כן סלים, גם אידי יהיה..


לפעמים אני משתגעת מהראש שלך, בעיקר כי יש לו פז"מ של מעל לתשעים שנים, כמעט דינוזאור. תשעים שנים והמכונה הזו עדיין עובדת, דואגת, מצליבה, חוקרת, שואלת שוב, עושה קלקולציות וחישובים לאחור.

אז כשישבנו על הדשא של סורוקה, אתה בכסא הגלגלים ואני על הספסל עם הלפטופ, מספרת לך על ערב הבשרים שערכנו בנמל ועל הערב הדגים שיהיה. נדהמתי מהשאלה ששלפת.

"אידי יהיה?" אתה שואל אותי ואני מופתעת. "אתה מכיר את אידי?!". "מכיר, אידי מאשדוד, מהטלויזיה. הוא מבשל כמו גבר. אני אוהב אותו. גם את בינו אני אוהב. יש לו נשמה. כשהיינו אצלו הוא הכין קציצות עם במיה, זה היה כל כך טעים, אבל אני כבר זקן ולא אוכל הרבה. אני פוחד שהוא נעלב ממני…".

אני מביטה בך, איש זקן בכסא גלגלים עם מוח של אדם צעיר. במבט שלך יש עירות של לביאה רעבה שצריכה להביא בשר לילדים שלה ויש בו גם תאוותנות של אריה. לאוכל, לנשים, להרפתקאות, לסיגריה, לוויסקי. לפעמים, כשהעיניים שלך נחות על אחד מנכדיך, אני קצת מקנאה בהם. אם היית סבא שלי היינו מסתדרים מצוין. לי אף פעם לא היה סבא והיו לי הרבה מדי סבתות, אז חבל שבחיים שלי לא היה אחד כמוך.

"מה אידי מכין?" אתה שואל. מבקש שאתאר לך הכל, את הדרך בה אידי, השריף של הים האשדודי, זרק את הצדפות ואת דג הקוד למחבת, ואיך הטבח שלו עמד וקצץ זר יפה של פטרוזיליה והאריסה שעשתה לי דמעות בעיניים. וגם עכשיו יש לי דמעות.

אני נזכרת בתמונה הזו, שאתה מספר לי איך היית נותן לארבעת ילדיך לרוץ לך על הגב. גם אבא שלי היה מבקש מיפתח לרוץ לו על הגב. זה כנראה מסאז' עירקי וזה זכרון נעים. כשסיפרת לי איך הילדים היו ניתלים לך על הרגליים כמו קופיפים קטנים ואתה היית צועד איתם ברחבי הבית, חזק ומוצק וכל יכול, דודי פורש לדשא. קשה לו. הוא אוהב אותך והוא לא רוצה שתלך לשום מקום, למרות שהיה מעדיף שתעמוד איתן לנצח, על שתי רגליך, ולא תשב בכיסא הגלגלים.

"הוא גבוה, גבר יפה. כמו בטלוויזיה" אתה מסתכל באידי מערבב את התבשיל שלו בכף עץ גדולה וזורק חופן שרימפסים לסיר הלוהט. אני מספרת לך על המסעדה שלו, על האוסף של חפצי הספנות שיש לו על הקירות, על הדגים שאכלנו שם ועל אידי יורד הים שמטייל בכל העולם וטורף את החיים בביסים גדולים.

"אני גאה בדודי…" אתה אומר והעיניים שלך מחייכות "דאגתי" אתה מודה בחצי פה, ואני לרגע אחד נושמת סדיר, אבל יודעת שלידך אסור להרגע וצריך תמיד לתת לך תשובות טובות, מנומקות, כי המוח הזה שלך, המבריק, מומחה במלכודות.

"אתה אבא שלו. זה התפקיד שלך. אבל אני רוצה שתדע שאני אוהבת אותו ושאני מבטיחה לך שאדאג לו…" אני כמעט מתפתה לספר לך שאת תפקיד מכבה השמחות וההתלהבויות לקחתי ממך ושאני מסתובבת עם מטף שמשפריץ פרצופים חמוצים וזועפים, שגם הוא לא מצליח לכבות את אש ההתלהבות של דודי, בנך בכורך. המוצלח, המטורף, היצירתי, הנודניק, הבלתי אפשרי והנדיר.

ככה אנחנו יושבים, אחד מול השניה. מדברים בעיקר על עירק ועל אוכל. אני מספרת לך על הסיור האחרון שעשיתי בשוק התקווה, על המעיים שאכלתי אצל דוד חביב ועל הסמבוסק המעולה שהיה ליד, ואתה מספר איך החבר שלך במשרד התובע הכללי בעירק היה דוחק בכל פעם את התיק שהיה נגדך מראש הערימה לתחתיתה, עד ששניכם הבנתם שחייך בסכנה.

היית פרא אדם, הא? אני בטוחה שהכרת את סבא שלי, נעים פרץ. "היה לו בית דפוס, הוא היה גבוה וכהה והיה לו שפם…" אני מלקטת כמה פרטים שאני יודעת עליו "הוא היה אימת השכונה. כל הערבים פחדו להתעסק איתו כי הוא היה מרביץ" אני מנסה ואתה לא נזכר. חבל, בפנטזיה שלי אתה וסבא שלי הייתם חברים ואולי הפחדתם ערבים יחד. אני יודעת שגם לו היה עסקים ועניינים עם המחתרת היהודית. אני עוזבת את הקשרים המשפחתיים ומפליגה איתך על החידקל.

"שיבוט, את יודעת מה זה שיבוט? דג טעים. היו קושרים אותו בזנב לסירה ושטים איתו עד שבא קונה ואז היו מכינים לו את הדג על המקום" אתה מקרב את אצבעות ידיך לפיך ומנשקן "הטעם עוד על השפתיים שלי. אני לא שוכח…". אני אוהבת שאתה זוכר את טעם הסילאן הבגדדי והלוזינה, ממתקי הבעבע קדרסי ואת טעמו הבלתי נשכח של הקאהי שהייתם מטגנים בשבועות. החושים החדים שלך הם סוד קסמך הקסם הגדול שלך והעיקר חוש הטעם הזכרון שלא אבד.

"אז אולי תבוא לערב בשלוותה? אתה יודע כמה זה ישמח את דודי?" אני יודעת מה הילד שלך, שאני אוהבת, הכי רוצה בעולם. הוא רוצה שתראה את ההפקה שלו ותהיה גאה בו. "תשב ליד בינו, בכורסא, כמו מלך. בינו ידאג לך וגם אידי. אני מבטיחה שאידי בכבודו ובעצמו יבוא עד אליך ויביא לך קערה עם התבשיל שלו, עם הדגים והצדפות שסוחב לחם כמו שצריך. הוא יתן לך אוכל מהידיים שלו. אה, מה אתה אומר?" המבט שלך נעצב ואתה ממלמל שזה גם החלום שלך.

אז יאללה סלים, תעלה על א', תגיד ללוריס שלך לשים על עצמה משהו יפה, חגיגי, כמו פעם כשהיא היתה מתקשטת עבורך. קח איתך את כולם. את עופר ואת טלי ואת גילי. דודי יחכה לכם על הרציף, מול הים.

לרגע אחד תהיה שוב אותו בריון שיכול לסחוב את כולם לאן שבא לו. נאכל, נשתה ואני מבטיחה שאפילו אעשן איתך סיגריה. כזו ארוכה ונשית, כמו שאתה אוהב שנשים מעשנות. אה, מה אתה אומר?

כן. אידי בטוח בטוח יהיה. אל תתחיל עכשיו לאכול לי את הראש ולטמון לי מלכודות, אני רק נראית טמבלית. אני די חכמה.

אידי יהיה. בינו יהיה. הילדים היפים שלך יהיו וגם האפרוחים שלהם. תפסיק להיות כבד. אני יורדת לקנות סגריות. לחייך.

אה. ואני אוהבת אותך ונורא בא לי שיהיה לנו עוד המון זמן יחד, כזה, כמו אז על הדשא בבאר שבע.

אני משאירה פה שיר, בשבילך. תשמע אותו תוך כדי התארגנות. אני שומעת אותו בלב בכל פעם שאני יורדת לנגב, בדרך אליך. מחזיקה לאיש שאני אוהבת את היד. חולפת על פני הגבעות שברית נכרתה בינך ובין אדמתן הצחיחה שמבקשת מים. איש בן שלושים, משאיר את העניבות והחליפות בבגדד וגם את השביל בצד, ומחליף את כל זה בבדואים, שדות חיטה, טרקטור, אשה, ילדים. משפחה. אהבה. המון שנים של אהבה. היית מאמין, פרא אדם?

כתב אותו דוד בן גוריון, האיש שאתה כל כך מעריץ. הוא כתב אותו לפולה, אשתו ואהובתו. אם היית כותב, אני חושבת שהיה יוצא לך אותו שיר, ללוריס שלך, היפה, אם ארבעת ילדך, היפים, המוצלחים והבריאים. איזה כייף לך שאתה מוקף. טוב, אני רואה שאתה מבזבז את הזמן. ביי. מחכה לך בשמלה ובסיגריה על הרציף.

קטגוריות:: Featuredאנשים עם בייגלהנעמה פלד

תגיות:

אודות הכותב:

RSSתגובות (6)

כתיבת תגובה | כתובת טרקבק

  1. מאת איילת:

    לקרוא ולדמוע.

  2. מאת טובה:

    מרגשת כתיבתך… מרגשת שאת!
    אני מתה על המונולוגים האלה – ומקווה שבאמת יתרצה סלים להיות אורח הכבוד בספינת שלוותה ((:
    מאחלת לו בריאות טובה ואריכות ימים, באהבה המקיפה אותו ובסמל שהוא מהווה לכם – משפחתו

  3. מאת טליה:

    די…הפעם באמת הפלת אותי לקרשים. שאני אבכה? בשל כתבה ? לא מאמינה,מה שעשית לי עם המילים שלך… שרק לא תאכזבי אותו,שרק הוא לא יאכזב אותך,זה טוב מדי מכדי להיות אמיתי (מי משביתת שמחות,את או אני?!)וויי,הרגת אותי.גרמת לי להתאהב באיש בן 90 שאינני מכירה…את באמת משהו!!

  4. מאת שרון א:

    אולי תשלחי לסלים מנה של אידי ובינו?

  5. מאת עמיחי תמיר:

    מרגש!

  6. מאת נאוה:

    נעמה יקרה,
    אמנם לא מכירה אותך, אבל מכל מה שקוראת כאן, לאחרונה קצת יותר. והקצת הזה כל כך נוגע.
    את מקסימה ומרגשת. ומאושרת כל כך. שניכם. באמת מזכירים לי, ששכחתי כבר,שאסור לשכוח מה זה להיות מאוהבים. אם אפשר, שיהיה באיש, ואם לא- אז לפחות בחיים.אתם נפלאים ביחד ויודעים את זה.באמת זכיתם.
    אולי יש עוד תקווה.

השארת תגובה