זוזו מוסא מת

לפני המון שנים הייתי בשוק התקווה.

הייתי כמובן המון פעמים בשוק התקווה גם לפני וגם אחרי. בעצם לא מספיק פעמים אבל בכל זאת.

אבל את הפעם ההיא אזכור כל חיי.

לא זוכר איך הגעתי לזה אבל הייתי בחפלה עיראקית. נדמה לי שזה היה מועדון בקומה ראשונה של בניין ממש בלב השוק, אבל לך תזכור. 20 שנה.

מה שבטוח הוא שהייתי האדם היחיד מתחת לגיל שישים, או שבעים, בחדר, והיחיד ששם משפחתו היה גורפינקל. או רבינוביץ'. או פינקלשטיין.

הייתי גם העצוב היחידי. לא בגלל שהיה עצוב. היה הכי שמח בעולם. סתם כי אני בנאדם כזה.

עצוב.

האולם היה מלא עיראקים זקנים ושמחים ששרו ורקדו. על הבמה ניגנה תזמורת מופלאה. נדמה לי שכמה מגדולי המוזיקאים העיראקים היו שם. אולי היה שם הזמר הגדול אליאס שאשא שמת לפני כחודשיים. אולי אפילו סלים אל-נור, נגן העוד האגדי, מורהו של יאיר דלאל.

באמת שאני לא זוכר. זה גם לא משנה.

בערב ההוא הבנתי שאני עצוב. הבנתי שלהיות אשכנזי זה להיות עצוב. וכל זה עוד בחברתם של המון עיראקים זקנים שהם כידוע פולנים בתחפושת.

עברו המון שנים. שכחתי את הערב ההוא כבר. קניתי דיסקים של יאיר דלאל ואפילו של סלים אל-נור שכן או לא היה בערב ההוא. אבל את הערב ההוא הספקתי לשכוח.

עד לפני כמה ימים.

זוזו מוסא שהלך לעולמו לפני כמה שבועות היה כמובן אגדה. כל מי שהיה ילד בישראל בראשית ימי הטלוויזיה כאן, זוכר את תזמורת ראשות השידור ואת מנצחה המיתולוגי זוזו מוסא. בתור ילדים השם הזה כמובן הצחיק אותנו נורא. זוזו מוסא.

אלא שזוזו מוסא לא היה אצלנו אגדה מוזיקלית. הוא היה אגדה פולקלורית. צבעונית. מצחיקה.

הרי רק השם הזה זוזו מוסא ותזמורת רשות השידור היה בעצם סוג של בדיחה אצל ילדים אשכנזים קטנים. אולי אפילו אצל ילדים לא אשכנזים. 'תזמורת רשות השידור'. שם מכובס לתזמורת אגדית שהוחבאה במה שכונה אז בשם העממי 'הטלוויזיה בערבית'. נדמה לי שאפילו לא ידענו אז שזוזו מוסא ושאר חבריו הם בכלל יהודים.

בכור ההיתוך המחשל של ישראל של פעם לא היה מקום ל'מוזיקה ערבית' כזו. למען האמת גם לא להומור יידישאי בריא וקורע מצחוק, למי שמבין (לא אני…)  מבית מדרשם של דז'יגאן ושומאכר. מקום טוב באמצע היה רק ליפי הבלורית והתואר עם הקוקו והסראפן.

אחר כך גדלנו ותזמורת רשות השידור שבה ניגנו גם כמעט כל שאר גדולי הנגנים היהודים העיראקיים נעלמה מהנוף הטלוויזיוני של חיינו. עד שלא הגעתי לחפלה ההיא, שנים אחר כך, לא באמת האמנתי שיש אנשים כאלה במציאות – זוזו מוסא והכינור שלו ואברהם סלמן, נגן הקאנון העיוור, היו בשביל דמויות דמיוניות לא פחות מפופאיי המלח.

אודה ואתוודה, גם כשאני מאזין לתקסימים עיראקיים, הסבלנות שלי היא מוגבלת. צריך כנראה לא רק זמן ושקט אחרים ממה שאפשר לארגן לעצמך בימינו. צריך כנראה להיות עיראקי. אף אחד לא מושלם. אפילו להתחתן עם עיראקית לא הצלחתי (ענתי, אני מת עלייך…) ואני נידון להסתפק במרקי קובה שאוכלים אצל מורדוך או מסעדת אמא ביודעי שסבתא רחל ז"ל של מורן מזרחי חברתי האהובה עשתה מרקי קובה יותר טעימים מכל מה שאוכל בימי חיי.

אבל לפעמים, כמו עכשיו בשעה שאני כותב את המילים האלה וברקע מתנגנים להם קטעים של סלים אל-נור והזמר סלימה מוראד ביוטיוב, אני מבין את הקסם. הקסם שנמנע ממני.

יאיר דלאל הוא חבר רחוק של אישתי. דלאל הוא לא רק נגן עוד מחונן ומלחין נפלא שכל העולם מכיר בכשרונו, חוץ מאשר, אולי, הקהל המקומי.

דלאל הוא מי שמנסה כבר שנים לשמר ולהחיות את המסורת ההיא של המוזיקה העיראקית הקלאסית, מוזיקה שגדולי נגניה ומלחיניה היו יהודים שרובם עלו לארץ וחיו בה בדוחק במשך שנים רבות, כמו למשל האחים אל-כוויתי שהם סבו ואחי סבו של דודו טסה שהוציא לא מזמן דיסק לזכרם שבו הוא מנגן את המוזיקה המסורתית שלהם בעיבודים רוק'נ'רוליים.

אנשים כמו יאיר דלאל ודודו טסה הם אולי התקווה האחרונה של המוזיקה הזו אצלנו.

קטונתי מלנסות ולהסביר לעצמכם או לי את המוזיקה הנהדרת והמסובכת הזו. אבל אולי דווקא מכיוון שאני כה רחוק ממנה, שורשית ונפשית, אצליח בשם אהבת המוזיקה להזכיר אותה כאן בכמה מילים, עם מותו של מי ששמו היה המפורסם מכולם אצלנו, גם אם בזכות קטעים כמו התמנון האיטר של להקת כוורת ולא בזכות מפעלם המוזיקלי האמיתי שלו ושל חבריו.

אולי דווקא ממעמקי פולניותי, זו שגם סבא וסבתא סלוניקיאים למהדרין לא הצליחו לקלקל או להציל, אצליח להדליק אור קטן עם הקטעים ששיבצתי כאן מהיוטיוב המופלא הזה, תרומתו הגדולה ביותר של האינטרנט לחיי הרוח שלי. טוב, יש גם כמה אתרי פורנו שאני אוהב.

השמחה הגדולה ביותר כפי שיודע כל מי שאוהב בלוז למשל, מגיעה מהמוזיקה הכי עצובה.

אני מקדיש את הרשימה הקצרה הזו לזכרם של זוזו מוסא ושל סלים כליפא אביו של דודי שגם אותו לא הכרתי, וחבל כנראה.

 צילום: רלי אברהמי

קטגוריות:: Featuredאנשים עם בייגלההרהוריםחיליקכללי

תגיות:

אודות הכותב:

RSSתגובות (4)

כתיבת תגובה | כתובת טרקבק

  1. מאת עירית:

    חיליק, תודה על הפוסט המרגש.
    תזמורת רשות השידור וזוזו מוסא היו חלק מילדותי, על אף שאני ממשפחה שיכנוזית מצוייה…

  2. מאת רות:

    זוזו מוסא לא היה עיראקי אלא מצרי כמו עוד נגנים בתזמורת הערבית של רשות השידור.
    והעיראקים, הם הייקים של המזרח ולא הפולנים -:)

    • מאת סמי עבדו:

      ברצוני להבהיר שהכנר ששון עבדו זל היה הממונה על המוזיקה העירקית ברשות השידור הקליט ולימד את כל הזמרים ששרו בישראל בעירק הוא החליף את האחים צליח ודהוד איל כיותי הגדירו אותו כבר סמכא במוזיקה העירקית והיה חבר בתזמורת רשות השידור בערבית זוזו מוסה זל לא היתה לו נגיעה במוזיקה העירקית ניגון הכינור שלו מרגש עיבד המון שירים והלחין שלימד ושדרג שירים רבים ונתן אותם לזמרים עירקים בארץ היה אדם צנוע שלא דרש לעצמו שום זכיות יוצרים ,,,,,

השארת תגובה