אבא שלי. עכשיו אתה יכול לנוח

אבא

אני כאן. על האבן שלך.

אני מרגיש אותך.

הלכת רק לפני 30 ימים וכבר יש לי כל כך הרבה מה לספר לך. אני מתגעגע.

ביום חמישי שעבר אבא של יחיעם גם מת, אולי הכרת אותו, סולל כהן קראו לו. אני ועופר עמדנו בלוויה שלו והקשבנו להספדים. זה היה עצוב. יותר מכל הלוויה שהייתי בה. אפילו יותר מההלוויה שלך. לפני חודש הייתי עדיין תחת הרדמה, לא האמנתי שבאמת הלכת.

סולל היה כמוך אבא, נטוע בקרקע הדרומית. פלמחניק ששיחרר את הנגב עם אלי אחיך. גם הוא ירד לכאן כדי לקשור את גורלו למקום הצחיח הזה שהצמיח כל כך הרבה אנשים טובים. כל מי שהספיד את סולל דימה אותו לסלע שכולם נשענו עליו, וקראו את שירה של דליה רביקוביץ' על איך סלעים נשברים, ואני חשבתי עליך, הסלע המדברי שלי שנשבר. ועל הגאוה ודמעתי מאחורי משקפי השמש.

אֲפִילּוּ סְלָעִים נִשְׁבָּרִים, אֲנִי אוֹמֶרֶת לְךָ,

וְלא מֵחֲמַת זִקְנָה.

שָׁנִים רַבּוֹת הֵם שׁוֹכְבִים עַל גַּבָּם בַּחֹם וּבַקּוֹר,

שָׁנִים כֹּה רַבּוֹת,

כִּמְעַט נוֹצַר רֹשֶׁם שֶׁל שַׁלְוָה.

אֵין הֵם זָזִים מִמְּקוֹמָם וְכָךְ נִסְתָּרִים הַבְּקִיעִים.

מֵעֵין גַּאֲוָה.

שָׁנִים רַבּוֹת עוֹבְרוֹת עֲלֵיהֶם בְּצִפִּיָּה.

מִי שֶׁעָתִיד לְשַׁבֵּר אוֹתָם

עֲדַיִן לֹא בָּא.

וְאָז הָאֵזוֹב מְשַׂגְשֵׂג, הָאָצוֹת נִרְגָשׁוֹת, וְהַיָּם מֵגִיחַ וְחוֹזֵר,

וְדוֹמֶה, הֵם לְלֹא תְנוּעָה.

עַד שֶׁיָּבוֹא כֶּלֶב יָם קָטָן לְהִתְחַכֵּךְ עַל הַסְּלָעִים

יָבוֹא וְיֵלֶךְ.

וּפִתְאֹם הָאֶבֶן פְּצוּעָה.

אָמַרְתִּי לְךָ, כְּשֶׁסְּלָעִים נִשְׁבָּרִים זֶה קוֹרֶה בְּהַפְתָּעָה.

וּמַה גַּם אֲנָשִׁים.

ותראה איזה סלע דני קיש הביא לך ממצפה רמון, אבא. כל אות לקחה לו חצי שעה לחרוט, שתה יין שהוא בעצמו עשה ובכה לתוך האבן שלך. שלושה ימים הוא בכה על הסלע שלך, אבא. ואני עוד לא בכיתי בכלל.

כשהבאתי את אמא לכאן לפני שבוע ישבתי על האבן, ואחרי זה שכבתי עליה, זה היה נוח ומנחם. התפרקדתי עליך, כמו אז שהייתי ילד קטן והיית מבקש ממני ללכת לך על הגב ולעמוד לך על הראש. פרשתי את ידי לצדדים והסתכלתי על השמים והשמש והרגשתי אותך בתוכי.

אחר כך בבית היא אמרה שהאבן מיוחדת ושזה מתאים לך כי אתה בן אדם שַאז.

"מה אמרת?" שאלתי אותה.

"אבא תמיד היה אומר לי שהוא בן אדם שַאז, שונה, אחר, מיוחד, ובגלל זה אף פעם אף אחד לא מבין אותו".

הגרון שלי נחנק.

"אמא, גם אני תמיד הרגשתי את זה בקשר לעצמי" אמרתי לה "גם אותי קשה להבין".

אז אבא, הנה יש לנו סופסוף משהו שחבל שלא דיברנו עליו. אני יודע שראית את זה ואף פעם לא הזכרת. אולי היינו מדברים על כמה זה קשה לפעמים להיות שַאזְ, אני בטוח שהיית עוזר לי.

"אני בן אדם שונה, את לא יכולה להבין אותי" אמרתי הרבה פעמים לנעמה ולעפרה ולכל מי שהיתה איתי.

"אל תשפטו אותי כי אני לא פועל כמוכם ואין לכם כלים להבין אותי" ביקשתי מהרבה אנשים במשך החיים, אבא. אני חושב שאף אחד לא הבין למה אני מתכוון. אני בטוח שהרבה חשבו שאני סתם מתנשא, ואני רק רציתי להסביר להם שמשהו בתוכי גורם לי להתנהג אחרת, לא תמיד לפי הנורמות, לעיתים באופן לא צפוי ובטוח שלא תמיד מובן.

אבל אבא, עכשיו אני יודע שאתה מבין, נכון?

ביום שישי בערב, אחרי הקידוש שעופר התחיל לעשות בכל כך הרבה חן בבית שלך, ישבנו ודיברנו. אנחנו מדברים המון, אבא. על הכל, כמו שלא דיברנו מעולם. היינו הפעם רק אמא, טלי, גילי, עופר ואני. לפני שהלכנו לישון הם אמרו לי שרק עכשיו הם מתחילים להכיר אותי. הסתכלתי עליהם, על המשפחה שלך, על האנשים הכי יקרים לך בעולם והבנתי שהם באמת לא כל כך מכירים אותי.

"רק אבא באמת הכיר אותי, רק הוא הרגיש אותי" אמרתי להם.

היית הרנטגן שלי, סלים. אין מה לעשות, קראת אותי כמו ספר פתוח וזה כל כך הרגיז אותי לפעמים. הלואי שתהיה לי את היכולת הזו עם הילדים שלי והלואי שתהיה לי טביעת העין לאנשים שהיתה לך.

אנשים. אתה הבנת באנשים. ויותר מכל חששת מהחולשות שלהם.

אבא אני מצטער אבל אני מבואס. אל תדאג, לא בגלל מה שקורה בבית, שם הכל בסדר. אמא חזקה וגם זה בטח לא הפתעה בשבילך. הרי אתה היית איתה כל הזמן ורק אנחנו חשבנו שאתה חזק והיא חלשה. אבל עכשיו אני מבין שתמיד ידעת כמה האשה הזו חזקה. אני חושב שמה שהכי קשה לה זה שאין לה עם מי לדבר, היא כל הזמן מחפשת אותך. אבל אנחנו כל הזמן איתה וכל הזמן ביחד עם הרבה אהבה. ידעתי שתשמח לשמוע. ותודה אבא על הבית שבנית לנו. כולנו מוצאים בו שקט ונחמה.

אני מבואס בגלל הרוח הרעה שנושבת מחוץ לבית שלך, והיא שורפת ומכלה.

קנאה ושנאה. יותר מכל חששת מקנאה. ששורפת. שמעוורת ושמביאה איתה שנאה. שנאת חינם. והרי אין דברים שיהודים אוהבים יותר מאשר דברים בחינם. כן, אין ארוחות חינם, גם אהבת חינם קשה למצוא. אבל שנאה? את זה הכי קל לייצר, תמיד אמרת.

תמיד חששת שסופנו לאבדון כמו בשני הבתים הראשונים בגלל קנאה ושנאה. כל מה שערבים צריכים לעשות, תמיד אמרת, זה לחכות. אנחנו כבר נעשה בשבילם את העבודה.

היה פה קצת טוב לפני שהלכת, היתה רוח חדשה של תקווה, של שינוי. לרגע היה נדמה לי שיש סיכוי.

ואז אישה צעירה ואמיצה עמדה עם כובע מול מצלמת טלויזיה ומיקרופון. היא סימלה לדור שלם את התקוה.

"למה רק את מדברת?" מישהו נדחף לפריים, מביך אותה בפרהסיה ומחרב הכל. גם הוא, מקנא, גם הוא רוצה 5 דקות מול האומה.

"כן, למה רק היא מדברת?" ענתה המקהלה "והיא בכלל לא עשתה צבא".

הקנאה היא הטרגדיה שלנו.

תזהר מהקנאה, תמיד אמרת לי, אל תהיה פתי. ותמיד תהיה חזק.

ואני מקשיב לך אבא וזוכר שאמרת שכל מה שנחוץ בזמנים קשים זה רק צעד, ועוד צעד, ורק בכיוון שהמצפן שלך מראה.

יש לי עוד משהו לספר לך אבא. על האדמה הזו הקשה שאתה שוכב בתוכה. האדמה שכל כך אהבת ואהבה אותך. אני אוהב את הנגב הזה. אני מרגיש כאן בבית, רק כאן. ואני לא לבד. כשעמדנו, חברים ותיקים מבאר שבע של פעם, בהלוויה של סולל סיפרתי להם את זה. אחד אחרי השני כולם הודו שגם הם מרגישים את זה, שגם השעון שלהם מתחיל לתקתק יותר לאט כשהם גולשים במכונית לנוף המדברי, שגם הם מתמכרים לאוויר היבש שמתקרר לו בשעות בין הערבים, שגם הם אוהבים ללכת לאיבוד ברחובות נוף ילדותם.

"אז למה שלא נחזור הנה?" שאלתי אותם. "נבנה משהו חדש, הנגב אוהב אותנו".

"למה לא באמת?" ענו לי כולם.

אני יודע שעכשיו אתה כבר מתחיל לדאוג.

"תפסיק להתלהב" אני שומע את הקול שלך.

"אם לא הייתי בן אדם מתלהב" אמרתי לאמא לפני כמה ימים "לא הייתי כלום".

אני יודע שאתה יודע שלא קל לי בכלל ושאני מתגעגע. אבל עכשיו זה הזמן שלך לנוח והזמן שלי להגיד לך עוד פעם לא לדאוג.

כי גם אני סלע, אבא. שַאזְ.

קטגוריות:: אנשים עם בייגלהדודי כליפאהמטבח העירקיהרהורים

תגיות:

אודות הכותב:

RSSתגובות (28)

כתיבת תגובה | כתובת טרקבק

  1. מאת לבנה שמש:

    כמו תמיד אתה נוגע בכתיבתך בנשמה תמשיך גם
    בשבילך ןגם בשבילנו תודה לך

    • מאת לאה דיבן:

      דודי,

      ריגשת אותי בדבריך על אבא ז"ל.
      הכרתי אותו ואת סולל זכרם לברכה. והבנתי ללבך.
      אביך היה כמו הרקפת הוורודה והעדינה הבוקעת בנחישות,
      בניגוד מפתיע ובלתי מובן, מתוך הסלע המוצק והקשוח.
      בהליכה בדרכו החזקה והרכה תמשיכו את דרכו.
      אתכם בצערכם.
      לאה דיבן
      0אמא של אתי)

  2. מאת טובה:

    מרגש
    ומחזק
    מביך קצת, ככה
    להציץ לך, לתוך הרגשות
    ולראות שגם סלע
    יכול להינמס…

    קראתי את הפוסט הזה, שטופת דמעות
    כי אולי כל אחד מאיתנו לפעמים, מרגיש קצת שַאזִ

    בשורות טובות

  3. מאת רביטל:

    היום אני בגליל,אבל אם תחליט לרדת לנגב…יש מצב שארצה לבוא להיות שכנה שלכם.שלך ושל סו-אלן.
    להיות חלק מהרגשות האלה והאהבה הזו שאתם יודעים בכישרון כזה לחלוק איתנו.
    תודה

  4. מאת טליה:

    יש אנשים עם לב של אבן
    יש אבנים עם לב אדם

    אתה כותב בדם לבך.מרגישים.

  5. מאת רחלי:

    כמי שאיבדה גם אב וגם בן ליבי איתך..
    כתיבתך נוגעת לכל אחד שקורא את מילותך..
    שלא תדע עוד צער ..
    ליבי איתך..

  6. מאת עירית:

    בכיתי היום על אבי , שהלך לעולמו פני 5 שנים, ועל קברו הנחנו אבן בזלת….ולא בכיתי אז…ועד היום.
    בזכותך.
    תודה דודי.

  7. מאת דורין:

    דודי יקר,
    תודה על השיתוף המרגש… שלא תדעו עוד צער
    ולסלים כליפא..ת.נ.צ.ב.ה

  8. מאת עמיחי תמיר:

    קבל את הערכתי על מה שאתה כותב ועל מה שאתה מרגיש!

  9. מאת שושי ורטהיים מולדובן:

    אני לא מכירה אותך ובכל זאת פתחת לי דלת להכנס אל בית הוריך,להכיר את המשפחה שלך.את ההורים שלך אני לא זוכרת,הייתי קטנה מידי ברחוב ביאליק .דרך הכתיבה שלך למדתי להכיר את מערכת היחסים המופלאה ששוררת בבית משפחת כליפא.אהבתי לדעת שתחושת החזרה הביתה היא לא רק אצלי בלב אלא גם אצל אחרים שעזבו את באר שבע.המשך להיות שונה,זה מה שמיחד אותך.

  10. מאת סימי:

    הי דודי
    רק אדם שחווה אובדן של הורה יודע ויכול להבין אותך
    הכאב קשה. הגעגועים הולכים ומתגברים מיום ליום זה נעשה קשה יותר.
    בדרך הכתיבה שלך אתה מצליח לחדור אלי ולכאבי העז אני איבדתי את שני הורי לפני שנה.
    אין ספק שיש לנו את היכולת להתחיל לחשוב אחרת עליהם רק אחרי שהם הולכים לעולמם. מתחילים להבינם יותר טוב ופתאום מגלים כמה אנחנו דומים להם. הצלחתי לרגש אותי מאוד אגב זה לא הפעם הראשונה שזה קורה.
    אני נהנית לקרוא בכל פעם מחדש את הכתבות שלך.
    ישר כח.
    יום טוב מלא זכרונות .

  11. מאת מיכל:

    הורה הוא סלע נטוע בתוך הלב וכשהם הולכים נשאר חור שלא מתמלא, וזאת אני יודעת מניסיון. התמזל מזלך לחיות עימו חיים מלאים, לצערי אני איבדתי את אימי בגיל 28 חלפו 4 שנים ואין יום ללא געגוע. תתחזק ממה שאתה בזכותו ובגללו שאז! יהי זכרו ברוך

  12. מאת אריקה:

    דודי ריגשת אותי מאוד קשה לקרוא כי העיניים שלי מלאות דמעות אתה באמת נראה סלע איתן פה אתה מראה את הנפש הכל כך רכה שלך הכאב גדול וגם הגעגוע הנחמה היחידה זה לדעת שיקירינו לא סובלים יותר.
    שולחת לך חיבוק ליבי איתך.

  13. מאת אלדד.:

    רק רציתי להגיד שאתה כל פעם מרגש אותי מחדש.
    אשרינו שזכינו להכיר אדם מיוחד ויקר דרך כתיבתך. ת.נ.צ.ב.ה
    כל אדם הוא עולם שלם שמחובר בקורים לעולמות/אנשים אחרים. וכשאדם יקר לנו עוזב אותנו, בכל צורה שהיא, כאילו אחד הקורים נקרע ברשת הזו. נחמתנו בזה ששאר הקורים קיימים, ועלינו לשמור עליהם ולחזקם כל הזמן שמא יקרעו גם הם, ולא פחות חשוב- להרחיב את הרשת, ואת זה אתם עושים נפלא.

  14. מאת יעל:

    אני צריכה להזכיר לעצמי להפסיק לקרוא אותך כשאני בעבודה (ששש שאף אחד לא ישמע…)
    הפחד שלי הוא מהרגע הזה שיגיע…
    תחזיק מעמד
    אני בטוחה שסלים גאה בך מאוד מאוד!

  15. מאת dot:

    בפעם השניה שהטקסט שלך עוצר לי את האוויר וקשה לנשום.
    מרגש כול כך לקרוא ולדעת מה שהיה ומה שיש..
    והכול בצינעה, היא העוצמה והשלם.
    3>

  16. מאת איבי:

    מרגש עד מאד.

  17. מאת דודי:

    תודה לדני בעבור סלע שהפיק מילות תוגה נפלאות!
    תודה דודי!
    מחזקים ידייך!

  18. מאת veredgy:

    דודי
    כל כך רגשת אותי.
    כמה אני מקנאה בך. כן מקנאה בך.
    על שזכית למערכת יחסים כוז עם אביך.
    לא כל אחד זוכה לכך.
    לא כל אחד זוכה לכך שאביו יאהב אותו כל כך ושהוא יאהב את אביו כל כך.
    לכן, למרות הכאב הגדול, דע לך שבורכת.
    נצור זאת והתנחם בזאת.
    תודה ששיתפת אותנו.

  19. מאת השולף:

    ככה זה כשאוהבים מהלב. נחמה שלמה, ראובן

  20. מאת חן ברקן:

    ניסיתי לכתוב ומחקתי. וניסיתי שנית ומחקתי. אין לי את היכולת להעביר במילים את שאני מרגיש . אולי כי לא גדלתי אצל סלים כליפא. איש שיש בי צער גדול שלא זכיתי להכירו. שמח דודי. שמח בשמחתו של סלים. והיכן שהוא נמצא עכשיו, יש לו את כל הסיבות שבעולם לשמוח.

  21. מאת מיכל:

    ריגשת אותי עד דמעות…כתבת מדהים…כנראה שכסוף סוף פוגשים מישהו כמוך (שקשה להבין), העוצמה גדולה יותר… נגעת בי!!!
    תודה

  22. מאת תושב חוזר (אבו צ'יצ'ריטה):

    יפה ומרגש. תחושת הזרות והמוזרות הזו שאתה כותב עליה הזכירה לי מייד את מה שקראתי במבוא של עוזי וייל לספר שהוא ערך על ריימונד קארבר:

    קורה שאדם נולד לתוך ארץ זרה. שלמרות שיש לו אב ואם, אחים ואחיות, שפה ותרבות – הוא בעצם ממקום אחר, והוא לא יודע את זה. הוא כואב כל חייו, עד שהוא מבין, ומתחיל את המסע חזרה אל ארץ מולדתו, שמעולם לא היה בה ואף אחד לא יכול להבטיח לו שהיא אכן קיימת. אדם כזה נולד לתוך גיהנום, ובהתחלה הוא אינו יודע שזה הגיהנום. הוא ממשיך לחיות את חייו וליפול שוב ושוב, ורק אחרי זמן ארוך משהו קורה: איזה רגע של חסד, שבו הוא זוכה לראות, ולו לרגע מהיר ובהיר, את המקום שלו. פיסה גלויה קרועה מן המקום שלו, נאמר. או מישהו משם שחולף על פניו ומחייך – רגע שמשנה את חייו, משום שבבת אחת הוא מבין שאכן יש מקום כזה. שהוא לא חולם. שיש חיים טובים מאלה שהוא חי עכשיו. וגם, כמובן, באותו הרגע הוא גם מבין שהוא חי בגיהנום. (ריימונד קארבר)

  23. מאת אייל (כליפא) כרמל:

    ריגשת אותי מאוד.
    המון זמן עבר מאז שאירחת אותי ביפן.

השארת תגובה