שוֹק הכרמל

בחופש הגדול הרבה אנשים נאלצים כידוע לקחת את הילדים מדי פעם למקום העבודה שלהם, אבל מעניין לכמה מכם יצא ללכת בחופש עם הילד למקום העבודה שלו?

בני הבכור הוא אמנם רק בן 10 אבל הוא כבר עובד. ככה זה, אתם יודעים, בצפון תל אביב. לא גומרים ת'חודש. מכיוון שמכרות הפחם של פארק הירקון נסגרו מזמן, והמתפרה בפארק צמרת עדיין לא פעילה, אני נאלץ למצוא לו עבודות מזדמנות חלופיות.

הילד שלי סופר ציפורים. עבודה לא משהו אבל לעומת זאת המשכורת חרא. וגם משלמים שותף פלוס 120. 120 חודשים או שנים כנראה. עובדה, אין עוד אף צ'ק בדואר והילד סופר ציפורים כבר 6 שנים. יכול להיות שהוא לא מעביר כרטיס בבוקר, כמו שאבא לימד אותו?

מצד שני, יש סיכוי שבארבע בבוקר אפילו שעון הנוכחות במעגן מיכאל עוד לא התעורר.

מכיוון שמדינת ישראל לא מכירה בכישורי הנהיגה המופלאים של בני, מיכאל שומאכר של שיכון בבלי, אני נאלץ להסיע אותו למקום העבודה שלו. מה לא עושים בשביל עוד כמה זלוטים.

וכך יוצא שאנחנו קמים מוקדם בבוקר, מעירים את הציפורים שהוא צריך לספור, קושרים אותן בחוט ולוקחים אותן לבריכות הדגים של מעיין צבי ומעגן מיכאל שם אנחנו משחררים אותן ומתחילים לספור. הוא זאת אומרת. אני לא כל כך טוב בחשבון. היינו סופרים אותם ישר בפארק הירקון וסוגרים עניין אם מישהו היה מאמין לנו שיש כל כך הרבה ציפורים ליד הבית של שרי אריסון ושלדון אלדסון. נשמע חשוד. חוץ מזה אמרו לנו שיש תוספת מרחק.

לפני כמה שבועות החלטתי לשלב את העבודה שלו בשלי. הוא לא כל כך אהב את זה אבל קיבל את רוע הגזירה. אחרי הכל הוא יודע שלי אולי משלמים עוד פחות ממנו, אבל לפחות אני, בינתיים, באמת מקבל את הכסף.

העבודה שלי עוד יותר מוזרה משלו. משלמים לי בשביל לאכול ולשתות. עבודה קשה אבל מישהו צריך לעשות אותה.

אז אחרי שספרנו אין ספור – באמת אין ספור, עובדה, לא הצלחתי לספור – שחפים, שחפיות ושחפיות גמדיות, כולל כמה מתת מין מקסים ונדיר שאת שמו בדיוק שכחתי, משהו שמתחרז עם הלובביצ'ר, נכנסו לאוטו שמקבלים בעבודה, של אימא שלו, ונסענו לשתות קצת בזיכרון יעקב. מישהו סיפר לי שפתחו כאן יקב חדש, כרמל שמו, ושכדאי לבקר שם.

הבן שלי לא הפסיק למלמל בנרגנות מתחת לשפם אבל לא הצלחתי להבין מה בדיוק הוא אומר. יש לו שפם של רס"ר בשער ויקטור. זה כנראה מהשניצלים האלה שהוא אוכל כל הזמן.

ביקב אירח אותנו אדם שטען בתוקף שהוא לא סתם אדם אלא אדם מונטיפיורי, נין-נינו או משהו כזה של משה מונטיפיורי. אחר כך אמרו לנו שהוא לא באמת אבל אנחנו כבר היינו שיכורים מדי בשביל הפרטים הקטנים, גם אם הוא היה זה שסיפר לנו אותם.

המונטיפיורי הזה נראה נורא מתלהב, באיזשהו שלב הוא עבר לאנגלית כדי שאני לא אבין. במשך למעלה משלוש שעות הוא התעקש לגרור אותנו בחום הנורא ולהכיר לנו באופן אישי כל מיכל נירוסטה וכל חבית עץ. יש שם די הרבה כאלה. די מפתיע בשביל יקב חדש.

הוא סיפר לנו שהיקב הזה הוא בעצם לא באמת חדש ושפעם היה כאן יקב אחר שקראו לו כרמל מזרחי ושיקב כרמל הוא בעצם ממשיך דרכו. פתאום נזכרתי שאת היקב ההוא אני דווקא מכיר ופעם אפילו עבדתי בו וגם אז סיפרו לי את אותו סיפור על השמות. נדמה היה לי שגם שם, זה היה בראשון לציון, היה מישהו אנגלי אדום ושיכור שענה לשם אדם מונטיפיורי אבל לא הייתי בטוח. חוץ מזה ההוא היה נורא מדוכא וזה נראה מאד שמח. באופן חשוד יש לומר כי זכרתי שההוא אהב לשתות ויסקי סקוטי וכאן שותים בכלל יין ישראלי מחורבן למדי.

או כך לפחות חשבתי.

אחרי שגמר להרביץ בנו תורה וסיפר לנו את כל תולדות משפחת רוטשילד לדורותיה, הוא טען שהם היו מושקעים פעם ביקב ואפילו במדינה, נדמה לי שהוא מתבלבל עם משפחת רקאנטי, פתח לנו סוף סוף המונטיפיורי הזה כמה בקבוקי יין. תודה לאל, לחשתי בשקט וביידיש כדי שהוא לא יבין. ראיתי שהילד כבר מתייבש ונכנס להיפר –ונטילציה. הוא הסתכל כל הזמן לשמיים וחיפש ציפורים, חרוץ שכמותו, מתעלם באלגנטיות מהעובדה שאנחנו 20,000 מיל מתחת לאדמה במרתפים שפעם החביאו בהם נשק מהבריטים. או התורכים. או הממלוכים.

נו טוב, מה אומר ומה אדבר, כנראה שהזכרון שלי לא משהו. עובדה, היין היה מצוין. שתינו יין בשם מדיטרניאן מבציר 2008 שהיה פשוט נהדר, ועוד שני יינות מכרם קאיומי, זה כנראה קרן קיימת בערבית, או ביידיש, קברנה סוביניון ושיראז שהיו לא פחות טובים אם כי קצת כבדים מדי למזג האוויר המקומי. לפני כן טעמנו ריזלינג יבש שהמונטיפיורי הזה ועוד אישה בשם מירה התעקשו שהוא יין הדגל הלבן שלהם. אני הייתי נזהר מלכנות יין לבן מענבי ריזלינג יין הדגל אבל מה אני יודע. היין בכל מקרה היה מצוין.

המונטיפיורי המשיך לנאום על המהפכה שעשו כאן, 30,000,000 שקל בחמש שנים או משהו דומה הם שפכו פה, להשוויץ בעבר, בהווה ובעתיד שאכן נראו מרשימים למדי, אבל אני כבר התחלתי לנמנם, בכל זאת קמתי בשלוש וחצי, ולחלום על המסבחה המצוינת של אבו עלי בפארדיס. הרי שום מונטיפיורי שיכור לא יעשה עלי אבו עלי ויספר לי שיין כל כך טוב מייצרים דווקא כאן, בארץ ישראל, ועוד בכרמל הזה שאני בטוח שאם יגרדו מעליו טוב-טוב את הציפוי ימצאו את המזרחי מנמנם לו במזכירות ליד עליזה.

אחר כך עוד סיפרו לי שליינן הראשי כאן, זה שעובד עם ליאור לקסר שהוא היינן הראשי של כל היקבים של הכרמל האלה, קוראים יפתח פרץ. נו באמת, הרי יש גבול לכל פנטזיה. ברור שהם קונים ריזלינג גרמני ויין אדום מדרום עמק הרון וממלאים אותו בבקבוקים. הרי יש להם בקבוקייה לא נורמלית.

הבן שלי אמר יפה תודה וסרב בנימוס לקבל חולצה ותקליט, בחיי שהיו להם שם גם את זה וגם את זו, ואנחנו נפרדנו בנימוס מהמונטיפיורי הזה והמירה שלו והפלגנו מהר במכונית חזרה לבבלי. אם יהיה לנו מזל, כך חשבנו, עוד נספיק לספירת אחר הצהריים בחרמון.

קטגוריות:: Featuredחיליקייןכללי

תגיות:

אודות הכותב:

RSSתגובות (6)

כתיבת תגובה | כתובת טרקבק

  1. מאת צילה:

    שוטף + 120. ולא בת"ו.

  2. מאת שרונה:

    יחיאל. הפוסט נפלא כמו גם התמונה של הפרפור העקוד שהוא השכן של שלדון ושרי וגם הוא דורש צדק חברתי. ההוא עם האדום מוכר לי מאיפשהו..

  3. מאת לורי:

    הו, נהדר! פשוט נהדר! :)

  4. יופי של רשומה, חיליק!
    ומעניין אם גם היינן הראשי שלהם, יפתח פרץ, קשור משפחתית למונטיפיורי…

  5. מאת טליה:

    חיליק, רק בשביל הצחוקים שצחקתי למקרא הפוסט הענק בזה,אני מזמינה אותך ליצור קשר דרך המייל שלי ומבטיחה לשלוח 100 ש"ח במזומן (לא מוכנה לתת אתנן לרשויות המס!). הפלת אותי מהכסא. גדול !

    בתודה מדושנת עונג, טליה

השארת תגובה