טעם החמלה, הקציצות הנשכחות של אמא שלי

שעות אחר הצהרים האחרון בחיים של אבי היו השעות הכי שלוות שאני יכול לזכור. ישבתי ליד מיטתו בפנימית ב' המצוחצחת והמרווחת בסורוקה, קורא ומתכתב באייפאד ומקשיב לקול נשימות המכונה שהחליפה את ריאותיו. מדי פעם צפצוף קוטע את השקט ומבשר שתיכף תגיע אחות ותסדר לנו שוב את השלווה. במיטה ממול שכב עוד אדם עם משפחה שקטה ודומעת.

אבא שלי שכב לידי ובפעם הראשונה בחייו לא ידע שאני שם, וכמו הרבה פעמים בעבר שתקנו.  אני זוכר שהייתי מגיע לבאר שבע מנשק אותו ונשכב על הספה ומיד מתחיל לנחור. אף אחד לא הבין את זה. הרי אני יכול לישון בבית שלי ולא חבל על הזמן הקצוב? אבל אני ידעתי והוא ידע ואמא ידעה, שמספיק שאהיה שם במרחב האנרגיה שלו כדי שהוא ירגיש שהעתיד בטוח. כל כך פשוט. ככה גם אני מרגיש כשג'ונו ויואל לידי.

הספה הזו בסלון של ההורים שלי היא אי הבטחון הפרטי שלי. אין לי מקום בטוח ממנה בכל העולם. אני נרדם מתחת למזגן ויודע שתיכף אמא תבוא ותכסה אותי בשמיכה.

'אין פרוגנוזיס' ד"ר דקל אמר לי בבוקרו של אותו יום אחרי שהסתכל על גליון הציונים של אבא מהלילה, הלילה שהרופא שהחזיר אותו לחיים בערב הקודם חזה שלא ישרוד. 'אין פרגנוזיס' צמד מילים קשות יותר אפילו מ'קריסת מערכות' שמודיע לך שכל הזמן מרגע זה הוא שאול. בשקט הזה, ליד מיטת הדווי של האיש שכל כך רציתי להיות כמוהו וכל כך שנאתי להיות כמוהו, אני חושב על כל אלו שאמרו לסלים במשך השנים: 'מהילד הזה לא ייצא שום דבר', סוג של אין פרוגנוזיס. אבל הוא לא האמין להם, ותמיד האמין לעצמו ובי. ואני, האופטימיסט הכי גדול שאני מכיר, דוקא מאמין לד"ר דקל, ולא באמת רוצה שאבא יקום עוד פעם.

מידי פעם אבא מפרכס בחוסר נוחות בתוך הגוף הזר שעוטף אותו. אני שם את כף היד על החזה שפעם היה כל כך שרירי, מקרב את פני אל שלו מריח אותו, ממלא את ריאותי בו, ולוחש "אבא, הכל בסדר, אני כאן". ואני שוב, כמו תמיד, התרופה הכי טובה בשבילו.

שוב שקט. אני מסתכל עליו ויוצא לעשן במרפסת.

טלי מגיעה להחליף אותי ואני נוסע הביתה.

בבית עופר וגילי יושבים עם אמא, שישנה בלילה שעבר שש שעות רצופות בפעם הראשונה בחודשיים האחרונים, ונראית פחות עייפה והרבה יותר יפה.

"לא נשאר מה לאכול" היא מתנצלת מעומק נשמתה "הם אכלו לך את כל הקציצות".

"אני לא רעב" אני עונה "ולא בא לי קציצות".

אחרי זה כולם הולכים לישון ואני מטייל לי בבית השקט של הורי. כבר אחרי חצות ואין לי מושג שתוך תשע שעות אהפוך ליתום. נעים לי כאן לבד ואני לא רוצה לישון.

אני נכנס למטבח ורואה את שתי הקציצות שבכל זאת נשארו (אין אוכל זה דבר יחסי בבית הזה). קציצות תפוחי אדמה עם בצל ירוק ופטרוזיליה שראיתי מאות פעמים מבלי לשלוח אליהן את היד, כי תמיד היו דברים יותר מעניינים על השולחן.

מבלי משים אני לוקח אחת ונותן ביס.

הזמן עוצר. אני עוצם את העינים ולועס לאט. כל החיים שלי ושלו ושלה הזדקקו והתנקזו לביס אחד מקציצה פשוטה. אני מתחיל לדמוע. מאושר. היד המופלאה של לוריס ליבבה בלי להרגיש לביבת אהבה. כבר הרבה זמן שאני מואס בשם התואר 'מדויק' לתיאור יכולות בישול, אבל אין לי מילה אחרת היום לתאר את טעם החמלה שהסתחררה לי בפה.

בבוקר גילי העירה אותי ואמרה לי שאמא התקשרה מבית החולים שביקשה שנבוא כי אבא מתדרדר.

"איך את עושה את הקציצות?" שאלתי את אמא כשחזרנו הביתה, אלמנה ויתומיה.

"אתה צוחק עלי?" היא שואלת. "אף פעם לא נגעת בהן".

קציצות אהבה של אמא לוריס

ארבעה תפוחי אדמה בינוניים, מבושלים ומקוררים

2 ביצים

3-4 גבעולים של בצל ירוק קצוץ כולו

הרבה פטרוזילה קצוצה

כפית גדושה קארי, מלח, פלפל.

הכנה:

מגרדים את תפוחי האדמה בפומפיה גסה

מערבבים הכל לבלילה.

מלבבים לביבות עם כף לתוך מחבת חמה עם מעט שמן. מוסיפים מידי פעם עוד קצת שמן.

קטגוריות:: Featuredאוכל צמחונידודי כליפאהמטבח העירקיחנוכה וטיגונים לרובכללימתכונים

תגיות:

אודות הכותב:

RSSתגובות (30)

כתיבת תגובה | כתובת טרקבק

  1. מאת שיר:

    עצב מתובל בחיוך…נגעת בי כל כך שהאותיות קצת התערפלו תחת הדמעות … ללביבות/קציצות האלה באמת יש טעם של בית ולא משנה מאיזו עדה.
    שלא תדעו עוד צער, רק שמחה וטעמים של אהבה.

  2. מאת רן:

    יפה ומרגש..
    ואני רץ אל המטבח להכין את הקציצות.

  3. מאת רותם:

    אתה מדהים! כיף לסלים על שהיית הבן שלו, כיף ללוריס שאתה עדיין הבן שלה, כיף ליואל וג'ונו שאתה אבא שלהם, וכמובן שכיף לנעמה שאתה החצי שלה!
    הולכת לישון דומעת ועם הרבה מחשבות אחרי שקראתי את מה שכתבת.
    לילה טוב, מאחלת לכולנו אושר לרוב.

  4. מאת נורית:

    משתתפת בצערך.בעצב או בשמחה הטעם הטוב תמיד איתך באוכל.

  5. מאת איל שמיר:

    העצב מפיק ממך הרבה שלמות. תאמין או לא – זה סודה של אומנות.
    חיבוקים.

  6. מאת isi:

    משתתפת בצערך ומאחלת שתמצא ניחומים בטעם, בצליל, בחיבוק אם ואחות ובהשלמה כי כעת הוקל לו, לאחר העת האחרונה בה נשם בעזרת מכונה. כי גבר שהיה בעל חזה שרירי ולב המאמין בעצמו ובבנו, טוב לו כך מעלבון כלא הנשמה בגוף לא צייתן…

  7. מאת חיה:

    שווה לנסות טעם של פעם. עושה אותן היום. אמי הייתה מאדה את כל החומרים קצוצים, לא מגורד, כולל הביצים הטריות וזה היה מאכל משהו שאפשר היה לצרף לו אפילו פרוסת לחם טרי. משהו משהו

  8. מאת אלי:

    עכשיו אני מבין למה קפצת והאכלת אותי בקציצה האחרונה שנשארה.
    תודה אהובי.

  9. דודי זה מרגש כן אני חושב שמהגברת המרשימה והכואבת שפגשתי אתמול שופעת חמלה ואהבה וכי הנראה המון געגועים

  10. מאת הדר:

    כואב עד מאד.
    ותמיד הקציצה הזאת מריחה בית, אמא, אבא, וילדות..

  11. מאת אריקה:

    כל כך יפה ומרגש
    דודי שהזמן יעזור לך לכאוב פחות והזיכרונות ימלאו את לבך

  12. מאת תמר:

    כתוב מקסים, נוגע ללב ואמיתי. תנחומיי

  13. מאת נרקיס:

    מוזר- כמי שבילתה שעות אין ספור בפנימית ב' המוזכרת לעיל, ויצאה משם כמוך, אני נזכרת במקום חם שהיה לנו כמעט לבית שני, והאיזכור שלך רק מעלה על שפתי חיוך וריר ממלא את הפה, כי אצלנו לא היו קציצות כאלה ובטח אוכל כזה טעים…

  14. מאת אורנה:

    תנחומינו הכנים.

  15. מיתומה ליתום – משתתפת בצערך מעומק הלב, ריגשת אותי מאוד.

    מגי

  16. מאת השולף:

    איזה כבוד!! ראוי לסיים כך חיים של אדם אהוב!! תנחומיי, ראובן

  17. מאת שושי ורטהיים מולדובן:

    דודי,לדעתי מסתתרת אצלך נפש של משורר.הצלחת להעביר לי את כל התחושות ואת הריחות .להיות יתום זה סטטוס משונה בחיים.אתה רגיל לנוכחות של הורה בחיים שלך ,ופתאום זה איננו,התובנה מגיעה בשלב מאוחר יותר ,וכשהיא מגיעה אז אתה משלים עם המצב.משתתפת בצערכם.עקבתי אחרי התאורים שלך את מחלתו של אביך וצר לי שכך נגמרו חייו.שמור על הנימה האופטימית ,שתסייע לך בודאות לתמוך במשפחה.

  18. מאת דנה:

    פוסט מרגש ואוהב. משתתפת בצערכם

  19. מאת עירית:

    כשהיינו קטנות אמרנו שלביבות זה מהלב…..
    והנה, דודי, הוכחת את זה.

    תודה.

  20. מאת עמיחי תמיר:

    כרגיל מרגש! ופעם נוספת שלא תדעו עוד צער אתה והיקרים לך!

  21. מאת לאה:

    דוד היקר נגעת בי מאד..כשקראתי את מה שכתבת הרגשתי את טעם החמלה ..הרגשתי בעיקר אותך ואת הכאב והצער שלך..אני מכירה ת ההרגשה הזו של לאבד אבא..ומאחלת לך שלא תדע עוד צער …ותודה על מתכון הלביבות שהגיעו מכל הלב….שיהיה לך שבוע נפלא והמון אהבה…

  22. מאת סימי:

    דודי משתתפת בצערך סיפורך נגע בליבי עד מאוד שני הורי נפטרו בשנה אחת נוצר אצלינו חלל ענק מתגעגעים לריחות ולטעמים של בית אימי לדאגה של אבא אלינו כמה קשה נשארו רק הזכרונות אני מנסה לשחזר את הטעמים אבל זה לא קורה. מתגעגעת מאד אבל החיים היפים שלנו הם מעל הכל.

  23. מאת חניתה:

    אני כל כך משתתפת בצערך. לא היה לי מושג.
    די חטפתי שוק פתאום..
    שלא תדע עוד צער.

  24. מאת אורלי:

    בהיתי באינטרננט ריפרפתי באתרים וכשהיגעתי לרשומה שכתבת בהתחלה לא קראתי בעיון .אבל המילים פנימית ב והתאריך 3 ל8 2011 והמילה אבא נתקעו בעיני וכאילו רמזו לי שהסיפור שלך דומה למה שאני עברתי באוגוסט זה ה 2011 .התחלתי לקורא את הפוסט שמאוד ריגש אותי ,דמעות החלו לנזול על פני כגשם מבול שמטפטף ובמיוחד שכתבת שלא ידעת שתהיה יתום מאב באותו יום.קמתי עכשיו משבעה על אבי שהיה בפנימית ג,אם כי לא מצוחצחת בכלל כפי שכתבת על פנימית ב , מחובר גם למכונת הנשמה כולי תפילה שיצליח לשרוד את התאונה שעבר.אצלנו המילים המצב קשה ששמעתי מרופאים שבאו אליו כאילו רמזו בתת מודע שלי מצד אחד שאין מה לעשות והוא ימות, אבל מצד שני התעלמתי במודע והתפללתי לטוב.קולות הנשימה של המכונה כאילו בעיוות אכזרי ובפטאתיות הרגיעו אותי באבסורד מטורף כי חששתי מהרגע שבו יחצה הקו האדום שאין ממנו חזרה.היתי סגורה בעולמי הפרטי כששהיתי מספר שבועות עם אבי באולי אפילו לא ידע שאני שם וכשקראתי את הפוסט שלך ועוד באותו התאריך בחודש אוגוסט פתאום גיליתי שישנם עוד אנשים בעולם שחחו בדיוק מה שאני עברתי .למעשה לא היתי לבד בעולם סגור אלא ישנו חיבור מאלהים של אנשים אומללים שעברו אותו תהליך באותו הזמן במקומות שונים בפנימית זו אחרת.ישנו קשר של שתיקה כי לא ידענו על קיומו של זה או אחר.מתוך דמעותי האישיות מיותומנ מאב אל יתום מאב אני מאחל לך שלא תדע עוד צער .אינני יודעת לכתוב כמוך במילים מרגשות ולכן הפוסט שלך עזר לי מאוד שכן בטא מה שאני מרגישה לגבי יתמות שלגבי השעות ששהיתי עם אבי בפנימית האומללה הזו ובגעגועים שעוברים כתמונות ילדות מול עיני למכלים שונים ועוד כמו הערוק שכתבת שליהם ,שגם אצלינו במשפחה אוכלים אותם.כתבתי מגילה,סליחה ,כנראה ריגשת אותי מידי שכן הכל טרי עדין.

  25. מאת אביבה:

    דודי ריגשת מאוד..איבדנו אם לפני שלש שנים..ואבינו חי יבדל לחיים ארוכים.

    בית הורים זה ריחות האוכל , טעם של אמא אוכל שמבשלת אמא באהבה לילדיה.

    מעבר לקציצות שבהזדמנות ראשונה אנסה אותם.

    תעריכו כל יום עם אבא ואמא אל תקחו כלום בחיים כמובן מאליו.

    כל יום תגידו תודה על מה שיש.

    משפחה זה דבר חשוב ! ו…גם אוכל..

    שיהיו לכולם חיים טובים ומספקים.

  26. מאת חנה תדהר:

    מסתבר שלחמלה אהבה וזיכרון יש טעם מעולה. משתתפת ביותר. שמחה בשבילך שאתה מי שאתה ושאתה חלק מחייהם של האנשים שמקיפים אותך ומכירים אותך. הפכת בתיאור המציאות שלך לחלק בחייהם של כאלו שאינם מכירים אותך אבל שמחים שנפלו על הפוסט שלך. מאחלת לך שהמילים הטובות והמלטפות שלך תרבנה כמו הרגעים הטובים.

  27. מאת זוהרה:

    ראשית אומר שמאוד ריגשת אותי. שנדע רק שמחה – ושוב ההוכחה שהאוכל הוא בהרבה מקרים מקור לנחמה.

  28. מאת לימונדה:

    חייבים לבשל את התפו"א? מה יקרה אם לא נבשל?

  29. מאת רחל:

    היי
    הבית הכורדי שלנו היה הבית המריח הכי טוב בשכונה אין ריח כזה באף בית, ומאז שאימא נפטרה בפיתאומיות אני המחליפה (הלוואי שאהיה כמוהה) שלה וכל יום שישי אין מצב שאין אצלי סיר של קובה אדומה/צהובה, ערוק (בדיוק!!כמו שלך) חצילים ביצים ותפוחי אדמה, ולשבת אני מכינה טבית/חיטה שלנו,
    כל זה מכינה שהריח של אמא יהיה בבית שלי שאבא האחים והילדים שלי באים ומשתגעים כל יום שישי,
    בקיצור צריכה לרוץ למטבח להכין את השבת, שבת שלום ותודה על האתר שלך פשוט מעולה, חג שמח

  30. מאת גלית דר:

    מרגש מאוד

השארת תגובה