תאני גן העדן או הגיהנום

”וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים, יִהְיֶה הַר בֵּית-יְהוָה נָכוֹן בְּרֹאשׁ הֶהָרִים, וְנִשָּׂא הוּא, מִגְּבָעוֹת; וְנָהֲרוּ עָלָיו, עַמִּים.   וְהָלְכוּ גּוֹיִם רַבִּים, וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל-הַר-יְהוָה וְאֶל-בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב, וְיוֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו, וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו:  כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה, וּדְבַר-יְהוָה מִירוּשָׁלִָם.   וְשָׁפַט, בֵּין עַמִּים רַבִּים, וְהוֹכִיחַ לְגוֹיִם עֲצֻמִים, עַד-רָחוֹק; וְכִתְּתוּ חַרְבֹתֵיהֶם לְאִתִּים, וַחֲנִיתֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת–לֹא-יִשְׂאוּ גּוֹי אֶל-גּוֹי חֶרֶב, וְלֹא-יִלְמְדוּן עוֹד מִלְחָמָה.   וְיָשְׁבוּ, אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ–וְאֵין מַחֲרִיד:  כִּי-פִי יְהוָה צְבָאוֹת, דִּבֵּר.   כִּי, כָּל-הָעַמִּים, יֵלְכוּ, אִישׁ בְּשֵׁם אֱלֹהָיו; וַאֲנַחְנוּ, נֵלֵךְ בְּשֵׁם-יְהוָה אֱלֹהֵינוּ–לְעוֹלָם וָעֶד"  (מיכה ד' א'-ה')

  אני יושב מתחת לעץ התאנה. תחילת אוגוסט עכשיו והתאנה מתנהגת כמו שתאנה מתנהגת. מחכה לספטמבר. כמו שחיכינו אנחנו לפני שהגיעו יולי ואחריו גם אוגוסט והשכיחו את ספטמבר ההוא שעוד שנייה יבוא בכל זאת. אבל לתאנה כל זה לא איכפת. היא מחכה בסבלנות. אבל הנה, בכל זאת, כמה תאנים שכבר הבשילו. אני שולח יד וקוטף אחת. אורה בעברית יפה. באמת יפה.

אני שולח אצבע אוהבת, מחדיר אותה לחור הקטן שכבר נבקע בישבנה של התאנה ומפריד אותה בעדינות לשתי אונות. רשת התחרה האדומה-לבנה מתגלה אלי שוב. שנה שלמה חיכיתי לה. אני בודק שאין תולעים ואוכל. הנה זה שוב קורה. הקסם הנצחי הזה, ההתרגשות הארוטית. תאנים.

האיש הגבוה מתיישב לידי. מה אתה עושה הוא שואל. אוכל תאנים, אני מקווה שזה יספיק. לא, הוא מבהיר לי שזה לא יספיק, במה אתה עובד. אני כותב, אני מנסה בכל זאת להישאר עמום. על מה? הוא לא מוותר. על אוכל.

בא לי ללכת למאסטר שף, לקחת חתיכת חרא, הוא מתחיל ללא שהיות, לעטוף אותה בכל מיני תבלינים ולהגיש אותה לאייל שני וחיים כהן. אני בטוח שהם יאכלו אותה.

אני מהנהן בראשי, לא יודע איך לענות.

ואז מתחיל נאום ארוך, אלוהים יודע מאיפה הוא צץ, על זה שאנחנו צריכים דיקטטור שיחפור חפיר מסביב לעזה ושיעביר לשם את כל תושביה הערביים של הגדה המערבית גם כן, וכן גם את תושביה הערבים של מדינת ישראל שלא יתנהגו יפה. אני מניח שלו ידע מה אני חושב, היה מעביר לשם גם אותי. אני שותק והוא ממשיך וממשיך וממשיך. ואז הוא מסיר את כובע הבוקרים עשוי העור שלו ומתחתיו מתגלה הקרחת הכי מפחידה שראיתי מימי. קרחת של מצביא רומאי מטורף. אני מביט בעיניו. נירון קיסר יושב מולי. קליגולה.

אם התאנה היא עץ הדעת, אני חושב, כבר לא מקשיב יותר למטורף שמולי, האיש הזה לא אוהב תאנים. אם באמת אכלו בני האדם מעץ הדעת בגן העדן, הנה ההוכחה הניצחת שלא למדו כלום.

הנה גם כאן, באגמון החולה, מתחת לעץ התאנה הגדול, בחברתם של הציפורים היפות של השחר שאני בתמימותי חשבתי, קיוויתי, שהן מפיסות את דעתו של כל אדם, גם כאן יכולה השנאה האינסופית לבצבץ ולשטוף כמו מים אדירים.

אני מנסה להפנות לו גב וללכת, מנסה לשתוק ולא לענות, יודע שזה לא יעזור, אבל הוא לא מרפה. שעה ארוכה הוא מרצה לי את חזונו הפשיסטי, הברברי. הוא לא לבד, אני יודע. אני לבד.

אני אוכל עוד תאנה ומנסה לחשוב עליה ולא להקשיב לאיש הזה. זה לא קל. מדוע אני מפחד לפתוח את פי ולענות לו. רק בגלל שזה לא יעזור? לא בטוח. אולי אני פשוט פחדן. הרי לא עניתי גם לאחרים אותם אני נאלץ לפגוש כמעט כל יום, ולו גם באופן וירטואלי.

אני פחדן.

בבית אני נזכר בתאנים.

אני קורא בספר 'מרפא הבשם' של הרב משה כהן שאולי, ספר שקנה לי משה חברי הטוב שכל כך אהבתי ואני עדיין אוהב למרות שאנחנו לא בקשר כבר שנים.

"התאנה מוזכרת בתנ"ך עשרות פעמים" כך כתוב שם, " בדברי הנביאים היא מתוארת כסמל לשלום ולשגשוג. והיא הפרי הראשון המוזכר בתורה "עלי התאנה" שהיוו את לבושם של אדם וחווה."

ועוד כתוב שם, " במטע תאנים הבשילו התאנים ונשאו עסיס כה רב עד שהיו נוטפות דבש, מתחת לעצים הלכו עזים שעטיניהן המלאות אף הם נטפו חלב, והיה הדבש הניגר מן התאנים מתערבב בחלב הניגר מן העזים. אמרו חכמים, זהו שנאמר "ארץ זבת חלב ודבש"

יפה, נכון? עצוב, נכון? ארץ זבת חלב ודבש….

אני הולך לשוק וקונה תאנים. לא קל למצוא תאנה טובה. אלו לא רעות. אבל לא מספיק. אני שם אותן בסיר קטן, מכסה אותם במרטיני מריר חדש. מרטיני רוסאטו. רוזה. אני מוסיף עלי גרניום ורוזמרין,וגם עלי מרוות אננס ולואיזה מהאדניות שלי. גרגרי פלפל שחור שלמים, גרגרי פלפל אנגלי שלמים וגרגרי פלפל גן עדן, מסמר ציפורן אחד או שניים, עלה דפנה. אני מדליק את האש, נותן לנוזל לרתוח, מעביר לאש קטנה ומבשל 20 דקות.

אחר כך אני אוכל את פרי הדעת המתוק המריר וחושב על גן העדן האבוד.

 

 

קטגוריות:: Featuredהרהוריםחיליקכללי

תגיות:

אודות הכותב:

RSSתגובות (6)

כתיבת תגובה | כתובת טרקבק

  1. מאת קרנהשפע:

    אתה לא לבד, תפתח את העיניים חיליק , יש רבים עמנו.

  2. מאת עמרי:

    אין לצערי איפה לתת כוכבים בפוסט הזה, אבל את מקבל ממני 5!
    לא, 6!

  3. מאת עדי:

    מרטיני הרוזה חדש בארץ, בעולם הוא קיים מזמן אבל למרות שביקשתי יפה (לפני בערך עשור) חב' מרטיני-רוסי לא הסכימה לעשות לו עלייה בגלל שיקולי כשרות/רווחיות… הוא הטעים מכולם!

    והמתכון שלו מלטף תאנים עם מלא תבלינים – וואו! ממלא השראה!

  4. מאת ליטל תדהר:

    כל כך יפה!!
    והתמונות נהדרות, רק חסרה לי התמונה של אחרי הבישול…
    מה זה מרוות אננס?

    • מאת חיליק גורפינקל:

      מרוות אננס היא מסוג המוזריות האלה שאתה מגלה במשתלות למתקדמים, משהו שמזכיר קצת בתי קברות רק בלי מתים. אין לי מושג איך זה הגיע לאדנית שלי (אני חושד בבן שלי..) ולמה יש לי מרוות אננס ואין לי, נגיד, סתם נענע.
      לא ברור לי מה עוד אפשר לעשות עם זה חוץ מהשימוש במתכון התאנים. אולי לטהר את האווירה בחדר הכבוד.

השארת תגובה