הלוויה, שבעה ואיש עם כוכבים בעיניים

הלוויה

ראיתי את שלושת המוסקטרים ישר כשנכנסתי למתחם בית הקברות. הם הגיעו לפני כולם וישבו וחיכו מתחת לסככה הלא נכונה. הקברן יכול לחכות, אמרתי לעצמי ונגשתי אליהם.

האנשים האלו, החברים הכי טובים בעולם של אבא שלי, גורמים לי חיוך ושמחה בלב בכל פעם שאני רואה אותם. פעם הם היו כתריסר בלהקה שהולכת יחד כבר יותר משמונים שנה. רק שלושה ממנה נותרו כשירים ללוויה.

אני זוכר את תחושת החג, ההתרגשות, התכונה וההתכוננות לפני כל פשיטה שלהם על החצר שלנו. כל כמה חודשים הם היו מגיעים מתל אביב עם הנשים היפות שלהם לשולחן הכי מושקע שלוריס יודעת לפרוש ולבר הכי עשיר שסלים תמיד פתח בפניהם, כדי לחגוג עוד פעם חברות אמת שהחלה בעולם שהם מעולם לא הפסיקו להתגעגע אליו. אנחנו הילדים, היינו יושבים בצד ורואים אותם משתכרים וצוחקים בלי סוף, ומשתכרים בעצמנו מסיפורי בגדד והבדיחות והצ'יזבאטים והחברות והאהבה.

 עכשיו, כשאבא נטש גם אותם, ברור לי כי גם להם החיים נצבעו בשחור לבן.

"אף פעם לא היה משעמם עם סלים" אדמונד יספר לי כעבור כמה ימים בשבעה. כאילו אני לא יודע.

אדמונד, דאוד ורובן (בית רפה במילרע) עדיין זקופים ואלגנטיים, אני מציין לעצמי בשמחה כשאני מחבק אותם אחד אחד.

אני הולך לזהות את המת. אבא שלי.

גם במותך אתה יפה. אני חושב לאחר שהבחור מחברה קדישא קילף בעדינות את התכריך מעל פניו. טלי ועופר, אחיי הצעירים, שהיו איתי הסכימו.

אני תחת הרדמה. פועל כמו רובוט ולא מרגיש כלום. אני מסתכל מבעד למסך על כל החברים ובני המשפחה שהגיעו ורואה רק את אמא. מוקפת, מחובקת, מנושקת, אהובה ודומעת.

אחרי זה אנחנו מתחילים ללכת מערבה לקצה בו בית הקברות נוגס בלי חשבון מהמדבר. בתי קברות אף פעם לא בדיאטה, אני חושב עוד מחשבה מפגרת, ושם לב שדני קיש דוחף את העגלה מאחור. פעם, לפני חמישים שנה, עופר, דני ואני היינו גם אנחנו שלושה מוסקטרים. אני הייתי בן חמש ושניהם בני ארבע כשהודבקנו בדבק אפוקסי. שלושה מופרעים קטנים בשכונה בבאר שבע של שנות השישים. חברים הכי טובים.

לא כמו הרבה חברים אחרים שלי, שלסלים היה תמיד מה לומר על האובססיביות בה נדבקתי אליהם, אבא אהב את דני. תמיד. לפני כמה חודשים כשנעמה פגשה אותו בפעם הראשונה, היא סיכמה "יש לכם את אותו ניצוץ קונדסי בעינים, לשניכם אין גיל". אולי בגלל אותו ניצוץ לדני תמיד היה מקום בלב של סלים.

ועכשיו דני דוחף את העגלה שעליה האלונקה שעליה מונח אבא שלי, ואנחנו לוקחים אותו בחום המדברי לקבר.

אחרי כל התפילות והקדישים כשדני מכסה עם את חפירה את סלים טוב טוב, אני שומע את קולה של לוריס: "תיכף תראו אותו מתחיל להתפרע ולצעוק תוציאו אותי מפה" ומתחיל לצחוק. זה ממש מתאים לאיש הזה שכל כך אהב את החיים ולא רצה למות.

אחר כך אני מחבק את דני חזק חזק ואומר לו באוזן "אני רוצה שתעשה לו מצבה" ואני יודע שאני לא צריך להסביר יותר מזה. הרי סלים ודני שניהם סלעים מדבריים, ויש עוד הרבה סלעים איפה שדני גר, והוא יודע לטפל בהם.

"דני יעשה לנו מצבה" אני מספר לה כשאנחנו חוזרים לבית של סלים. היא אפילו לא מחייכת, גם היא תחת הרדמה.

שבעה

הכי מביך:

"שלא תדעו עוד צער" המשפט הכי מעצבן בעולם. מי המציא אותו? מילים ריקות. הרי זה ברור שנדע עוד צער. יחד עם זאת אני יודע כמה קשה לאסוף מילים כשבאים לנחם יתום ואלמנה.

הכי מצחיק:

"גילי תביאי משהו לשתות" אחד מחברי הילדות שלי מבקש שירות מאחותי הקטנה.

"לא שמת לב? יש כאן כבר דור חדש של משרתות" היא עונה לו בחיוך.

"כן, אבל אנחנו רגילים שאת מביאה לנו". מסתבר שסלים קלקל גם אותם.

הכי כיף:

נעמה, ג'ונו, יואל

הכי מאכזב:

כל מיני אנשים, אבל מה חדש תחת השמש?

הכי מעודד:

אנחנו חזקים, ופתאום כל כך קרובים וביחד.

הכי מוזר:

איפה אבא?

הכי לא מובן:

הקדיש. גם אחרי עשרות פעמים לא הבנתי מה הסיפור. מה בעצם כתוב שם?

הכי מעניין:

הסיפורים של שלושת המוסקטרים על מעללי סלים הצעיר בבגדד.

הנה דוגמה אחת כשעופר מבקש שיספרו לו את גרסתם ל"סיפור החיילים", שסלים השתקן סיפר לו במהלך החודשים האחרונים בהם הפכו לחברים הכי טובים בעולם.

"אה, זה סיפור טוב" רובן מרים את הכפפה ומתחיל לספר לנו על אבא שלי שהיה תלמיד בתיכון ויום אחד לאחר שיצא מבית הספר ראה חייל עירקי מפחיד ילדים קטנים עם שרשרת ברזל אותה נופף מעל לראשיהם.

"סלים הלך לחייל ושאל אותו למה הוא עושה את זה. כתשובה הוא קיבל קת של רובה בבטן. בלי לחשוב אבא שלך הכניס אגרוף אחד לפנים של החייל שהשתטח על הכביש והתחיל לצרוח לעזרה. תוך שניות הרחוב התמלא בחיילים שסגרו על סלים מכל עבר. סלים הבין שהמצב ממש מחורבן וברח לסמטא ולתוך בית הספר היהודי.

"תסגור את הדלת ואל תפתח לאף אחד" הוא ביקש מהשמש ורץ לכיוון הגג בקומה הרביעית.

החיילים הקיפו את בית הספר והתחילו לדפוק על הדלת הכבדה עם קתות הרובים והאלות שלהם.

"מה קורה כאן?" שאל המנהל את השמש.

"חיילים בחוץ רודפים אחרי סלים כליפא"

"תפתח את הדלת" המנהל פקד על השמש.

"אבל הם יהרגו אותו"

"תפתח"

בינתיים אבא שלך על הגג מחכה לחיילים עם חוט תיל שהוריד משלט שהיה תלוי לרוחב הכביש בין הבתים, וכשאלו הגיעו אליו הוא שלח ארבעה או חמישה מהם לבית חולים לפני שהובילו אותו לבית המעצר.

"אבל מה שיפה בכל הסיפור הזה" חיוך נמתח על הפנים של רובן "זה שלמחרת בבוקר אף תלמיד בבית הספר לא הסכים להיכנס לשיעור עד שיוחלף המנהל. השביתה הזו נמשכה ימים רבים עד שבסוף החליפו לנו את המנהל".

אני מסתכל על עופר ורואה שהוא מחייך. יש תיאום גרסאות.

הכי עצוב:

הגעגועים המחורבנים. הם רק גוברים.

הכי מתסכל:

שאבא לא רואה אותנו בשעתנו היפה.

הכי טעים:

הקובה והטבית של יודה פרץ.

הכי נעים:

הבית של ההורים. הבית שלנו.

החזרה

אחרי השבעה נסעתי הביתה כדי להבין ששום דבר לא חוזר למקומו ושום דבר לא מסתדר ושרק בקבוק יין לבן ירדים אותי. "סע לבאר שבע" נעמה הציעה. חזרתי.

חוות קיש – דרך ארץ

"בואו ניסע לדני" אני מציע לאמא ולטלי וגילי "נראה את האבן שהוא מצא לאבא".

את דני קיש, שאף פעם לא הסתדר עם מיסגרות, אבל מצא שקט לפני הרבה שנים כדייג בשארם א שייך, שם נטע שורשים חזקים והוליד שני ילדים של ים, לא ראיתי עשרות שנים, אבל תמיד שמעתי עליו דיווחים. סלים שביקר אותו בשארם סיפר לי בהתפעלות שדני מאכיל את התינוקות שלו דגים.

אחר כך שמעתי שפינו אותו משארם ונתנו לו פיצויים לבזבז על חלום חדש. ושמעתי שדני בזבז את הכל. ולא מצא חלום ולא מצא שקט.

לפני כמה שנים מישהו סיפר לי שדני קיש גר ליד מצפה רמון בחוות בודדים ושהוא חזר בתשובה והפך לפסל. ולפני חצי שנה נסעתי עם סו-אלן לבקר אותו.

וכשהגענו אליו ראינו ששמונה שנים אחרי שעלה לקרקע עם שתי ידיים, חריצות לאין קץ, אמונה יוקדת, נשמה של ציפור, חלומות של נער ורוח של אמן, דניאל קיש הפך את גיא הטרשים שקיבל לכתם ירוק עז שמניב ענבי יין ושמן זית סורי משובח ומשובץ בפסלי אבן ענקיים וקטנים מעשי ידיו. אם זו לא ציונות והגשמה, מה כן?

"מה עם הכיפה?" אני חוקר ישר כדי להבין את עומק השינוי.

"אני חזק" הוא מרגיע ומסביר לי שדתו היא "דרך ארץ", כבוד לכל אדם לאמונתו ולדרך חייו. אני נרגע. זה שונה וזה מתאים לי.

ישבנו עם דני כשעתיים אז שתינו יין, קפה, עראק ותה ודיברנו המון. "אתם מדהימים" סו-אלן אמרה לי באוטו "כאילו אף פעם לא נפרדתם".

והיום גלשתי לתוך הפאטה מורגנה עם אמא כדי לבדוק מצבה. דני מסמן לנו להחנות ליד סככת העבודה שלו, הוא תמיד עובד. אני רואה את האבן היפה של סלים מונחת על האדמה ולא אומר לאמא כלום. במדבר יש זמן לכל דבר.

דני מדבר אל אמא שלי כמו לאמא שלו ומספר לה על הוריו שנפטרו לפני שנים ונותן לה מים קרים ומראה לה את היקב שלו והזמן עוצר. אמא חושבת על אבא כל הזמן, אני יכול לקרוא את המחשבות שלה. היא רוצה לספר לו על דני קיש. זה הכי הורס אותה שהיא לא יכולה לספר דברים לאיש שהיה שלה 57 שנים.

"אתה לא פוחד בלילה?" גילי שואלת את דני. בחוות בודדים כמו בחוות בודדים גרים לבד. דני גר שם עם אשתו ועם שניים או שלושה כלבים.

"לא" הוא עונה. הוא גדל בביאליק, שכחת? אני חושב לעצמי.

"יש לך נשק?" אני שואל, בטוח שהתשובה חיובית.

"יש לי שני נשקים, אבל זה טפשי להשתמש בהם" הוא עונה ומסביר כי אם ירית בבדווי אף פעם לא תידע איזה מבן שבטו או משפחתו יחליט ומתי לנקום את דמו. "בכלל, בדווים מבינים מקלות הרבה יותר טוב מרובים".

"פעם תפסתי בדווי על חם. הפעם היחידה, לפני ארבע שנים. באתי אליו עם מקל של טוריה ופירקתי לו את הצורה" מספר לנו בן גילי שמצויד בגוף של בן שלושים.

"אחרי כן העמסתי אותו על הטנדר ו…"

"נסעת למשטרה" אני מנסה לנחש.

"לא"

"לבית חולים?" אני ממשיך להפריע.

"נסעתי ישר למרכז השבט שלו ופרקתי אותו על החול" הפושטק מבאר שבע מספר לי איך פתאום הוא היה מוקף בשבאב עם מקלות ואיך בלי פחד הוא דרש לדבר עם השייך. "דיוואן כאן ועכשיו" דני קיש דיווח לשייך.

"מה זה דיוואן?" אני מקשה וחושב בראש על אבא שלי מצליף בחיילים עירקים על גג בית ספר.

"סוג של משפט ציבורי במעגל" הוא מסביר לי ומוסיף שלבדווים אין בעיה עם גניבות והן מותרות אך יש בעיה גדולה מאד עם בני משפחה שמביישים את כל השבט.

"היית צריך לראות איזה מכות המסכן חטף מהם. מאז שקט כאן".

אני מסתכל על דני ועל הזקן שלו ועל הכיפה הסרוגה שמכסה לו את הראש ורואה אדם שלם. בפנים אני בוכה שסלים אף פעם לא בא לבקר כאן, כי הוא היה כל כך אוהב את מה שדני עשה בשתי ידיו מפיסת המדבר שלו.

מידי פעם הטלפון של דני מצלצל ומישהי שואלת מהעבר השני אם הגיעה לצימרים.

"אין כאן צימרים" הוא עונה בסבלנות "יש אוהלים, יש מזרונים, יש שירותים ויש מקום לקמפינג". אין עסקה. עם ישראל רוצה ג'קוזי, מסתבר.

"מה באמת עם צימרים?" אני שואל אותו

"תשאל את סילבן" הוא עונה במרירות "עאלק שר לפיתוח הנגב" רק קשיים אלו יודעים לעשות ולהוריד את החיים של אנשים לטמיון.

"אז כמה עולה להתארח באוהלים?" אני שואל

"100 שקל לאדם ללילה" הוא עונה, ואני חושב לעצמי שזה הדיל הכי טוב בעולם בשביל לילה במלון עם מיליון כוכבים של איש שיש לו כוכבים בעיניים.

קטגוריות:: Featuredאנשים עם בייגלהדודי כליפאייןכללי

תגיות:

אודות הכותב:

RSSתגובות (17)

כתיבת תגובה | כתובת טרקבק

  1. מאת גם אמא:

    לפני שנה וחצי איבדתי את אבא שלי, המילים שלך נכנסות לי ישר ללב כאילו אמרתי אותן בעצמי. אני מצרפת לך את התרגום לעברית של הקדיש, כתבת שהוא לא מובן, וחשבתי שיעשה לך טוב להבין את מה שאתה אומר יום יום. תפילה יפה ונוגעת ללב.
    יתגדל ויתקדש שמו הגדול.
    בעולם שברא כרצונו וימליך מלכותו ויצמיח ישועתו ויקרב משיחו.
    בחייכם ובימיכם ובחיי כל בית ישראל במהרה ובזמן קרוב, ואמרו אמן.
    יהי שמו הגדול מבורך, לעולם ולעולמי עולמים.
    תברך וישתבח ויתפאר ויתרומם ויתנשא ויתהדר ויתעלה ויתהלל שמו של הקדוש ברוך הוא.
    למעלה מכל הברכות והשירות, התשבחות
    והנחמות, הנאמרות בעולם, ואמרו אמן.
    יהי שלום רב מן השמים וחיים טובים עלינו ועל כל ישראל ואמרו אמן.
    עשה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל ואמרו אמן.

  2. מאת גבי:

    משתתף בצערכם/ צערך, זה הדבר הכי סביר לומר…
    כתבת יפה ומרגש.

  3. מאת נעמה פלד:

    הכי אהוב. אתה.

  4. מאת שירה:

    הפוסט הכי מרגש ויפה שלך

  5. מאת ענבר:

    מרגש.
    כשאבא שלך הולך התחושה של יתמות היא תחושה שאין לה גיל. לא משנה בן כמה אתה כשזה קורה תמיד מרגישים יתמות …. והיא לא עוברת. הייתי צעירה כשזה קרה לי, עברו למעלה מעשרים שנה ועדיין יש ימים בהם אני חשה את חסרונו.
    מאד חשוב לעבור את תהליך הפרידה ולהתתחבר לרגשות שלך.

    • מאת ariel perl zonenshtain:

      My Dear Father Joseph Perl Past away three years ago…I can't get over it. I can't think about him with out tears filling my eye. With out the great sorrow that I feel. Some times I talk to him, and he answer…some times I hear his voice…sometimes I dream about him. He came to say good buy to me and to explain… the first night he past away…it was already Shabbat. Can't explain the void that I feel, the need to talk about him all the time, to try and describe to people who didn't know him who he was…some of you who knew him, know what I'm talking about. Him and my mom Sonia were from Halutzei Be'er-Sheva. 1950!
      Many people from the old Be'er-Sheva knew him and appreciated him. He was the king of Be'er-Sheva. Walking in this dessert city with a full suite like an English lord. My friend Iris Pest called him a rooster. Yes…funny indeed…people loved him. There wasn't a single person who came to his office in a time of need that left him empty handed. He was smart. Spoke 12 languages…and he was my abba. I love him dearly….

  6. מאת dot:

    הצער הזה שמחבר בין אנשים.
    ביום ראשון שעבר הלך לעולמו חבר (גילי בן עמי זצ"ל).
    הצער הוא הצער הוא הצער הזה של החסר….
    הפוסט שלך נהדר.
    האהבה מלאה אותו .
    שיבוא השלום על האובדן ותשאר עם האהבה לאביך עם האהבה למשפחתך ולאנשים שאתה מחלק איתם אהבה לחיים ככה יום יום…

    אגב הריחוק שבפנים.. אולי רק ככה אפשר לנסות להתקדם הלאה .עם הזמן מגלים שהלהרגיש קשה ורק אולי הלספר על, הלהתחלק עם מאפשר… ולאט לאט לצבור חיים של אחרי … רגל אחרי רגל להתקדמות הלאה..אולי כי אנחנו מחוייבים כבר לדור הבא שאחרנו להמשיך..
    השרשרת הזו..
    שלא ניתקת .. אולי מסייע שאתה יכול למצא משהו מאביך בילדים האלה…
    שתבוא נחמה לביתך באהבה .
    דורית

  7. מאת יעל טבת קלגסבלד:

    לכתוב אתה יודע. לרגש אתה יודע. לבשל אתה יודע. וכל הכישרונות האלה ביחד כשמדובר באדם כל כך אהוב וקרוב כמו אבא שלך-רקחו כאן משהו יוצא דופן.

  8. מאת נעמי:

    דודי, התברך אביך והתברכה משפחתך באהבה כל כך גדולה. הגעגועים באמת גדולים והזכרון יצוץ ויצוף בכל מיני רגעים וארועים לא צפויים. החסר לא מתמלא אבל הקשר המשפחתי החזק יעזור לכם להתגבר. אני בטוחה שעם לב רחב כמו שלך תמיד תהיה מוקף באנשים טובים ואוהבים.

  9. מאת טליה:

    הכתיבה שלך מדהימה. בשביל פושטק "מזרחי" שגדל במדבר,יצא ממך יין משובח.אתה מרגש ברמות על.
    בזכותך התאהבתי באיש בא בימים שאינני מכירה וגם באישה שאיתו שנים כה רבות,בחסד ובאהבה וכבוד.אין כל תימה בכך שהולידו סוס גזעי שכמותך.
    ועוד משהו קטנטן,ממש לא פוליטיקלי קורקט אך בלתי נמנע: בהביטי על שלשת המוסקטרים (אבוס עינם וואידם)חלפה במוחי המחשבה "בקרוב אצלכם"…אבל רק בטוב.מות נשיקה…
    תודה לך על פוסטים מרעידי מיתר בלב.
    טליה

  10. מאת יעל:

    אני חושבת שמעולם לא כתבתי כאן אפילו שאני גומעת כל מילה בשקיקה ותמיד מחכה לאלה שתבאנה ותבאנה…
    מדי פעם אני גם דומעת.
    והפעם, מבלי להכיר, דמעתי יותר.
    אין לי מילים לנחם, כי אין מילים לנחמה.
    אם היא תבוא, היא תבוא בשקט.
    ואם לא, וסביר להניח שהיא לא, אז מילים לא ירככו אותה ממילא…

    צער רב.

  11. מאת סימי:

    דודי אני מחכה בשקיקה לכל כתבה שלך נגעתי לליבי מאד הוריי שניהם נפטרו בשנה אחת הכאב עצום שאי אפשר לתאר במילים אלה בדמעות הזולגות להם מאליהם בכל שיר מנגינה או סיפור שמזכיר אותם בעצם אף לא לרגע אתה מצליח לשכוח את הכאב אבל החיים מעל הכל יש לנו למי לחיות בשבילנו וליקרינו האוהבים תיהיה חזק הזמן לא עושה את שלו לא ממש לא הכאב רק הולך ומתגבר.
    שבת שלום לכל עם ישראל ונתראה רק בשמחות.

  12. מאת עירית:

    מרגש. נפלא.

  13. מאת מיכלי רונן:

    מרגש ומרתק באותה נשימה כל כך מוכר וכואב כשנפרדים ממשהו יקר ,כשאבי נפטר לחשתי לו בהצלחה בדרכו החדשה וחשבתי שאיזה כייף לחברים החדשים שיפגוש עכשיו שם למעלה לא ישעמם להם עם התוםפת החדשה שקיבלו, הוא יספר להם סיפורי אלף לילה ולילה על מעלליו כשהיה צעיר ישתו כוסית של עראק יצחקו וישתו עוד כוסית של בוחה יסתכלו על כולם מלמעלה ויחייכו בהנאה גדולה .חיבוק לך ולגילי ♥

  14. מאת נמרד בר:

    יתרה מכך, "שלא תדע צער", כאילו אמרת – תמות ראשון. אולי "שתדע הרבה שמחה", ככה לצורך האיזון, יכול להיות תחליף מתקבל.
    בכל אופן ריגשת אותי ברמות. אני חש שהתחברתי דרכך למהות של האיש למרות שלא ראיתיו מעולם. אז שיהיו לך חיים יפים ושמחים.
    נמרד

השארת תגובה