טשרניחובסקי 6, שעה 5, ת'ה לא לבד!

שכנים, אי אפשר איתם ואי אפשר בלעדיהם. לא כי אני קשורה לשכנים שלי, פשוט כי אין ברירה, הם כאן, מקיפים אותי מכל עבר, ככה זה בבניין דירות. את זוג השכנים הצעירים, כך אני מנחשת, החיים בדירה הסמוכה לא ראיתי מעולם. לפעמים אני שומעת אותם עושים סקס מעבר לקיר בדיוק כשאני מציצה בתמונות של אחרים בפייסבוק ומרגישה שיש לי חיים מלאי עניין וטעם.

ככה, אגב, הגעתי למסקנה שהם צעירים, בגלל תדירות הקולות. כשגדלתי במושב, ההורים היו משאירים את מפתחות האוטו בסטרטר, לא נועלים את הדלתות בלילה וגם לא את תיבות הדואר. אחד השכנים עשה לו למנהג לבדוק  תיבה תיבה את חשבונות החשמל של כל חברי המושב, להשוות למצבו העגום ולפרסם את הסכום הדו-חודשי המזעזע שקיבלו רוחל'ה ודבורה'לה, קוק'לה וכל הלה הזה.

את הפרסום המרתק הוא נהג לעשות לאוזני אמי שאחרי כל שיחה איתו התמוטטה על הכיסא בפינת האוכל, תפסה את ראשה בידה, התלוננה על מיגרנה וביקשה שני אקמול. היא הייתה צריכה כמה ימים כדי להתאושש עד שהגיעו דיווחים סוערים על חשבונות הטלפון מבזק. עד היום יש כמה תושבים שהמומים שאחרי 20 שנה חברת החשמל החלה לשלוח את החשבונות בתוך מעטפות סגורות. באחת הפעמים כשאמא הדרוכה זיהתה מבעוד מועד את צעדיו חוצים את החצר בדרך אליה, היא נשכבה בפזצט"א על השטיח בסלון, הנמיכה את הרדיו והאפילה את האורות.

השכן הנחוש דפק שלוש פעמים בדלת הקדמית, צלצל בפעמון וניגש לדלת האחורית. גם שם לא נחל הצלחה, אבל לא איש כמוהו ירפה והוא הגיח לדלת המרפסת הצדדית והנה – מחדל בטחוני הדלת שם שקופה. הוא הבחין באימי שכובה על רצפת הבית, אוחזת בידה בסמרטוט, אלא מה, ועושה תנועות חדות שנראו כמו התקף אפילפסיה של פולניה שהבחינה בקורי עכביש בפינת התקרה. תוך שבוע היה על הדלת וילון. לאנשים כמוהו, שכל העלאה במחיר הלחם השחור בצרכניה וכל שינוי בשעות הקבלה במרפאה היו עילה לתדהמה שגררה הקמת מאחז בביתנו, לא היה הכישרון להיעלב. כמה שלא ניסתה אמא להתחמק ממנו, הוא המשיך לבוא. לשעות האלה היה שם – "מצוקת א'" (השם המלא שמור במערכת).

אם חזרתי הביתה וראיתי את אמא ורגליה למעלה כשמאוורר מכוון ישר על ראשה הייתי כבר יודעת. היא במצוקת א'. שכנה אחרת במושב ידעה להגיד לאדם מה קרה לו עוד לפני שהמאורע קרה. אם היו לנו אורחים, היא הייתה עוצרת אותם בדרך לביקורת ולמחרת כבר ידע כל המושב שזכינו לביקור ומה מצבם הפיננסי של הזרים. אף תנועה לא נעשתה בתחומים המוניציפליים של הכפר בלי שתעבור אותה ואם לא הייתה תנועה היא פשוט המציאה אותה. פעם יזמה לאמא תאונת דרכים איומה ודי התאכזבה לגלות שטעתה. היא הייתה פייסבוק בימים שבהם בזק עוד הסתבכו בטעויות במספר.

אחרי עשור שלא ראיתי אותה, כמעט ונתקלתי בה בתל אביב. זיהיתי אותה במתחם צר יחסית ולא היו הרבה אפשרויות מילוט. סימסתי לאחותי סמס חרום שאומר "מצב גאולה" וחיכיתי לגאולה. אחותי יעצה לי להשתטח, כמו שלמדנו בבית. למזלי הייתה לידי חנות פאות ותוך דקות יצאתי משם כהילרי קלינטון, נפנפתי להמון המעריץ וברחתי הביתה, כלומר לביל. כשהקדמה הגיעה ובנו במושב פסי האטה, ראה זה פלא, הבאמפר הגבוה ביותר התנשא כתל מול חלון ביתה. מאז היא יושבת רגל על רגל על הכיסא בגינה ובזמן שהמכוניות מעפילות במעלה הבאמפר היא כבר מסדרת את המאזן השנתי ומסמנת מי השמינה, מי הזדקן מאוד, מי קיבל ירושה מהסבתא בעיר וקנה מכונית ומי חזר לדבר עם הוריו ובא לבקר אותם ביום שישי. נדמה לי שהיא לא נכנסה הביתה כבר שנים, מחשש שתפספס. אחרי ילדות כזו, פלא שנמאס לי משכנים? באתי לתל אביב כדי להיות אנונימית. להגיד שלום רק למי שאני בוחרת.

לאחרונה התגלו סדקים במשנה הסדורה שלי. בארבע וחצי השנים האחרונות אני מגיעה לרחוב טשרניחובסקי בכל ימי העבודה. מפה לשם התחלתי להגיד שלום לבעל החנות הסמוכה היושב קבע על ספסל העץ ותופס אותי בקלקלתי בכל פעם שאני יוצאת לקנות מסטיק. אחר כך שמתי לב ששמעוף המלנכולי משנה את זווית הפה שלו כשהוא רואה אותי, יודע דבר אומרים שאצלו זה נחשב לחיוך. גם אפי מהסביח, כשהוא מרים את הראש ממלאכת הבנייה שלו וממציאת הזווית הנכונה לחיתוך הפיתה, אומר שלום. לא שאני אוכלת סביח, אנחנו מכירים מהמנזר.

בלי שהתכוונתי, נהיו לי שכנים. מכירים אותי ברחוב. לבד ממוסדות האוכל הידועים לקוראי בייגלה ולאוהבי האוכל בעיר כמו אפי, פלאפל ג'וני ולה מזון הנהדרת, יש ברחוב גם ביסטרו. טשרניחובסקי שש, כמו השורה ההיא מהשיר של משינה. הם החלו כבית אוכל ביתי והכינו תבשילים חמים ופשוטים והנה שינו מקום, עברו לבית מספר חמש והפכו לביסטרו. איל ודליה זוג ושכנים. ופתאום נעים להכיר. הביסטרו היפה מעוצב בעיצוב עץ קלאסי וכך גם האוכל המוגש – קלאסי. המבינים ביין יודעים לומר שיש לזוג אוסף נאה ומעניין.

אני יודעת להגיד שתפריט שנפתח בשיר של שאול טשרניחובסקי כבר נותן לסועד מנת פתיחה מופלאה וצידה לדרך להמשך היום. לפני זמן לא רב אכלתי שם ארוחה מצוינת. לפתיחה אכלנו,  אני ורעי הנאמן, מרק גספצ'ו קר מצוין, חמוץ במידה וקלמרי צרוב על קרם חציל נפלא שהורגש בו טעמה של האש. סביצ'ה האינטיאס, גם הוא מנת פתיחה, היה טעים מאוד והתעלה עליו סלט העגבניות והצנונית שהוגש לידו.

למנה עיקרית הזמנתי דג ים ממשפחת הלברק אפוי בתנור. הדג נעשה ביין לבן ובציר דגים שעורבבו בו זיתי קלמטה, לימונים ועגבניות שרי. הדג היה מעולה וכן הגזר, השעועית הירוקה והכרובית האפויים שלצדו. כשכבר נדמה שאי אפשר יותר לדחוס ושעוד מעט נמאיס את עצמנו מרוב שהות ארוכה על השכנים החביבים שהתגלו גם כמתקיני אוכל טובים, החלטנו להכריע את הקיבה סופית והזמנו גם קינוחים. פאי הלימון היה טעים, אבל טארט השוקולד שטעמנו הוא מסוג המאכלים שאם הייתה להם דלת הייתי עוברת לגור בהם. שוקולד לקשוחים ביותר. מריר ומרוכז במידה שיכולה להוות מבחן פולי-קקאו-גרף למי הוא אוהב שוקולד מריר אמתי.

אפילו גלידת הפיסטוק הייתה נפלאה וזה משהו שאכחיש שאמרתי אי פעם על טעם הגלידה הזה. מעל לכל, נוספו לי עוד שני שכנים ברחוב ומה יש לומר על טשרניחובסקי – נאים השכנים בעיני.

טשרניחובסקי 6. רחוב טשרניחובסקי 5, תל-אביב. 03-6208729.

ונסיימה בזמר:

קטגוריות:: Featuredגוניתל אביב

תגיות:

אודות הכותב:

RSSתגובות (10)

כתיבת תגובה | כתובת טרקבק

  1. מאת נעמה פלד:

    עשית לי חשק, גוני. רשמתי לפניי. הטשרניחובסקי הזה מלא פלאות, הא? אם אבוא עם שיירי טחינה וכתמי סביח מאפי, יהיה אכפת להם?

  2. מאת reli:

    הסביצ'ה….. חלום!!!

  3. מאת הדר:

    או גוני, איך היטבת לתאר את נפלאות השכנים במושב. וכמה טוב להיות אנונימים מאחורי הגדר המקיפה את הבית. וטשרניחובסקי, על החלומות…

  4. מאת עמרי:

    כשעברתי לתל אביב מהפריפריה המצומצמת הדרתי את רגלי מכל מקום שבו המוכר התחיל לזהות אותי ולמסור ד"שים לבת זוגי.
    בסוף גם אני שחררתי…(:

  5. מאת גוני:

    נעמה – מה שיפה במסעדות של השכונה זה שיתוף הפעולה החברי. את יכולה לאכול סביח ולשתות לצדו בירה מלה-מיזון. שמחה שעשיתי חשק – כשאתם באים תגידו שלום.
    ולכל השאר – תודה, בסוף כולנו נופלים בגעגוע :)

  6. מאת נורית:

    איזה תיאור מדהים של רכלנות מושבית – קיבוצית….וואו!!!
    גם אני ברחתי אל האנונימיות כל עוד נפשי…

  7. מאת אנונימי:

    אני מקווה ששולה ואסא לא קוראים בייגלה.

  8. מאת מאיה:

    הוי גוני, אחותי לבריחה מהפריפריאליות לאנונימיות (למרות שאני כבר ביצעתי סיבוב פרסה…).
    בטשרניחובסקי השכנים נאים. (כן אפילו סולומון).
    את טשרניחובסקי 6 אני עוד זוכרת מטשרניחובסקי 6 כשהתקינו מה שקרוי "אוכל ביתי". אין ספק ששינוי הכתובת (באקסטרים!) שינה גם את התפריט, ועושה חשק גם ב-9:00 בבוקר. על השוקולד אין לי מה להוסיף, אחיות אנחנו.
    ובעניין האנונימיות בעיר הגדולה – תל אביביים מלידה לא כ"כ פוחדים מקירבה. זה השלב הבא. קהילתיות וזה.
    ד"ש לרחוב האהוב עלי

  9. מאת מיכל:

    כמי שבאה מפרובינציה די דומה,
    אני מזדהה עם המהלך הזה שאת מתארת כל כך יפה,
    של הבריחה מהאינטימיות הכפויה,
    ושל השמחה לייצר שכנות שפויה.
    וברוח השכנות הזו, כי גם אני מהשכונה הנ"ל,
    אני מוסיפה שלטשרניחובסקים האלה יש גם ערבי ג'אז,
    שבהזמנות שלהם המקסימות מככב טשרניחובסקי
    במלוא הדר שפמו.

    והאוכל, יצא לי גם לטעום: נ פ ל א .

  10. מאת גוני:

    נורית – תודה תודה, ואכן זר לא יבין זאת.
    מאיה – אחותי, בואי לבקר כבר. מבטיחה שנאכל מהעוגה הזו ביחד.
    מיכל – תודה רבה, התגובה שלך מרגשת. כנראה גם את מכפר כל שהוא, שתינו כמעט, מאותו הכפר.
    אנונימי – לכל כפר שולה ואסא אומללים משל עצמו.

השארת תגובה