הוואפל של בבט – העולם שייך לצעירים (המגניבים)

האמת שכל החיים רציתי להיות מגניבה. אפילו יותר מחכמה, מוכשרת או כוסית. פשוט מגניבה. אבל אני לא צביקה פיק שהקדים את זמנו, אני לגמרי באיחור, לכל מקום. למעוזי המגניבות ולפגישות. תמיד מאחרת, תמיד מתנצלת.

המילה "מגניב" היא בערך הדבר היחיד ששרד משנות השמונים, אם מתעלמים מחזרתן של חולצות הבטן והשמועות העיקשות על כריות הכתפיים. גיל 14, ציצים קטנים, גוף בתפזורת וחלומות כמוסים על תחרות "נערת השנה" ועל הסטודיו הנחשק של מולה עשת. בהעדר אינטרנט גם אני, כמו נערות מטומטמות ומאותגרות מגניבות, ניסחתי מודעה למדור המתכתבים של מעריב לנוער בזו הלשון:

מגניבה ויפה, בת 15 וחצי, אוהבת ים, כייף ורשת ג' תשמח להתכתב עם כל מי שגר בתל אביב.

שאלוהים יעזור. אין מילה אחת נכונה בכל המודעה הזו. מזל שהייתי קטינה בת 14 ושאז עדיין לא תבעו אף אחד על העדר "אמת בפרסום". הייתי רחוקה מלהיות יפה, תווי הפנים שלי שימשו בעירבוביה ובינהם שובץ אף גדול מדי, עיניים מאחורי משקפיים ותלתלים שלא תמיד הסתדרו בבקרים. בנוסף לא אהבתי ים, נראיתי זוועות בבגד ים, את הכייף והגראס עדיין לא גיליתי ורשת ג' שידרה שירים לועזיים ואני העדפתי את אריק איינשטיין ואת עפרה חזה. בקיצור לא מי יודע מה מגניבה וכל התל אביבים המגניבים מדאורייתא שהתפתו וכתבו אליי, עלו על זה אחרי חצי דף שנכתב בכתב עגול ויפה וגדעו את חליפת המכתבים שלנו. הייתי מתנדבת ללכת לדואר, מחכה לאותות מאנשים שאני לא מכירה וגם לא אכיר ומתבעסת שבזבזתי עליהם את ניירות המכתבים היפים ביותר שלי ואת מדבקות הסנופי וההולי הובי. כאמור, מגניבה.

עכשיו יש אינטרנט ופייסבוק עתירי מתכתבים, וכשנורא משעמם לי אני מחפשת אנשים שהכרתי פעם, או מסתכלת בתמונות של אנשים שאני לא מכירה ואחרי שאני מחטטת להם בחיים גם אין מצב שאכיר. איזה מזל שאף אחד לא יכול לעצור אותי על שוטטות בתמונות חתונה שלא הוזמנתי אליה ושאני לא נדרשת לשלם על כל מסע וירטואלי לפונה או לקווקז שאני מתבשמת מתמונותיו. אני יושבת לי על הספה השחורה, מול הים, עם מזגן מקפיא וניחוחות ניקיון ונהנית ממראות נשים מחוברות גבה וזהובות חיוך בקירגיסטאן ומילדים יחפים שדורכים על קקי של פרות קדושות מאד בהודו. אני לא צריכה להריח וגם לא לארוז מזוודות. החיים שלי "החברה הגאוגרפית" ואני דנדן בולוטין של הפייסבוק בלי לגדל זקן ולוותר על מקלחת. אני אנטרופולוגית העוסקת בחקר יבשות, מימונות, בריתות, זבד הבת ואוהלי נוודים. טוב, בסדר. אני אדם משועמם ולא מגניב, כאילו שאתם אחרים. אתם הרי פה, לא? מציצים לי. לי! אולי אני בכל זאת טיפונת מגניבה?!

לפעמים, בשיטוטים חסרי התוחלת האלה, אני מוצאת פנינים. אמיתיות. נגיד, מישהי שהייתה ממש, אבל ממש יפה בתיכון וגם מוצלחת חברתית, שהופכת להיות מוזנחת וזנוחה. כן, זה הזמן לעקם ת'פרצוף ולהגיד בהתחסדות "איכסה עלייך, נעמה". תרגיעו! כולנו אותו דבר, כולנו מחכים שהמלכה תיפול, תתכער, תשמין, תתקמט או לפחות שיצמח לה חצ'קון במקום אסטרטגי. כולם. גם אני. גם אתם.

אבל יש גם רגעי חסד. נגיד הרגע הזה בו מצאתי את פזית. אני חושבת שלא חשבתי עליה לפחות עשרים שנים ויכול להיות שמעולם לא עברה במחשבתי גם כשהעתקתי ממנה שיעורים על בסיס קבוע או כשלוויתי ממנה את קלסר הביולוגיה ושכחתי אותו על הדשא עד שנעלם. גם כשהיא העזה להגיד לי שזה לא בסדר, גם אז היא לא עברה במחשבתי. היא היתה גבוהה מדי, מכוערת מדי ובודדה. שקופה. אז ככה, דרך חבר של חבר של חברה של חבר של חבר של… של… של… אני נוחתת על אשה שהיא סמל למגניבות והצלחה. היא שרדה את אובדן הקלסר ואת אובדן תשומת הלב של שכבה שלמה שדיפדפה אותה. יש לה ג'ינס צמוד, רגליים בלתי נגמרות ועבודה נחשקת. היא כותבת סטטוסים מצחיקים ויש לה טעם מעולה בחברים. 500 ממש שווים, כמו תקליטים. מוצלחים, חשובים, מקושרים. מגניבים.

ככה ישבתי לי שעתיים, קראתי את המילים שלה, עיינתי בתמונות ולא מצאתי בדל תסכול. כלום. אשה יפה בת ארבעים שדיפדפה את כל מי שדיפדף אותה. רציתי לבקש ממנה חברות, אבל התביישתי. יש לי במה להתבייש. מרוב התביישות מתחשק לי להעתיק שמונים פעמים את עמודי הקלסר בביולוגיה וגם להדביק לה מדבקות של סנופי ולתת לה את כל ניירות המכתבים שלי ואת הקסטות של אריק איינשטיין, למרות שהן לא מי-יודע-מה כי חלק מהשירים הצלחתי להקליט רק מהאמצע ועל חלק עלה הקריין עם דיבורים ריקים. אני רוצה שהיא תהיה חברה שלי, אבל אין לי פרצוף לבקש. אני זוכרת כמה חראית הייתי פעם, רק בגלל שהיא היתה פחות ממני בסולם ה"מגניבות".

את המחשבות העצובות האלה אני חושבת לי מעל הואפל הבלגי של באבט, מעוז המגניבות, רגע לפני הביס. מוריד הגשם ואני יושבים שכם את שד, מרפק אל ירך, על הבר עם עוד חבר'ה, צעירים, מגניבים, פרועי שיער, בג'ינס והווינס ומבט מנצ'יז בעיניים. אנחנו הכי זקנים, כולם צעירים מאד ומאוהבים מאד. הדבר המשותף היחיד לכולנו הוא שכולנו מגדול עד קטן מחכים למוצא ידיה של נילי, המגניבה הראשית ובעלת המקום. לנילי יש כפיה לבנה על הראש, חיוך רחב, פנים שזופים ושני עוזרים ונילי מכינה ואפל בלגי שעלה כל הדרך מירושלים עד לתל אביב.

נילי היא בגיל שלי, אבל היא מגניבה ומדליקה ממני פי מיליון, בעצם אולי יותר. היא מדברת עם כולם בסבלנות ובפמיליריות כזו, כאילו היא אכלה עם כל באי הקיטון שלה מאותו מסטינג. יש לה מטבח רחב ידיים עם קלחות מבריקות. המטבח גדול פי שלש משטח הישיבה ב"באבטיה" והוא ריק מאדם. כולנו מצטופפים על הדלפק ומי שמגניב וצעיר באמת עורם את עצמו אחד על השני על הכורסאות. דווקא רציתי לערום את עצמי על מוריד הגשם ולהתלטף איתו נמרצות כמו שאר הצעירים, אבל הוא היה במצב רוח "קוטריי" ורק אמר שזה לא ואפל בלגי וחיבר את הגבות בזעף. "די" אמרתי לו "תתנהג יפה" ועשיתי את עצמי לא מכירה אותו.

"החגיגה של בבט" התרגשה עלינו משני כיוונים. היינו בסיור לילי בירושלים. נכנסנו אליה לפני צאת השבת. הרחובות היו ריקים והעיר גססה לנו מול העיניים. אחרי שעתיים הרחובות נמלאו אדם והעיר נראתה כמו עיר הנוער, לא פחות. מול אחת המסעדות היה תור שלא מבייש את לשכת האבטלה ואת קופת חולים גם יחד. רק מה? עליז, צעיר ומגניב, בטח מגניב. "מה יש פה?" שאלתי את מורה הנבוכים הירושלמי שלנו. "את לא מכירה את החגיגה של בבט?!!! את חייבת!" אמר ודחף אותי לתור. עמדנו דקה בתור, אבל מוריד הגשם, אדם הידוע בסבלנותו הרבה, הוריד עלינו הוראה להתקפל וקנה לי ממתק בקיוסק סמוך, כדי שמפלס הסוכר לא ירד לי חס וחלילה.

אחר כך עומר גלברט, איש צעיר ומגניב עד מאד, המתמחה בספורט אתגרי ובאכילה אתגרית, סיפר לנו שיש סניף של בבט בתל אביב. עומר הוא מסוג האנשים שכדאי להצמד אליהם, כי הוא מכיר מלא מקומות שווים. מצד שני, אם אמשיך לעקוב אחר ההמלצות שלו, מה שיצמד אליי יהיו הגי'נס שלי, אז אולי כדאי לי למיין… בקיצור, כך הגענו לבבט.

השוקו החם הגיע ראשון וגירש לי את המחשבות העצובות על הקלסר האבוד בביולוגיה. מוריד הגשם הזמין בירה דוברת שפות זרות ואני הלכתי על משהו שוקולדי, סמיך ומרומם נפש. השוקולד החליף חיש קל את הדם הרע שזרם לי בעורקים ותוך שניה הייתי אני עליזה ותוססת ומוריד הגשם בבעסה של ימאי שיכור שספינתו הפליגה מן החוף בלעדיו. אין דבר מגניב מהתאמה בין בני זוג!

"תבחרי את" אמר המלח המבואס שישב לידי ושיחק בפייסבוק במקום להחזיק איתי ידיים. הייתי שיכורה מהמשקה הצפוף במוצקי קקאו ומבסוטית שנותנים לשיכורת סוכר את הגה הספינה. אין ספק שאוביל אותנו לחוף מבטחים, מדובר בקינוחים, לא? זה השטח שלי. זה לא מסובך. נורא רציתי ללכת על כל מיני מיוחדים, אבל מוריד הגשם החליט ללכת עד הסוף על תפקיד מוריד ההתלהבות ובחר לעצמו ואפל עם שוקולד כאילו שהוא ילד כאפות ולא האדם המגניב שהוא בדרך כלל. שיהיה, הוא לא מקבל מהחלק שלי אף ביס, השליתי את עצמי לדקותיים.

אני בחרתי בואפל עם שמנת חמוצה וריבת משמשים. הכי טעים. הכי שווה. הכי. הכי. אני רוצה עכשיו עוד אחד כזה. הטעמים הזכירו לי את הבלינצ'ס המצוין של אמי הורתי, עם הגבינה והריבה שהיא רוקחת בעצמה. מוריד הגשם הוריד כמה ביסים, אמר שטעים ושאל מה עכשיו. אז הלכנו על קרם חמאה מחוזק בגרנד מרנייה ועל החטא הזה ביקשתי להוסיף פשע. הרבה פשע. קצפת. הייתי מאושרת. מסוממת מסוכר, מגניבה לטעמי ומחוייכת למרחקים ארוכים.

רציתי להשאר. רציתי לאכול גם חצי עם קרם ערמונים ועוד אחד עם גבינת שמנת קינמון ומרקחת מישמש ואולי גם לטעום איזה חצי עם ריבת חלב עם קצת בננות מעל או סתם אחד עם מייפל. אבל מוריד הגשם רצה הביתה, די לו בלונה פארק הסוכר ולא היה שום דבר עם עמבה או עם חומוס. אז הלכנו. זאת אומרת אני דילגתי וקיפצתי והוא הלך ושמר את צעדי.

בחוץ, מתחת לפנס, תפסתי את מוריד הגשם שלי, ככה, קרוב קרוב. "אני מאושרת. זה מקום מגניב, זה מקום שעושה שלום בין אנשים, כמו האוכל של הטבחית בבט, מהסרט, שעשה שלום בין בני הכפר שלא דיברו שנים האחד עם השני…" שיחקתי לו אותה גידי אורשר. "ואני מאוהבת בך" ככה אמרתי לו, מניחה דובדבן על בלילת הדברת שלי. מוריד הגשם רק חייך וחיכה שנחשול הסוכר ששטף את גופי ירגע ושהסינמטק שפתחתי באמצע הכביש, מתחת לפנס, ייסגר. "קח אותי לפה בכל פעם שאני מבועסת. נגיד מחר בערב וגם אחרי מחר, כי לפעמים אני מבועסת יומיים רצוף…" התיילדתי לו ככה בין המכוניות הנוסעות עד שהוא היה צריך להעמיס אותי בכוחות עצמו על מושב המכונית. "חבל שלא לקחנו אחד עם שוקולד לבן וריבת חלב הביתה, זה נשמע לי שילוב טוב…" המשכתי ומוריד הגשם, כדי לשמור על שפיות, ספר שווארמות במחשבתו.

כמה עולה? בין 23 ש"ח ל27 ש"ח הוואפל. תלוי בתוספת. השוקו הגדול עולה 16 ש"ח והבירה שדוברת שפות זרות, אין לי שמץ, לא הייתי מרוכזת. שווה? הכי. כשחזרתי הביתה שלחתי לה בקשת חברות, אחרי עשרים שנה התנצלתי על אובדן הקלסר ועל זה שהייתי חראית. היא מצידה חסמה אותי. היא אשה חכמה ומגניבה.

החגיגה של באבט, שני סניפים, האחד בירושלים ברחוב שמאי 16. אנחנו היינו בסניף התל אביבי, חפץ חיים 18 בנחלת יצחק, תשאלו את הג'י פי אס. הוא יודע. הסניף התל אביבי פתוח בימי חול מהשעה 21:00 בערב ועד 01:00 בלילה. עופו לשם, ואם אני באה, תעשו מקום, אחרת אני עורמת את עצמי עליכם, במגניבות.

http://www.youtube.com/watch?v=jeFrhHdCvgw&feature=related

קטגוריות:: Featuredאוכלים בחוץכללימסעדותמקומות שאהבנונעמה פלדתל אביב

תגיות:

אודות הכותב:

RSSתגובות (21)

כתיבת תגובה | כתובת טרקבק

  1. מאת איריס אלטר:

    את הכי מגניבה בעולם. פור דה רקורד

  2. מאת חגית:

    אוהבת את המגמה של המקומות הקטנים והלא יקרים. המשיכו כך בכל הכוח מחוברים לרחשי הלב.

  3. מאת קרנהשפע:

    יופי. עכשיו בכלל לא יהיה מקום אצל נילי :(
    מה שלא כתבת זה שהיא פתוחה רק מתשע בערב עד אחת, בניגוד לסניף בירושלים שפתוח כל הזמן.
    נילי, תעשי לי באבט (שמנת-קינמון-רסק תפוחים) 

  4. מאת אקונומיקה:

    לא לימדו אותך כלום אה?
    חצי קרם ערמונים וחצי קרם לימון!

    אגב, באבט בירושלים כבר מזמן לא של נילי, היא רק מספקת להם את החומרים – הידיים והאהבה נמצאים רק בתל אביב.

    • מאת ירון:

      חבל שאותך לא לימדו כלום.
      הירושלמים הצילו את נילי לפני מספר שנים מפשיטת רגל בטוחה!
      הסניף בתל אביב נבנה מכסף של ירושלמים.

      הסניף הירושלמי, עדין משרת אותנו הירושלמים, גם ללא נילי. לצערי הרב נילי כמעט ולא היית במקום.
      הסניף היה סגור הרבה ערבים ללא סיבה. אנחנו הירושלמים
      סבלנו.

      הכתבה מגניבה על מקום מגניב. גם בירושלים וגם בתל אביב.
      למה לא להישאר חיובי. למה את חייב להשמיץ את הירושלמים ואת הסניף שעובד במקום קרוב לעשר שנים.
      מי שמךל מומחה ללבבות ואהבה?

  5. מאת שלי גטניו:

    נעמונת,
    את הכי מגניבה והכי מהממת.
    כך היית בעיני מהיום הראשון בו נפגשנו, לפני כמעט עשור.
    אחת ויחידה.
    מי לא יתאהב בך?

  6. מאת reli:

    יש חלופה לגופרה שהרגה את הבחורה הרגישה לאגוזים…. טוב לדעת.

  7. מאת פנינה:

    את הכי מגניבה בין כותבי הבלוגים – טכסט מסרט איכותי

  8. הסירי דאגה מליבך נעמונת, את מגניבה בהחלט והתיאורים שלך "הרסו" לי את הכריך מלחם קל ופרוסת פסטרמה בודדת, דלת שומן ועצובה, מי יתנני וופל עם שמנת חמוצה וריבת משמשים :-)

    מגי

    • מאת נעמה פלד:

      כן… מי יתנני גם כן. אני חוששת שהיום לא תהיה שום ברירה ואוכל לפחות שניים לבד בלי לחלוק. מבטיחה להקדיש לך ביס בריא.
      תודה, אהובה.

  9. מאת גלית:

    מקסים. ואת מקסימה, בלי להכיר, רק מלקרוא. נראה לי שאנחנו דומות בהרבה דברים.

  10. מאת עדה:

    מקסים, כנה, אמיתי. תודה

  11. מאת פנינהט:

    כרגיל כתיבה יפיפיה ומרגשת, ורק לידיעה מלכת הכתה שלי עדיין יפיפיה וחתיכה כמו לפני 50 שנה ואותי זה דוקא משמח, שיש דברים שלא משתנים

  12. מאת ריקי:

    מתנצלת להיות הרעה . אבל מהביקור שלי בבט

    לא אהבתי. .. מקום נורא. קטן.
    טעימתי דברים יותר טובים כבר ..,.,.,

  13. מאת פאני:

    נראה טעים מאוד, חולה על מתוקים…

  14. מאת אלי:

    ממש נראה טוב אין על מתוקים (:

  15. כתבה מעולה! בהחלט נראה מגרה וטעים

השארת תגובה