מאסטר שף החזירה לי את האמון באוכל!

גוני היא הבחורה הכי מצחיקה שאני מכיר. בעצם גוני היא אחד האנשים הכי מצחיקים שאני מכיר בכלל, גבר או אישה. אם יורשה לי להיות שוביניסט לרגע, אני כמובן אכחיש אחר כך ואביא להגנתי את שלל הכתבות שבהן התרפסתי כאן לפני אישתי, רוב הקומיקאים הגדולים הם אכן קומיקאים, לא קומיקאיות. אל תנפנפו לי עכשיו בסנדרה ברנרד או בג'וליה דרייפוס. יוצאות מן הכלל. גם אורנה בנאי. אבני היסוד של עולם הצחוק בנויות מלני ברוס, שייקה אופיר, האחים מרקס, צ'רלי צ'פלין, בסטר קיטון, ג'רי סיינפלד, לארי דייויד והומר סימפסון. ככה זה.

אבל דווקא משום כך זוהרות בתוך שדה הקוצים הגברי הנשים המצחיקות. להיות מצחיקה זה הרי לא נשי. הצחוק אולי יפה לבריאות אבל מקמט את עור הפנים.

לא אצל גוני שעור פניה חלק, נשמתה זכה כמי באר וההומור שלה חולני כמו התור בקופת חולים מכבי. או כללית במקרה שלה.

בגלל זה אני אוהב אותה. לא רק אבל גם. בעיקר. מעטים הם האנשים המצחיקים. על המסך והבמה שלא לדבר על צחוק על הנייר שהוא באמת נחלתם של מתי מעט. גוני מצחיקה גם על הנייר וגם בחיים, בקצה המסדרון. אשריי שזכיתי.

ולכן אין לי שום כוונה להתחרות בה כאן ולנצל את העדרה הרגעי ממשמרת ביקורת המאסטר שף ולנסות להצחיק אתכם כמוה. אני הרי לא אצליח. אני לא מצליח להצחיק אפילו את עצמי כמו שגוני מצחיקה אותי. בעיקר כשהיא צוחקת עלי.

אז תרשו לי כמה דקות של רצינות בעניין מאסטר שף.

לפני כמה חודשים כתבתי כתבה שגנזתי בעצמי, עם מעט עזרה מידידים, שעניינה התפוצ'יפס של אייל שני. להערכתי אם הייתה מתפרסמת, היתה מקימה עלי הכתבה הזו לא רק את איל שני וחיים כהן אלא גם את רני רהב ומשפחת עופר. קטונתי ובמיוחד קטנו עורכי הדין שאין לי.

אבל העיסוק האובססיבי בתוכנית הטלוויזיה הפופולארית הזו אינו מניח לי.

ביום חמישי ישבתי, כרגיל, מול ארבעת המוסקטרים וקורבנותיהם התורנים.

בהיתי כמהופנט בשלל המנות, מקשיב לניתוחיו המלומדים של איל שני ומשתדל לא להירדם. ואז זה הכה בי בכל העוז. היה לי יום מחורבן במיוחד ובעודי מחפש את הפאנץ' הבא להתגלגל ממנו מצחוק קלטתי שאני מכור. שאני נהנה עד הגג. שזה לא מצחיק אותי, לא רק מצחיק אותי, אלא גם מרתק אותי. בהארה של רגע הבנתי גם מדוע. בגלל שזו תוכנית אוכל, והאוכל חזק מכל הגיג פילוסופי בגרוש של איל שני, מכל חיבוק קלוש של חיים כהן, מכל העלבת חנטרוש של יונתן רושפלד. ואף מילה על הגברת אנסקי ג'וניור.

אני עוסק באוכל כבר כמעט 20 שנה. חרשתי כמעט כל חלקה אפשרית בשדה הגדול הזה. התעייפתי.

נמאס לי לבשל לפרנסתי, לאכול למען רווחת ילדי, לשתות למען סגן מנהל הסניף שלי. אני רוצה סתם לאכול סלט, לשתות בקבוק גולדסטאר, לתקוע גרעפס ולהרדם מול מסטר שף. אבל אז, ברגע אחד עצוב ולא צפוי, החזירה לי מסטר שף את האמון באוכל.

היא החזירה לי אותו למרות הקשקושים של איל שני, החיבוקים של חיים כהן, האגו טריפ של רושפלד והפריזורה של מיכל אנסקי, לא בגללם.

אני הרי חינכתי את עצמי קולינרית, בין היתר, על ברכיהן של תוכניות טלוויזיה כמו 'שום פלפל ושמן זית', מסעדות כמו 'אוקיינוס' ו'קרן המנוחות'  וטורי אוכל כמו זה של אייל שני. אפילו לאוכל המושלם אבל הטכנוקרטי של רושפלד יש, או היה, מקום של כבוד בביוגרפיה הקולינרית שלי.

אלא שבשנים האחרונות התעייפתי מכל זה.

אני רוצה שקט.

רושפלד כבר מזמן לא באמת מנגב את הידיים על הסינר ובעצם אף פעם לא ניגב, אני יודע, הוא העיר לי פעם על שכך אני עושה. חיים כהן הוא קונגלומרט גדול ומשומן ולא הטבח המקסים והחרמן לאוכל חדש שהיה פעם בקרן ואייל שני, הו אייל שני, מה אומר ומה אדבר, הרבה מיץ שחלות עגבניות זרם מתחת לרגליו של שני מאז שעמד באוקיינוס וצרח כמו משוגע על עוזריו המבוהלים. שני מעלה באש מדורות לוקוסים בסלון, צולה כרוביות בצפון אברקסס ומורח שוקולד השחר על שורות פיתות במזנון. זה טעים להפליא, עדיין, אבל זה כבר מזמן לא מלא תשוקה או מגרה. היצר מתוכנת והיצירה משועבדת למנהל הבנק או לגיל שוויד או לאגו המטורף של המשורר המתוכנן הזה. אל תאמינו לנהמות הצרודות ולמשפטים הסתומים. זאת אומרת, אתם יכולים להמשיך להאמין או לצחוק אבל מישהו כותב את כל זה, גם אם המישהו הזה הוא איל שני עצמו וגם אם זה לא באמת בכתב.

מי שהשיב לי את האמון באוכל הם המתמודדים עצמם. אחרי שגמרתי לצחוק עליהם ביני לבין עצמי ומקלדתי, הצליחו אבי הנרקומן שנגמל, סימה הספרית מראשון לציון וכל שאר חבריהם, לנקנק אותי שוב ולהפוך אותי בשעת לילה מאוחרת לאותו בחור צעיר בעשרים שנה שהייתי פעם, זה שמאוהב עד מעל האוזניים באוכל שהוא חווה בפעם הראשונה. אלא שהפעם לא היו אלה עוד פטריות כמהין מפריגור או צדפות אויסטר מברטן.

סתם ממולאים מפוקששים או חינקלי עם יותר מדי קמח בקיפולים. דווקא השגיאות המפוארות של המתמודדים עושות לי את זה, מזכירות לי שיש בישול אנושי, ביתי, מלא שמחה ופחדים ורגשות אמיתיים, מהחיים של כולנו, ואתם יודעים מה, אפילו מנחם. כן, המילה המסריחה הזו שמשמשת כיום יחד עם 'מרגש' ו'מדאים' לתיאור כל מה שהוא קצת יותר משינה או מוות קליני.

אז אני יודע שעוד מעט אירגע ואשוב לגחך על זה ששני מציע לבשל את הבית ולא את עצמך, רושפלד קורא למנות טובות במיוחד 'אני', חיים כהן מנגב עוד דמעת כאילו ומיכל אנסקי…נו, טוב. אבל בינתיים, עד שבוע הבא, תרשו לי לנצל את העדרה של גוני ולהזכיר לה ולי שמסטר שף היא עדיין אחת התוכניות הכי טובות בטלוויזיה ומקלט אמיתי של נחמה בים הרשע והדרעק, שגם היא אולי מלאה בהם. אבל אצלה לפחות זה טעים. או נראה ככה.

אז יאללה אבי, וסימה, וכל השאר, תרגשו אותי. ציניות מחר-כך.

אה כן, עוד משהו קטן לסיום, חולה עלייך, גוני, את הרי יודעת. שלא תעיזי להפסיק ולהצחיק אותי ואת כולנו בגלל השטויות האלה שלי כאן, ברור? יאללה, הולכים לבית תאילנדי?

למתכון קציצות הדגים

הפרקים הקודמים:

פרק החתונות: אבוקדו עם עגבניה וגוני עם.. רושפלד

ברווז אסטרונאוט שהטיל ביצת פברז'ה
"אסור לזלזל בקופסאות" מילים: משה המוסכניק לחן: צה"לי

אל דנטה = מוכן בקטנה (משה, מוסכניק, שף ומאסטר משורר)

מאסטר-שף, הפטרוזיליה ושברה – מורה הנבוכים לאוכלים והבוכים

מאסטר שף – הסוד הוא בחירטוט

לואי ה-14, רושפלד מאחוריך!

קטגוריות:: חיליקמאסטר שף

תגיות:

אודות הכותב:

RSSתגובות (9)

כתיבת תגובה | כתובת טרקבק

  1. מאת אריאלה:

    יופי של רשימה, מביעה בדיוק מה שאני מרגישה כשאני צופה בתכנית ולא הצלחתי להגדיר לעצמי , תודה על הביטוי המתוק "מחר כך" .

  2. מאת עמרי:

    פוסט אמיתי…
    גם אני התקשתי בתחילה לצחוק מכתבותיה של גוני בנושא (בסף הבנתי שלצחוק זה תמיד טוב ושחררתי) מהסיבות שמנית כאן…

    יחד עם זאת, מה הקשר לתמונות?

  3. מאת אחותה:

    תודה על המחמאות, מרגישה בדיוק כמוך.

  4. מאת אחותה הקטנה:

    גם אני איתך בכל מילה. אני נורא אוהבת שגוני מצחיקה אותי, אבל במיוחד אוהבת לשמוע אותה צוחקת.

  5. מאת רינה:

    התוכנית מאסטר שף הצליחה לגמול אותי מאהבת הבישול (אבל לא מהאוכל) בגלל כל הסיבות שמנית, הבנתי שאני לא יודעת לבשל כתבתי את זה כאן http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=2104759

    גוני מאוד מצחיקה אותי ואני לא מפספסת אף כתבה שלה. כתבות נהדרות ומצחיקות בטירוף:)

  6. מאת veredgy:

    כל מה שאמרת אמת ויציב. מילה בסלע.
    אבל, ראיתי ביום שישי תוכנית שנקראת "כל אחד אוהב לבשל" ושם רושפלד נתן שיעור לחברה המתמודדים ובישל בעצמו ואפילו התלכלך מקמח. הוא הכין פטה של כבדים בבצק עלים – מופלא, קלצונה נהדרת ומבריקה וקציצות טונה בסגנון דגים מרוקאיים, ואני נשבעת לך שהטעם והריח של הקציצות האלה שטוגנו ואח"כ בושלו ברוטב, שהייתי מוכנה להתאמבט בתוכו, הגיעו עד לביתי דרך המסך.

  7. מאת עמיחי תמיר:

    אני לא מכיר את גוני יש להניח שההפסד שלי, אבל היא באמת מצחיקה! ללא קשר לצחוק אהבתי גם את מה שאתה כתבת!

  8. מאת גוני:

    טוב, לקח לי זמן לחשוב מה אני עושה עם המבוכה. תודה רבה חיליק. אלו מחמאות גדולות מאוד. את דעתי על התכנית ועל סוגת הריאליטי כל מי שקרא מבין ובזה אני לא מזדהה אתך כלל, נו אבל מי יכול להישאר אדיש מול מה שכתבת. גם אתה מצחיק אותי מאוד.

השארת תגובה