במקום לכבוש את שד' רוטשילד כיבשו את הנגב!

באהבה לכל הישראלים הטובים והחדשים שגרים היום באוהלים. באשר אתם.

אני יושב ליד אבא שלי שגוסס וחושב עליו ועל אחת השיחות האחרונות שהיו לי איתו. עליכם.

ואני חושב גם עליו ועל האדמה הקשה של הנגב שמחכה לו. יש כאן שלווה שאני לא בדיוק מבין. אתמול הוא מת כשהייתי בדרך אליו מתל אביב.

"עשו לו החייאה" עפר אחי מספר לי בטלפון "והוא חזר".

"עקשן" אני חושב לעצמי. "איך הוא חוזר עם כל חלקי הפנים המקולקלים שלו?"

כשהגעתי וקראתי לו, הוא פקח את עיניו והסתכל עלי. אבל אחרת. הקרביים שלי בכו. כבר חודשיים שאני נפרד ממנו ומרגיש ממש מוכן. אבל אני לא. אי אפשר באמת להיות.

בפיו היה תקוע צינור והיו צפצופים ממכונת ההנשמה ומהמוניטור. אבל בשבילי, על המיטה שכב סלים של פעם, היפה, החזק והכל כך חכם.

"עשינו החייאה באופן אינסטינקטיבי" מספר לי הרופא הטוב שעושה משמרת לילה. חצי שעה הם עבדו עליו, בידים, עם שני שוקים חשמליים ועם זריקה של אדרנלין (אני מדמיין לעצמי את ג'ון טרבולטה בספרות זולה) עד שליבו של אבא שלי התחיל שוב לתקתק.

"מנהל המחלקה אמר לנו אחרי זה שלא היינו צריכים" הוא הוסיף, ואני מבין הכל.

אני מודה לרופא הטוב ולאינסטינקטים שלו שפועלים יפה גם אחרי משמרת של 20 שעות. הוא אפשר לי עוד 48 שעות עם אבא. יומיים חשובים שלעולם לא אשכח.

כשהייתי ילד לאבא שלי היו שדות. גדולים. של חיטה. אלפי דונם של בעל. בשנים גשומות היינו עשירים ובשנים שחונות כמעט לא היה מה לאכול בבית.

אבא אהב את הנגב ואת האדמה ועשה בדיוק מה שבן גוריון אמר. אבל יום אחד הוא כבר לא היה חקלאי. לא בגלל שהוא לא רצה, או שהעבודה היתה קשה מידי.

פעם, אני זוכר, הוא עיבד 5000 דונמים של חיטה ואין לכם מושג איזה כיף זה היה לשבת יחד איתו גבוה על הקומפיין ולקצור אותה.

אחר כך היו לו רק 2500 דונם. ואחרי שנה או שתיים רק 1000. אחרי זה כבר לא היה לנו כלום.

אז אבא קנה JCB צהוב והפך לקבלן עפר.

סלים על הקומביין

"מה קרה?" שאלתי אותו. הייתי בן 15 או 16 אז, ולא בדיוק התעניינתי.

"מינהל מקרקעי ישראל לא חידש את חוזה החכירה" הוא ענה לי. והסביר כי חוזה החכירה שהיה לו עם מדינת ישראל היה טוב בדיוק לשנה, וכל שנה הוא היה נתון לחסדי פקיד זה או אחר, או לאינטרס זה או אחר של המדינה .

"הם נותנים את האדמות לבדווים" הוא הסביר לי ונתן לי גם את הסיבה שאני כבר לא זוכר. אני רק זוכר שהוא לא היה ממורמר ולא הרגיש דפוק או משהו. אני חושב שזה בגלל שהוא תמיד האמין (לפחות אז) שמי שמנהיג את המדינה יודע מה הוא עושה. הוא גם היה חבר של הבדווים.

ועכשיו הבדווים, מסתבר, כבר לא מחכים שהמדינה תיתן להם עוד אדמות. הם פשוט לוקחים בעצמם. ככה אני שומע.

ומסתבר גם, שבמדינת יהודה ושומרון חלוצים (בלי שמץ של ציניות או סרקזם, נשבע לכם) מוצאים לעצמם פתרונות דיור וכובשים את הגבעות החשופות, גם אם זה לא מי יודע מה חוקי.

אז למה שלא גם אתם החלוצים של הדור הצעיר (אני מעריץ שלכם) תקחו את המאבק המדהים ומעורר ההשראה שלכם למקום קצת יותר פרקטי?

למה שלא תהיו קצת יצירתיים בקשר לפתרון מצוקת הדיור שלכם?

הנה מה שאני הייתי עושה אם הייתי במצבכם.

הייתי מתארגן כגרעין של חלוצים ומחפש  ב Google Earth שטח פנוי של כמה אלפי דונמים בנגב, שדה כזה בדיוק כמו שהיה לנו. יש עוד הרבה תאמינו לי.

הייתי הולך למינהל ומוודא ששטח שייך למדינת ישראל. כל הסיכויים שכן.

הייתי מתארגן על שיירת אוטובוסים (בשלב ראשון אפשר להשאיר את הנשים והילדים ברוטשילד, או בבית כי צריך עוד אוהל).

הייתי לוקח יחד עם האוהלים כל מיני ציודים של מדידה (רולטקות, יתדות, פטישים וכו׳)

והייתי יורד לנגב ועושה בדיוק מה שבן גוריון אמר.

מה הוא אמר? לישב את הנגב.

אבא ואני בשדה. גם הילדים שלכם יכולים לרכב במרחבי הנגב

אבל לפני שאתם עולים לנגב, ודאו שיש על האוטובוסים מספיק עולים מרוסיה ומאתיופיה ושיהיו גם ערבים ודרוזים. בעצם מכולם, כי זו ההזדמנות הגדולה ליצור כאן משהו שוויוני באמת, ולהיפטר אחת ולתמיד מהגזענות.

אבל זה לא חוקי? אוקי, נכון, אבל..

בטח יש בקרבכם הרבה עורכי דין טובים שקורעים את התחת בלי שום סיכוי לדיור חסר משכנתא חונקת. הם ייטפלו בעניין.

המתנחלים ביהודה בשומרון מצליחים עם זה. למה שאתם לא תצליחו? העם אתכם.

זה אנרכיסטי. לא בטוח. אני מניח שכלוכם עשיתם את כל מה שהמדינה הטילה עליכם. היא מצידה, לא עמדה בהתחייבויותיה. אדמת הנגב שייכת לכולנו. הנה, אני רשמית מוותר עבורכם על חלקי בה. אני מבטיח שאם תפיצו עצומה ברוח זו תגלו שרוב העם מוותר על חלקו באדמות הנגב עבורכם, כי אתם העתיד שלנו.

זו נקודת זמן נדירה בהיסטוריה של המדינה! העמיסו גם כמה מצלמות טלוויזיה על האוטובוסים. ועתונאים. מכאן ומחו"ל. מה יעשו לכם? יירו בכם? יכריזו על שטח צבאי סגור? נראה אותם.

ומה עם הילדים והמשפחות והחינוך? ומה עם אלו שעושים את זה ביהודה ושומרון? תסתדרו ואולי אפילו תקימו מהתחלה מערכת חינוך ממש טובה. וגם בריאות. יש בינכם מורים ומורות רופאים ורופאות ומהדסים ואדריכלים מבריקים והיי טקיסטים. יש לכם הזדמנות פז ליצור מדינה חדשה, עידן חדש לילדיכם.

אבל חם שם ויש אבק ואין אינטרנט ומה עם אוכל? מה נאכל?

חם גם בתל אביב וגם לח. בנגב יש אחלה אויר אחרי הצהריים ומזיעים פחות. בקשר לאבק, מתרגלים. והאינטרנט? אם תהיו מספיק, תאמינו לי אילן בן דב גם יבוא עם האנטנות שלו. ואוכל? אל דאגה, לא יחסר לכם שם כלום.

אבל לא בטוח שם. כל הבדווים האלו. ומה עם כל הקרביים ויוצאי הסיירות שבינכם? תאמינו לי, אתם לא צריכים לדאוג. אתם הרבה יותר מפחידים.

חשבתם פעם למה המילה מערב מרגשת כל כך את האמריקאים? חשבתם פעם למה המילה ווסט נמצאת בשם כך כך הרבה חברות אמריקאיות? תהיתם למה פעם עשו בהוליווד כל כך הרבה מערבונים?

בגלל שמערב זה סמל. לחלוציות. לחוסר פחד. לאמונה והגשמה עצמית. גם יותר ממאה וחמישים שנה אחרי שהמערב (הפרוע) נכבש על ידי אנשים בדיוק כמוכם, יש למילה השפעה כמעט מגית. בדיוק מאותה סיבה שאנו מרגישים מה שאנחנו מרגישים כלפי החלוצים שלנו. הם עשו את מה שאתם, אם תרצו, יכולים לעשות.

ואתם יכולים להיות סמל. להתחדשות. לציונות אמיתית.

זה רק רעיון של סלים שאני מביא לכם. עכשיו הוא שלכם, עשו איתו מה שתרצו. יש עוד הרבה פרטים שצריך לתת את הדעת עליהם. אבל אתם כל כך מבריקים וכל כך צעירים שאם רק תרצו, באמת שזו לא אגדה.

ומה איתי?

אני לא ארד אתכם. יש לי כבר בית. יש לי למעשה יותר מבית אחד. אבל עשו לי טובה ואל תקנאו. ואם דווקא בא לכם לקנא, קנאו ׳קנאה חיובית׳ כמו שאלפרד אקירוב אמר בחכמה שלשום בטלוויזיה. ככה אני קינאתי כשלא היה לי כלום. מעולם לא לקחתי שקל או לירה מאבא שלי ותמיד עבדתי קשה בשביל כל מה שיש לי היום.

אני זוכר במדויק איך הסתכלתי בקנאה על ה ב. מ וו. הצהובה של בני טוכטרמן (זה שהיה נשוי לרגליים של המדינה) ושאלתי את עצמי: איך אני עושה שתהיה לי כזו? אולי זו הסיבה שמאז שקניתי את הראשונה נתקעתי עם ב. מ. וו. כמו מפגר.

אני זוכר את זה כאילו זה קרה אתמול איך שהייתי עובר, חסר בית שכמוני, בשנות השמונים של המאה שעברה ליד מגדלי פנקס (הצהובים האלו בצומת עם ויצמן) שנחשבו אז לאקירוב של היום והייתי חולם שיום אחד אגור שם. כן, קינאתי בעשירים שגרו במגדל אבל לא שנאתי אותם על זה שיש להם, אלא תכננתי איך אקנה את הדירה שלי במגדל. וכשכבר יכולתי להרשות לעצמי דירה במגדלים הצהובים, הם כבר לא היו מספיק טובים בשבילי.

קנאו קנאה חיובית. ועשו דברים גדולים למען עצמכם והילדים שלכם. כי גם לכם מגיע.

ומה הסיפור שלי? "אתה אמור לדבר על אוכל, לא?" "מה הקטע שלו?" יגידו הציניקנים ויצקצקו.

זה רעיון של אבא שלי זכרונו לברכה ולי יש כלי תקשורת קטן, אז אני מנצל אותו. מה, רק לנוני, נוחי ולביבי מותר?

קטגוריות:: Featuredאנשים עם בייגלהדודי כליפאהרהוריםכללי

תגיות:

אודות הכותב:

RSSתגובות (23)

כתיבת תגובה | כתובת טרקבק

  1. מאת Jenny:

    הגיע הזמן לעשות פה סמיילים של כפיים!
    אני לגמרי איתך ועם אבא שלך!! :)
    אני חיה בשטח בנגב ואין פה כלום אבל טוב לי ויש לי בית :)

    • מאת איריס:

      מעניין, גם אבא שלי גידל שדות חיטה,שעורה, חמניות ואבטיחים בנגב.
      אבל אנחנו גרנו בת"א וגדלנו על אהבת הטבע בנגב.
      בשביל להשיג דירה , כל הזמן עבדנו, עובדים ונעבוד ויש לנו עוד הרבה שנים של משכנתה , נראה לי גם כשיהו נכדים , נשלם עוד את המשכנתה.
      והשאלה שאני כל הזמן שואלת, מאיפה יש להם את כל הזמן הזה להפגין כל הזמן?
      בשביל לקנות דירה צריך לעבוד ולעבוד קשה, ולהתפשר גם על דיור מחוץ לת"א.
      ההפגנות לא יביאו דירה לאף אחד, רק עבודה קשה .

  2. מאת עירית:

    מחחבקת אותך, דודי.

  3. מאת דבורית:

    תנחומיי הכנים, דודי.
    מכל הלב.

  4. מאת תימורה:

    אוי. אני משתתפת בצערך.

    האהבה שבה הקפתם אותו, תחזור ממנו אליכם כמו מחזיר-אור, תחבק אתכם חזק ותשהה איתכם תמיד.

  5. מאת אבי פלדשטיין:

    דודי, תנחומים מעומק לב.

  6. מאת חן בניאן:

    דודי יקר,
    משתתף בצערך וצערה של כל המשפחה, לבי אתכם מאז פורסמה הידיעה המרה.
    מאחל לך ולכם, שלא תדעו עוד צער ומכאוב לעולם.

    "סורו, סורו מני,
    יגון, קדרות ומחשבה,
    הן חי אני, חי עודני,
    שכר אשתה ואהבה.
    (אלכסנדר פן),
    נרים כוס לזכרו של סלים זכרו לברכה.

  7. מאת אלכס:

    ראשית, תנחומי הכנים.

    גוגל הוביל אותי להרבה מקומות "ריקים" בין ת"א לאשדוד.
    אפשר לבנות שם עוד כמה ערים יפות וגדולות, שלא רחוקות מהמרכז הנכסף,ויהיה קל לחבר אותן מבחינת תשתית לערים המבוקשות.
    בינינו, מי ירצה לצאת לנגב שהמדינה נותנת לו שטח אדמה לחקלאות ומהר לוקחת? מקום מלא בבני-דודים שרחוקים מלהיות שכנים טובים? רוב אלו שגרים בב"ש היו שמחים לעבור למרכז, לו רק יכלו. למה? אתה הרי חכם, ואתה בטוח יודע.

    אז סלח לי מראש, אם לא אעריץ את רעיונך, ואומר לך, לך בעצמך לשם! אם אתה יכול להרשות לעצמך בית באקירוב, שם תוכל להרשות לעצמך חווה גדולה עם 30 משרתים! אתה גם תעשה מצווה גדולה לכל הדרפורים פה.
    תוכל לפתוח בתי תמחוי, תוכל לפתוח מסעדות יפות, תוכל לפתוח אפילו בורסת-נגב.. האפשרויות בלתי מוגבלות, ואתה עוד צעיר!

    חוצמזה, המחאה היא לא רק על דיור, זו מחאה שדורשת שיוון בנטל ושוויון בחלוקה. זו מחאה שרוצה את המדינה לאלו שתורמים הכי הרבה ונשחקים יותר מכולם.

  8. מאת גדי שטרנבך:

    דודי,
    תנחומי הכנים.
    כשקראתי את הסיפור וראיתי את התמונות, נזכרתי שבימי בנגב (לא כפלח אלא כרועה צאן) שמעתי על אביך ואפילו פגשתי אותו פעם או פעמיים.
    אני לא בטוח האם הדברים שאתה כותב, נובעים מהאבל והגעגועים, שאתה נתון בהם כעת, או סתם מתמימות. כמי שעוסק מזה עשר שנים ביזמות בתחום הכפרי, צר לי לבשר לך, שהאופציה שאתה מציע, לא ממש קיימת. היא עשויה להיעשות שוב זמינה. דרוש לשם כך רק עניין פעוט אחד, צריך להחליף את המשטר .

  9. מאת אדוה:

    דודי,
    תנחומי לך ולמשפחתך
    לפחות היה את הזמן להפרד
    ותמיד ישארו לכם הזכרונות מהאבא המדהים שהוא היה

  10. מאת טובה:

    ועל זאת נאמר: "קנאת סופרים"!

    דודי,
    הסיטואציה מאוד מרגשת. רוצה בהזדמנות זאת להביע את תנחומיי לך ולמשפחתך. זה מדהים, אני מרגישה כבר כאילו כמעט הכרתי את אביך…

  11. מאת הדר:

    דודי, שכחת רק נושא אחד. התעסוקה. לא בנגב, ולא בגליל, אין מקומות תעסוקה. אז יתיישבו וממה יתפרנסו? למדינה הזו הרבה חוליים שצריך לפתור.
    שלא לדבר על בעית הבדווים שמשום מה משתיקים ומעלימים מעין הציבור.
    וכן, הגיע הזמן לחזונו של בן גוריון ושל אבא שלך.
    תנחומים.

  12. מאת עמיחי תמיר:

    ראיתי את אידי וראיתי את בינו ולא ראיתי את סלים! עכשיו ברור למה! שלא תדע עוד צער!

  13. מאת רוני:

    תנחומים כנים ממשפחת פלדמן.אבי, רוני, מיכל ודנה

  14. מאת אבישי ואפרת פרלוביץ:

    דודי
    תנחומינו הכנים "מי יתן ולא תדע עוד צער"

    אתמול פורסם על הקמת 11 מאחזים חדשים בנגב כנראה שהחזון שלך הולך יד ביד עם המציאות .

    אפרת ואבישי פרלוביץ קיבוץ אפק

  15. מאת ליהיא לפיד:

    דודי, חיבוק גדול.

  16. מאת ליאור:

    שלא תתן לעדת המעריצים כאן לבלבל את העובדות:
    א.רובנו שומרי חוק ב.את הבדואים עשקו למרות התגייסותם ג.מכל מקומות העושק הקיימים כאן בחרת לציין את הגדה-תקציבים מטורפים (ליהודים בלבד),גניבת אדמות פרטיות,מניעת עבודה בניגוד לכל חוק בינלאומי ושאר מרעין ד מאיפה המים? כבר נעשו כאן פעולות ציוניות שבוכים עליהן עד היום(ראה ייבוש החולה) ה הכי חשוב-פספסת את כל רעיון המחאה-הדיור הוא הקש ששבר,הפרטות בריאות חינוך ביטחון ועזרה סוציאלית,מכירת נכסי לאום ובכלל כל דאלים(עשיר) גבר.

  17. מאת Ariel:

    Hi Dudi, so sorry about your dad, he was a fine man, I have fond memories of him. See you in October in TA

  18. מאת רחל רדק:

    טוב אז אני במצפה רמון כבר 15שנה ונהנית ממרחב ואוויר לנשימה
    ובענין הרעיון לעלות על אדמות בארץ ישנה כבר עמותה שנקראת עמותת איילים וכבר עושה בדיוק את זה ויש בהם חלוציות פטריוטיות והגשמה וידע להפוך את הדרך לחוקית הנה קישור לאתר
    http://ayalim.org.il/
    ומעבר לכך, דודי משמיים תנוחם

  19. מאת יואב:

    תנחומי
    חשבנו רבות על שינוי והנגב הוא מקום טוב לעבור אליו

  20. מאת דנה:

    דודי,
    הצטערתי לשמוע על אבא שלך. תנחומי. דנה

השארת תגובה