פרובינציאלי בפרובנס, ר' יחיאל יוצא מהשטייטעל

בשבוע שעבר נזף בי כאן מישהו על זה שעירבתי דת ופוליטיקה בטקסט שלי המתפרסם באתר אוכל.
סליחה.

מכיוון שאין לי רצון וכוונה לעצבן אף אחד – חוץ מאשר את אישתי, שאותה אני דווקא לא רוצה לעצבן אבל איכשהו תמיד מצליח, לא אתעסק אם כך הפעם בגראדים הנוחתים בין השאר על הוריה של אישתי באשדוד, הרי רוב הגברים כנראה בכלל רק מחכים לרגע הזה. או על אימא של דודי כליפא בבאר שבע. כמו שאתם יודעים יש  אנשים שהיו מתים שגם על אמא שלהם ייפול משהו.  גם לא במחאת האוהלים הצועדת כנראה אל עבר מותה הידוע מראש, זה שהמלחמה הקטנה בדרום תארגן לה (איזה מזל שאפשר לסמוך על הערבים שיעשו לביבי את העבודה השחורה). או בסיבות למצב המחורבן הזה שאנחנו נמצאים בו כרגע ובכלל.

כי זה הרי פוליטיקה. אולי זו אפילו דת. פויה.

בצר לי אפנה אם כן לאפיק הבטוח והחביב כל כך.

קצת נהנתנות הרי לא הרגה אף אחד. נכון?

חוץ מאשר, אולי, אותי. תציצו בדף שיוצא לי מהמחשב של קופת חולים מכבי ותבינו.

בשבוע שעבר נסעתי לפרובנס. אני לא אוהב לנסוע לחוץ לארץ. מה איבדתי שם. אבל אישתי מכריחה אותי כל שנה מחדש. היא אומרת שהיא צריכה חופש. חופש ממה? חופש ממני עוד הייתי מבין, אבל היא הרי מתעקשת לקחת גם אותי.
בפרובנס הזאתי ניכנס בי הדיבוק ונהייתי שוב הפעם יחילצ'וק מהשטייטעל. פרובנס זה בצורפת. דרעק מיט לייבר של מקום. בתור התחלה כולם שם מדברים צורפתית. לפעמים חלק מהם מנסה לדבר אנגלית. זה אפילו עוד יותר גרוע.
יידיש אף אחד לא יודע שמה. אפילו לא היהודים. נו, ועל יהודים שלהם אני בכלל לא רוצה לדבר.

חוץ מזה יש להם שם חרא של אוכל.

שבוע שלם הייתי צריך להפוך את כל הסופרמרקט הענקי שלהם בשביל למצוא חתיכה דג מלוח.

אבל בסוף מצאתי.

הם אמנם קראו לו 'אנשואה' או משהו כזה אבל אני לא פראייר ומיד הבנתי שזה שם קוד צורפתי לאנשובי, שזה, כשאין א שטיקלע הרינג, גם בסדר. במיוחד כשעושים אותו כבוש.

אמנם אין להם א ביסלע חלה ליד אבל גם הנבוט הזה שהם קוראים לו בגט יכול להיות בסדר.

הרי ההרינג הוא לא הרינג אז למה שהחלה תהיה חלה.
 גם וודקה כומו שצריך לא היה שם. נו, שוין, אז שותינו את הדרעק הזה שהם אוהבים שם כל כך, האזיאתים שמחופשים לאינטילגנטים אירופאים, איך קוראים אותו, פסטיס.

זה כמו עראק אבל כתום. הטעם אותו טעם. פיכסה. אבל עם ההרינג… סליחה, ה'אנשו' הזה, זה הולך לא רע.

ישבתי ליד הבריכה בפנסיון הזה שלהם שם, אלוהים ישמור כמה כסף זה עולה לי, שתיתי פסטיס עם קרח ואכלתי בגט עם אנשואה וסובלתי נורא.
 היה חם ממש גיהנום, 38 מעלות בצלזיוס, המון יתושים, וכולם מסביבי היו צרפתים חוץ מאישתי, שזה דווקא לא היה איכפת לי. אני הרי עוד זוכר את בריז'יט בארדו לפני שהיא נהייתה נשיאת צער בעלי חיים הצרפתי והתחתנה עם כלב ים שנראה בדיוק כמו שהיא נראית עכשיו.

הילדים דווקא נהיינו. הם יושנו איתנו במיטה בחדר הקטן שקיבלנו. אישתי היתה מרוצה מזה.

אלא מה. היא גם הרשתה להם להישאר במים עד שהיה חושך. הקטן חזר לארץ עם גריפה נוראית. אלא מה.

בבוקר היינו קמים ונוסעים לחפש פייגלעך צרפתיות. יש להם שם כל מיני ציפורות שאין בישראל. בן שלי גדול אוהב ציפורים. אני מקווה שזה לא יעשה ממנו, נו אתם יודעים מה.

נסענו אתו לאיזה מקום עוד יותר רחוק אפילו. קאמארג קוראים אותו. שמה היתושים אפילו עוד יותר גדולים.

הוא ראה את הציפור שלו.

אני הייתי צריך לאכול צדפים מהים. זה מה שאוכלים שם. מי שלא רוצה צדפים צריך לאכול שור. לפחות זה לא כמו באספניה ששמה חייבים לאכול את המה שמו של השור. כן, גם לצורפתים האלה יש מלחמת שורים. אמרתי לכם שהם לא באמת אירופאים אלא ממש פרענקים. פרנק פארחים.


אחר כך חוזרנו לבית הבראה הזה שכולם נהיו חולים ממנו, גם אני חוזרתי לארץ עם נוזלת. הולכנו שוב הפעם לבריכה. לא מבין למה כולם כל כך אוהבים להתרחץ באמבטיה גדולה עם עוד אנשים שהם לא מכירים ושגם הם עושים פיפי במים בדיוק כמונו.
בלילה שתינו עוד קצת מהדרעק הזה, הפסטיס. שמים בזה המון קרח אבל זה לא עוזר.

נו, שוין, לא רוצה להטריד אותכם עם כל הטיול שלנו אז לא אעשה כאן פאצקריי גדול מכל השאר. אתם לא חייבים לסבול יחד איתי מכל הנקניקים המוזרים האלה שהייתי חייב לאכול שם בשוק. נקניקים מחמור ומביזון – זה כומו שור אבל עם המון שערות על הגוף, כמו עראפת של השורים. והגבינות, מה שהם קוראים גבינות לפחות. השם ירחם. החתול של השכנה שלי הריח יותר טוב מזה. והוא כבר היה מת שבוע בבוידעם.

היינו גם בכל מיני ערים שהם חושבים שהן גדולות, פתח תקווה יותר גדול מזה. אביניון זה עיר איפה שפעם גר שמה האפיפיור כשהוא לא שילם בזמן ארנונה ומיסי ועד הבית ברומא.

חנטריש גדול מלא אבנים ישנות ומזכרות לתיירים. ויש גם אקס סן פרובנס שאמרו לי ששמה מסתובבת בריז'יט בארדו בכבודה ובעצמה, אבל אני ראיתי שמה רק את יעקב וברכה מהגלנטריה. הם היו בארמון של הפאפא. יודעתי שזה לא קלאסה.

אבל בסוף הצלחתי להחזיר את כולם הביתה בחתיכה אחד. במטוס נותנו לי מיד עיתון ואני נרגעתי. ראיתי שהכל נשאר אותו דבר בארץ ושוב הפעם יש מלחמה קטן. נו, טוב, אבל זה כבר פוליטיקה, נכון? ואתם לא כל-כך אוהבים זה.

קטגוריות:: Featuredחיליקמקומות שאהבנו

תגיות:

אודות הכותב:

RSSתגובות (14)

כתיבת תגובה | כתובת טרקבק

  1. מאת אורלי:

    כואב הלב :)

  2. מאת מיכל:

    חיליק אתה הורגת אותי עכשיו.
    זאת היתה חתיכת אנשואה מבדרת עד מאוד,
    ת ו ד ה.
    והעיקר שחזרת אלינו,
    חולה ומפורק לחתיכות.
    כמו שצריך.
    ביזון.

  3. מאת אלדד.:

    גם אני מאד סבלתי בפרובאנס. אחרי יום רציתי לחזור כי הריח של הלבנדר היה חזק מדי אבל כרטיסי הטיסה היו ל 3 וחצי שבועות והיה חבל לי על ה50$ שהיה צריך לשלם בשביל לשנות אותם. אז ישנתי באיזה לוג'י נידח בתוך היער והרעש של הנחל שעל ידו לא נתן לי לישון. תראה איך הם מבזבזים מים. לא חוסמים אף נחל בשביל איזה מי נביעות או מי עדן. וגם הדינגדונג שעלה מהכנסיות של הצרפתים האנטישמים מאד הפריע. תראה למשל את התמונה של הכפר שצרפת (Gordes?). גועל נפש. לא יודעים לבנות ישר הצרפתים האלה. וכמה ישן! אצלנו כבר היו הורסים ובונים וילות.
    אני מחר מוכן לנסוע ולסבול שוב. אני בטוח שגם אתה. אחוות מזוכיסטים.
    חוץ מזה שאני צריך דיבור עם הבן שלך – אשתי ואני צפרים חובבים כבר 30 שנה וסוחבים משקפות וטלסקופ לכל מקום בעולם.

  4. מאת רני שהם:

    באביניון, חוץ מענייני האפיפיורים, אכלתי את הסטייק טרטר הכי טעים אי פעם.
    בלי אנשואה…
    ואף מילה על שטונף דה פאפ? ככה זה כשנוסעים עם ילדים:-)

    • מאת חיליק גורפינקל:

      לא נעים לי לקלקל לעצמי את הקיטור אבל דווקא הייתי גם בשאטונף…

  5. מאת תמי:

    שלא לדבר על התכונה הטפשית הזו, שמה אצל הפרובינציאלים האלה, לזרוק את כל העלים מסביב ולהגיש רק את הבפנוכו של החסות… ככה מבזבזים?

  6. מאת חלי:

    מצחיק כל כך!!!!!

  7. מאת טליה:

    פ נ ט ס ט י ק

  8. מאת הדר:

    אחד ה…
    גם הפוסט.
    גם הפרובנס.

  9. מאת עירית:

    מצחיק ומהנה.
    תודה~~~

  10. מאת דניאלה:

    סיבוב קולינרי של ממש.. וגם נראה טעים. תאמר לי רק, כשאמרת "עוף אורגני" התכוונת לטבע עוף?

  11. מאת veredgy:

    רחמנות.
    בפעם הבאה תגיד לאשתך שאני אסע במקומך.
    אכן, קורבן גדול מצדי, אבל נגעת כל כך ללבי בסבלך.

  12. מאת רוחמה החופשית:

    חילצ'וק, שלום לך. אתה נורא התגעגעת אלי.
    שאתה לא מתאר לך מה אני עברתי שמה בבור, שהפסיכופט הזה הרצל כלא אותי שמה כי הוא חשבת שאתה ואני עושים הופי שמופי. אבל אני באתי לספר לך שבזכותך אני יצאתי משם. התחיל להיות מסריח מהבור שלי והוא הדיביל הזה, זרק שם כמה שקיות חלב של תנובה, חשב שייצא מהן גבינה כמו שכתבת עליה פה. איך שהוא פתח את המכסה, הוא התעלף מהריח ונפל ברצפה. אני מיד יצאתי וראיתי שהמחשב שלו פתוח על הסיפור היפה הזה שלך ויש ליד את הלחם הזה של הצרפתים שהיינו מתאמנים איתו קפא"פ בהגנה. מיד נתתי לטמבל הזה בומבה בראש עד שהוא שכח איך קוראים לו, אז אמרתי לו שביבי, ככה בשביל הבדיחה. אגב, פעם אחת הגיע אלי האידיוט הזה מהמגדל, נו, ברק, לתוך הבור שלי ואמר שזו פגישת חירום ושהוא הזמין את כל הקבינט אלי. הורדתי לו ראסיה נוראית, כמו שהורדתי ליצחק שדה בזמנו ואמרתי לו שאני זה לא נאווה ושבבור לא עושים דברים שעשינו במטבחון. על כל פנים, הנה יצאתי ומיד, בלי לעשות פיפי אפילו, קראתי את הסיפור שלך העצוב. זה פעם ראשונה שאני הבנתי הכל, סוף סוף כתבת בעברית. מסכנים אתה ובני משפחתך. אבל לא סיפרת אם הסוס שבתמונה היה טעים. הוא מזכיר לי את מסיבת הפרידה של גדוד נהגי הפרדות, אכלנו את כולן על האש והיה תענוג. התמונות יפות מאוד וגם כתב גרוע אתה לא. אני הבנתי שהיית עצוב פה בלעדיי, מסכן שלי, אבל תאמין לי, ראיתי מה קורה בחוץ ואני חושבת לחזור לבור.

  13. מאת חיליק:

    איזה יופי, כולכן צוחקות ואני סובל. דליקטס ממש, אתן כולכן

השארת תגובה