לקחה את הענינים לידיים וצעקה עליהם במקרופון "איזה מן דבר זה מחיאות כפיים בטקס יום הזכרון לחללי צה"ל! איפה הבושה?!!! של מי הכתה הזאת?!!! שהמורה תשתלט על הכתה שלה ותסביר איך מתנהגים ביום הזכרון!!!" את כל הטקסט המכובד הזה ירתה מנהלת בית הספר במקרופון, מה שלא הפריע לאשר לרדת מהבמה ולהחליף "כיפים" ו"צ'פחות" עם כל אלופי הכדורסל של הכתה. אני מודה, גם אני אמרתי לו "אשר, יא מלך, איזה השתחוויה הרבצת שם!".

בימי רביעי היה אשר נשאר איתי עד מאוחר, כמעט עד ארבע. הוא היה מביא ארבעה סנדוויצ'ים ועוד ממתקים ועוזר לי בשיעורי הקריאה למתקשים. אני הייתי יושבת בשולחן עם ארבעה תלמידים ואשר היה יושב עם ארבעה ושנינו עשינו את אותו הדבר בדיוק. רק שבשולחן של אשר היה יותר כייף. אני הייתי מחלקת מדבקות ואשר אסולין, כוכב עולה בשמי ההוראה המתקנת, היה מחלק סוכריות טופי, למי שהצליח וגם למי שהתאמץ והשתדל.

אחר כך הוא היה הולך עם דור כמעט עד הבית. דור לא הצליח לקרוא עד אמצע כתה ב', שבועות רצופים לא בא לבית הספר, הוא היה הכי טוב במכות ובכדורגל, גבעול שרירי ושובר לבבות מתחיל. נפשו נקשרה בזו של אשר, כשזה התחיל ללמד קריאה. דור הבטיח לאשר שאף אחד לא יציק לו אף פעם, כי הוא ישבור להם את העצמות אחת אחת. הייתי מסתכלת בהם משער בית הספר, דור היה מחבק את אשר הנמוך ממנו בחצי ראש, מהצוואר ושניהם היו מחסלים את הממתקים שנשארו לאשר בתיק. קצת קינאתי, רציתי שגם אותי מישהו יחבק ככה ויפרוש עליי חסות. ואם מישהו יגיד שאני שמנה או יקרא לי בהמה יהיה איזה דור כזה שיעליב אותם בחזרה או יאיים שכשאבא שלו יצא מהכלא הוא ירצח אותם.

"דווקא בא אלינו הרבה דור, למה לא, שיהיה בריא. עושים יחד שיעורים וגם נשאר לאכול ארוחת ערב. את יודעת אמא שלו לא איי איי איי ואבא בבית סוהר, שלא נדע…" גברת אסולין סיפרה לי. "וגם משחקים כדורסל יחד, הייתי קונה לו כדור מקצועני, כמו שביקש. אז איך הוא נשמה? עדיין יושן הרבה בהפסקות כי לאכול הוא אוכל, שיהיה בריא. לא תוציאי ממנו את הרעב. ואני, כל ביס אוכל לי את הלב…" גברת אסולין מוללה את צרור מפתחות המכונית שלה. על הצרור היה תלוי ספר תהילים, לפעמים היא חפנה אותו חזק בכף ידה. כמה שחרא לה בחיים, לא תוציא ממנה את האמונה.

נזכרתי באמא שלי. ברגע הזה, אולי לפני עשר שנים, שהלכנו שתינו לחנות נעליים, רגליי נפוחות, מבוצקות ולא מצליחות להדחק לאף נעל. היא יצאה מהחנות, דומעת, וידעתי שאני שוברת לה את הלב. 135 קילו של שברון לב, זה מה שהייתי. 135 קילו שספגו עלבונות, שמותר היה להגיד להם הכל, שנסגרו בפניהם דלתות, שהיו כאלה שאפילו לא נפתחו. 135 קילו של כאב, זה מה שהייתי.

"את כל כך יפה, למה את לא עושה דיאטה?"

"מה הבעיה לסתום את הפה?"

"זה בעייתי לי להביא להורים אישה שמנה, אבל את יודעת… אפשר מדי פעם להפגש…"

"באיזה חודש את?"

"ילד למה אתה לא קם? הגיברת פה בהריון… איזה חינוך יש לנוער לא קמים לאשה בהריון באוטובוס!"

"אין לנו מכנסיים בשבילך. פה זה עד מידה 48…"

"יא שמנה"

"בהמה"

"כמה את אוכלת?"

"יש בזה סוכר"

הפסקתי להיות 135 קילו לפני זמן רב. הצעד הראשון היה ביום ההולדת שלי. קניתי מסיבמבה וממתקים והמון שוקולד, אולי שני קילו. ערכתי הכל על השולחן בסלון ולא הזמנתי אף אחד. רק אותי ואת היגון שלי. התקשרתי הביתה ובכיתי. "אני צריכה ניתוח. אני לא יכולה להמשיך להיות שמנה. אני לא אשרוד עוד שנה ככה וזה יהיה יום ההולדת האחרון שלי…" בכיתי נורא. נורא נורא. ראיתי את הסוף. אם עד עכשיו שברתי לאמא שלי את הלב, עכשיו הצטרף גם ליבי. כל צעד שהלכתי העליב אותי. כפות רגליי הקטנות יחסית לגובהי ומשקלי לא נשאו אותי יותר.

ניתוח. אשה שמנה מאד אוכלת לבד עוגת יום הולדת שקנתה בקונדיטוריה, יחד עם במבה ושוקולד. נר יחיד דלק על העוגה. משאלה אחת, יחידה.

"בשנה הבאה אני רוצה להיות רזה".

חודש לקח לי לעשות את כל הפרוצדורות וללכת להתחתן עם הקיבה שלי. הרב היה ד"ר אבינוח, השושבינים, הורי המודאגים. הכלה הכבדה, אני. הטבעת, שבדית. החתן? אהוב ליבי, מוריד הגשם. הוא בא, אחרי כמה שנים וכמה מועמדים, ראויים יותר ופחות.

"בראש את עוד שמנה?" שאלה אותי גילי, חברתי. "בראש אני נעמה. עם הבעיות שלי, הבעיות שפעם כיסיתי אותן טוב טוב באוכל והיום הן חשופות וצריך להתמודד איתן, כי רובן לא הולכות לשום מקום…".

"אוכלים הכל? איך זה שאת רזה?" היא המשיכה לחקור. "אוכלים קצת. לביס הראשון יש את אותו טעם של הביס העשירי. ויש דברים שלא אוכלים, נגיד לחם או פיתות כי זה לא נעים וזה לא עובר בטבעת…". למדתי שלכל דבר יש מחיר, ידעתי ביום שעליתי על שולחן המנתחים של רבי אבינוח, שאני מוכנה לשלם את המחיר, כי לא הצלחתי להיות שמנה מאושרת. בדרך גיליתי שג'ינס במידה 38 אני אוהבת יותר מעוגת שוקולד. זה אולי שיטחי, אבל אני מאושרת, אני אוהבת את מה שאני רואה בחלונות הראווה ובראי. אני יפה בעיניי עצמי ואני פחות מכאיבה לאוהביי בעיניים ולאמא שלי כבר לא נשבר הלב.

לפעמים אני עוברת ברחוב מול גברים שלא הייתי מספיק טובה עבורם. שמנה מדי. כבדה מדי. טובה למיטה ולחדרי מדרגות. עוברת מול ילדות שהיום הן כבר אמהות. ילדות מציקניות. הן שמנות ממני, כבדות. אף אחד לא מזהה אותי. זה נעים, כי בדרך כלל אין לי שום רצון להכנס מחדש לחיים של האנשים האלה. לפעמים הם מתחילים איתי ברחוב, או מסובבים את הראש. נקמת האפרוחים הרעבים.

עמדתי מעל מחבת קציצות הטונה וחשבתי על שברונות הלב שגם אני וגם אשר הגוזל הענקנו לאמהות שלנו מלא החופן, ועל ציפורי הטרף שחגות סביב גוזלים שקשה להם לעוף, נוחים להצקה והתעללות. נזכרתי בימים ששכבנו שנינו על המזרנים בכתה, בהפסקות, בורחים לעולמות אחרים, של פו הדב והילדה איילת עם שמלה כחלחלת, אל אנשים שמקבלים אותנו כמו שאנחנו, לפחות בדמיון. גם אשר וגם אני פגשנו בדרך אנשים שראו אותנו מעבר לשומן. האנשים האלה, יום יום בתפילותיי. הם היו הקביים שלי לחיים. הם עזרו לי לצלוח אותם, גם כשמישור היה קשה  מסלול מכשולים.

רגע לפני שאני מטגנת את הר קציצות הטונה, אני רוצה להקדיש לאיש אחד את הרשומה הזו. לך, גיא, שראית אותי כפשוטי, שראית את המילים שלי, שנתת לי צ'אנס. יום יום אני מבקשת בשבילך טוב, כי היית שם עבורי למרות שאתה פאקצה ואידיאל היופי שלך אז היה שירי מימון. שנה טובה, חבר.

קציצות טונה ותפוחי אדמה

קציצות טונה לגוזלים רעבים במיוחד

2 קופסאות טונה בשמן (השתמשתי בכזו עם צ'ילי ושום בפנים)

תפוח אדמה מבושל ומעוך

צ'ילי גרוס

חופן (1/2 כוס) זיתים מגולענים קצוצים

1/2 כוס אפונה קטנה קפואה

ביצה

בצל קצוץ

3 כפות גדושות פרורי לחם

מלח, פלפל

דמעות של דאגה

שמן לטיגון

קציצות טונה ותפוחי אדמה

וכך עושים:

מערבבים את כל החומרים, מכניסים למקרר לשעה.

מחממים שמן לטיגון במחבת.

צרים קציצות ומטגנים.

טעים עם סלט, בסנדוויץ', חם, פושר או קר.

קציצות טונה ותפוחי אדמהקציצות טונה ותפוחי אדמהקציצות טונה ותפוחי אדמה

וגם מילה לגוזל הרעב, לאשר המלך. אתה יודע, אשר, יום אחד אתה תהיה ציפור גדולה. חזקה. כזו שעפה מעל להק ציפורי הטרף המציקניות, הדורסניות וחורשות הרע. יום אחד, אתה תהיה יפה כל כך שהכשרון, ההצלחה והיופי שלך ינקרו לציפורים הרעות את שתי העיניים. לא תצטרך לגעת בהן פיזית, חלילה וחס. אתה כל כך מוצלח וחכם ומוכשר ומלך שליבן ישבר. אתה גוזל מוכשר, אשר וגאווה גדולה לאמא וגם לי. כשתגדל תוכל לבחור אם להיות שמן או רזה, אבל לא תוכל לבחור אם להיות יפה. כי אתה כבר. זה לא הולך לאיבוד.

שנה טובה, אשר המלך. ושנה טובה לכל הגוזלים הרעבים באשר הם. שנה טובה לציפורים הבוחרות בטוב.

מחפשים מתכון לקציצות או מתכון ללביבות? מצאתם!

מתכון ללביבות גבינה מלוחה מהמטבח העירקי

מתכון לקציצות כרובית נחטפות

מתכון ללביבות גבינת חלומי וזוקיני

מתכון ללביבות גבינה רוסיות

מתכון ללביבות פרסה (כרישה) ללא גלוטן

הלביבות העירקיות של לוריס (מומלץ בחום!)

.

.

עדכונים על כל הפוסטים החדשים, כל המבצעים וכל ההטבות הבלעדיות לחברים של בייגלה – חינם ישירות לתיבת הדואר שלך.

דואר אלקטרוני *


.

קטגוריות:: Featuredדגיםהרהוריםכללימתכוניםנעמה פלדעל המשקל

תגיות:

אודות הכותב:

RSSתגובות (42)

כתיבת תגובה | כתובת טרקבק

  1. מאת בת שבע:

    דמעות היזדהות. לא כולם מצליחים לסלוח על הצקות והתעללות….
    אני ניסיתי להיות רזה ונכשלתי והיום אני מנסה לסלוח ולא לאכול את עצמי.
    נעמה את סיפור הצלחה!!! תפנימי!!!

  2. מאת שירה:

    פתאום נזכרתי, שהייתי מכורה לבלוג בתפוז של נעמונת אחת עם בעיות משקל (היה לה ציור של אישה דשנה עם ביקיני פרחוני) היא כתבה כמו אגרופים לבטן, והיא נעלמה כמו רבים וטובים..

    שיו..

  3. מאת tami sender:

    וואו, וואו.
    כתיבה מדהימה ומרתקת.
    תודה לך על מה שגרמת לי להרגיש.

  4. אוהבת אותך יותר,מתרגשת בל פעם מחדש,המשיכי לכתוב….

  5. מאת דפנה:

    נעמה היקרה
    את מדהימה בכתיבתך (מתי את מוציאה ספר? מחכה בקוצר רוח)
    נגעת לליבי עד מאוד ורגשת אותי יופיך הפנימי והחיצוני נותן השראה (דביק-סליחה)

  6. מאת אביגיל:

    את נהדרת !!!

  7. מאת שירן:

    גם אני התנתחתי אצל אבינוח ולא ירדתי כמוך… ראיתי אותך את מהממתתתתת!!!!

  8. מאת אופיר:

    נעמה,
    מזדהה עם כל מילה, ריגשת אותי עד דמעות

    היום אני והבן שלי נכין את הקציצות האלה
    תודה
    אופיר

  9. מאת ורד:

    נעמה אהובה, את מבכה ומחייכת אותי כבר הרבה שנים. נשיקות רבות. רשימה מופלאה

  10. מאת גלי:

    נעמה,

    מרגש מאד כדמות מתחום ההוראה אני נתקלת בלא מעט פעמים בסיפורים דומים. אוהבת מאד את המתכון ויש לי גם שאלה לגביו: האם לא צריך לטגן את הבצל החי? האם טעמו לא מר בקציצה?
    תודה ושוב, כתיבה מאד מרגשת ועמוקה..

  11. מאת עמיחי תמיר:

    מרגש!

  12. מאת פיל בחנות חרסינה:

    התעללות בילדים שמנים וחסרי יישע זה רצח של הנשמה…… לא הדגשת את מה שהילד עבר אבל אני יודעת…. עד היום הפצע לא ניסגר

  13. מאת לבנה שמש:

    כמו תמיד מרגש ונוגע ללב
    הקציצות להיט
    שתהיה שנה טובה לך ולכולם

  14. מאת חדוה:

    כואב לי מרוב הזדהות. גם אני מאלה שנולדו רעבים.

  15. מאת מאיה:

    מרגש מאד נעמה, הכתיבה שלך נהדרת!

  16. מאת השולף:

    הפוסט המרגש ברשת היום, מחר ועד מתי? את נהדררררת!!! מעניין מה עם אשר, הלוואי שהוא מצליח.

  17. מאת סמדר:

    הו, נעמה.

    אף אחד לא יודע כמוך
    לשים במילים מועכות קרביים את מחשבות הלב הזוכר.
    אף אחד לא יכול כמוך
    לגעת בדברים החשובים באמת, אלה הסמויים מן העין.
    אף אחד לא מסוגל כמוך
    להחצין בפתיחות את רכותו של התוך החבוי, מבעד קישיון הקליפה המגוננת.
    אף אחד לא שלם כמוך
    להציג בלי מורא את שיברונות העבר, רעבונות שהיו, עלבונות שנחוו.
    אף אחד לא אמיץ כמוך
    להשיל מבחירה את קוצי הקיפוד הדוקרים, ולחשוף את עור הגוזל הרגיש שמתחת.
    אף אחד לא חזק כמוך
    לאוורר כאבים ישנים ולאפשר להם להגליד ולרפוא באוויר הוירטואלי הצח.
    אף אחד לא מאושר כמוך
    לתת לטוב לבוא ולגעת, ולדעת לספוג אותו פנימה, דרך כל צלקות החיים.

    הסיפורים בהמשכים שאת מספרת מאירים כשלהבת נר קטנה ורועדת מיני חשכות סמיכות שאנשים מגששים בהן, כל אחד בקרן זווית של סתר חייו.
    את נותנת תקווה ומשרה השראה, וכתמיד – מצביעה בבירור על נקודת האור שאנשים חפצי-חיים יכולים למצוא בקצהה של כל מנהרה.

    יופיו של היפה באמת – אכן לא הולך לאיבוד, כדבריך.
    הוא רק מתגלה ונחשף במלוא יפעתו, אם וכאשר ואיפה שהוא בוחר לעצמו –
    עוד ועוד.
    יותר ויותר.
    הלאה והלאה.
    "את כל כך מוצלחת וחכמה ומוכשרת ומלכה" – שהלב לא רק שלא נשבר, אלא נהיה שלם ומתוקן, פועם וחי – עם כל מילה נוספת שלך, הילרית של מילים שכמותך.

    יישר כוחך, ריגשת אותי, הפעם עוד יותר מתמיד (גמני מחכה לספרך.)

  18. אווו נעמה, ריגשת אותי מאוד, את מציירת את המילים וזה כל כך נוגע ללב.
    אני לא אוכלת דגים, אך הקציצות שלך נראות יפות.

    שנה טובה,

    מגי

  19. מאת ניצה:

    נעמה יקירתי,

    כתבת את נשמתי

    גם אני בוגרת של ד"ר אבינוח

  20. מאת רות:

    נעמה יקירתי, סיפור חם מצחיק ומרגש, במיוחד כשאני מדמיינת את גברת אסולין, וגם מכירה טיפוסים כאלה אנשים חמים אוהבים שלאט לאט נעלמים מנוף המודרניזציה, את אבינוח מיודענו אני מכירה דרך ביתי הבכורה, גם לה סיפור דומה עם מישקל וטבעת, אני קוראת לו אבינוח המנעולן.
    שתיהיה לך שנה טובה ומאושרת ותמיד תצחקי ותצחיקי ותרגשי אותנו בסיפורייך.

  21. מאת Tsvia:

    Naama, Well done. You should translate this story to English. I think that many could enjoy and benefit from this story in the US where overweight among children is very common.

    I wish you and Dudi Shana Tova and all the best!

  22. מאת מ:

    היית המורה הכי מדהימה ומקסימה בעיר
    הילדה שלי לא תשכח אותך וגם אנחנו
    אוהבים ומעריצים
    נעמה גם כשהיית שמנה לא ראינו את זה
    רק את היופי והחוכמה שקרנו ממך
    שנה טובה ומאושרת מכולנו

  23. מאת עירית:

    מרגשת עד דמעות, נעמה.
    תודה על הסיפור ועל המתכון, ועל כך שאת פה.
    שנה טובה לשניכם.

  24. מאת סיגל:

    נעמה, מחוללת קסמים עם המילים שלך,כל כך אמיתית ומרגשת. מתה עליך ♥

  25. מאת נועה:

    ואוו. מסכימה עם כל המגיבים. רק אוסיף שצ'יקמקת לי את הלב כהוגן. תמיד הסיפורים שלך יפים ונוגעים ללב אבל משהו בסיפור הזה ממש עשה לי את זה. בא לי לחבק גם את אושר וגם אותך…

  26. מאת דודי:

    מדהים,מקסים, אמיתי, מי כמוני יודע!
    זה שמפחד מאבינוח…
    זקוק נואשות למגע ידיו המהדקות…ומפחד!
    כבוד על זה שהצלחת ולא רק בטבעת,
    כנראה הצלחת גם לנתח את הראש לחשוב אחרת ולא להיות רעב!
    סיפור מדהים ומלא נשמה של אשה מדהימה!
    שלא יגמר לעולם!
    מוריד הגשם, אשרייך!!!
    יאללה בשמחות!

  27. מאת חיליק:

    תודה

  28. מאת אילנה:

    את ענקית – במובן החיובי של המילה, פשוט נפש ע נ ק י ת.
    שנה טובה מאושרת שלווה ו…כל אשר תרצי לו יהי (כבר הוכחת זאת).

  29. מאת מיכל רבט:

    נעמונת………..מלאי את החלל איך שאת בוחרת אני מכילה הכל. וסליחה לאבא שלי שעברתי למדרכה השניה ברחוב מפאת משקלו!!! גם אני אוהבת לקרוא בשכיבה. המיטה שלי היא הבית השני שלי ….

  30. מאת ישראל:

    מרגש. נוגע בנימים חבויים ועמוקים.
    שנה נפלאה ומלאה בטוב, לך, לאשר, וכל מישהו באשר הוא.

  31. מאת גוני:

    וידוי מרגש בכנותו, תודה.

  32. מאת פנינהט:

    כרגיל רותקתי לספור, יש לך כשרון נפלא, תמשיכי להפעים אותי שתהיה לך ולשלך שנה נפלאה

  33. מאת יי:

    מרגש ביותר ומעלה זכרונות ילדות כואבים במיוחד…..

    היום כאמא אני דואגת לילדים שלי שרק מתחילים את דרכם בעולם האכזרי של הילדים…..

  34. מאת כתם שמן:

    פוסט שובה ומקסים וממיס עינים
    תודה תודה

  35. מאת קארין:

    יש לי שאלה לגבי המתכון: כמה תפוח אדמה מבושל צריך? כמה יח'? איזה זיתים את ממליצה לקנות, איזה סוג? כמה בצלים צריך לחתוך? אני צריכה שיהיה מדוייק אח"כ מנסיון יוצא לי לא טוב. תודה!

  36. מאת אורטל:

    נעמה מה יהיה ? שעה 12:00 קוראת את הפוסט שלך בעבודה וסוגרת את הדלת של המשרד כדי שלא יראו אותי בוכה… (-: … תזכורת לעצמי לשים מסקרה בתיק.

  37. אוהבת אותך שוב.

  38. מאת gallish:

    רק עכשיו קראתי את זה, ועשית לי קוואצ' בלב :-(
    כ"כ מבינה ומזדהה. את יודעת… :-)

  39. מאת אני:

    אוף.
    זה ממש עשה לי חשק, אז הכנתי וציפיתי ובסוף הכל התפרק בטיגון.
    מבאס נורא…

  40. מאת ליאור:

    עכשיו מעריצה אותך אפילו יותר

  41. מאת אלונה נקאש:

    נעמה יקרה, מרגש, מעורר השראה וכמה מזכיר את החיים. עוד נהנו מהפוסט אמא שלי וחמותי…. והמתכון ינוסה השבועעעעעע
    נשיקות, אלונה

השארת תגובה