לואי ה-14, רושפלד מאחוריך!

אפתח בווידוי חושפני: בשנה שעברה נפלתי להתמכרות קשה. זה קרה ברגע שהושלך לפח החלמון הראשון. בשני ערבים קבועים הייתי צורכת את החומר שלי. מי שהתקשר אלי נחשב למי שבקלות גם אפשר לנתק אתו את היחסים. כשנגמר, כמו נפער חלל ריק בהמשכו של השבוע שכעת היה נמדד בין חמישי, שאותו אפשר לעבור בקלות עד לשבת שאחריה חמישי שוב נראה כמו נצח רחוק. הס היה מושלך בבית, שזו לא חכמה גדולה כי הג'וקים שלי ממילא תרגלו באותו הזמן ויפאסנה. אני הייתי יושבת בתנוחת לוטוס על הספה, מצמידה את כפות ידיי לאות תפילה ומדיטציה כשארבעת בני האלים היו מפציעים בזוהרם על המרקע. טוב, שלושה, לאחד מהם אני שומרת טינה על רקע אישי. הדוב הנחמד וטוב הלב, ארוכת הרגליים והנביא הרואה בפטרוזיליה. נפלתי למאסטר שף.

הערכתי את התכנית שלא משפילה את מועמדיה ושהכישרון נמדד בה רק על פי שיפוטם של מקצוענים ולא של כל בעל טלפון נייד. תמימות. כמו שאומרים, פעם ראשונה בריאליטי. שנים של החזקת פאסון מול הז'אנר הזה עד כדי התעלמות הפכו אותי בפעם הראשונה שנפגשתי בו למאמינה תמה. אין דבר, העיקר שנהניתי. חיכיתי עד מאוד לעונה החדשה. הקרקע נראתה אידאלית להתמסרות ולהזנת המוח במנות גדושות של נתחים מפולטים של משהו שנצרב בדיוק ויוגש לי לפה בתנועות קיפול עד שתזדגג לי ההכרה לכדי עיסה אחידה. זה מה שריאליטי אמור לעשות, לא?

מכיוון שמוטלות עלי משימות להגשה לאוניברסיטה, בחוץ פתחו סאונה וקוראים לה תל אביב וההוא שלא אהבתי מהעונה שעברה כבר לא שם, אני לא יכולה לדמיין תקופה טובה יותר להפוך בה לבטטה (מקורמלת כמובן) בכורסא. מה גם שהשנה הביאו לצוות השופטים את הרכש החדש, האיש שוויתר על הצוואר ואולי גם קצת על היושרה, מקצוען אמתי ואיש משכיל מאוד בתחומו ומעל לכל, מוכשר כל כך עד שריר רב כבר ניגר על המקלדות של אלה שניסו לתאר את יצירותיו הקולינריות. כל התנאים נראו כשרים לביטול הזמן היקר ולמסירתו לאימוץ לידיה המערסלות של זכיינית השידור. רק שהשנה הידיים האלה הפכו דביקות ולא מבצק לא מוצלח, אלא מדמעות.

השנה, כך התגלה, בוחרים מתמודדים לפי המוטו: "החיים זוועה, בואו נכין איזה סטייק". השף הפואטי תופס את ידו של מתמודד מכור ומוביל אותו אי שם אל מעבר לגמילה, היפה מנגבת את הרטיבות בזוויות עיניה, בזהירות בלי להרוס את קו האייליינר אחרי שמתמודד מזכיר לה במנה שהכין את החתול שלה עליו השלום. המאמי המחבק מתייפח בסילונים של מים אחרי שטעם מנת חסילונים שטעמם בדיוק כמו אלה שאכל באנייה בחופשתו האחרונה לפני שנים, כשעוד היה לו זמן לנפוש בין עבודת השיפוט לשתיית מים רבים מהמתקן החדשני. רק הרכש החדש לא מייבב. נשאר מקצוען. גם אם מתמודד נוטה למות וניידת טיפול נמרץ מחכה לו מחוץ לאולפן, יטעם המקצוען את הביס בעיון רב, יביט במתמודד השוכב על אלונקה מחובר לצינורות ויחייך "מצטער, זה לא מספיק טוב לנו" וגם ימלט איזו אנקדוטה חביבה על עברו בפריטה עלי מנדולינה.

צילום: נמרוד גליקמן

אם תיערך מדידה מדעית לפי מאסטר שף, יתברר שאם לא תקפו אותך אסונות, אין סיכוי שתדע את מידת הצלייה הנכונה של נתח סינטה. נשאלת השאלה, האם, כמו במבחן הפסיכומטרי, זה עובד גם בכיוון ההפוך? כלומר, מישהי כמוני, שפסגת היצירה הגסטרונומית שלה הם כדורי השוקולד מהמתכון בספר "ילדים מבשלים" וגם זה אם שקית הניילון המלאה בביסקוויטים לא התפוצצה והתפזרה לכל עבר ממכות פטיש השניצל. האם נפל במטבח כמוני, בהכרח חייה מאושרים? ובכן, ביררתי בשבילכם את התשובה לשאלה הפרטית הזו והתשובה פה בסוף הטקסט במהופך. אם אתם לא מוצאים, תשאלו את דודי, הוא גם לא יודע. ממני, בכל מקרה, לא קיבלתי תשובה ברורה עד עכשיו.

בכל מקרה, המקצוען הזה מסעיר אותי כבר זמן רב. חוץ מהופעתו בספר גינס הישראלי על שיא בפתיחת מסעדות שקוראים להן על שם הרחוב שבו הן נמצאות במהירות הגבוהה ביותר לדקה ולקילומטר מרובע, הוא גם עלה לאחרונה לכותרות כשהתאגיד שמעסיק אותו פיטר אותו והחזיר אותו שוב לחיקו. מה גם, שהוא מכיר את ההורים שלי. לא ניכנס פה לתולדות הקשר, אבל אוכל לומר שכבר כמה שנים שההורים שלי באים ויוצאים מבין קירות מסעדותיו השונות כשאבא שלי מתמוגג ואמא שלי, שמעדיפה בכל רגע נתון שיפוד כבש, אומרת שהיה יקר מאוד, מעט מדי אוכל ומסכמת ב"לא משהו, מסעדת המזרח בעפולה הרבה יותר טובה." שנים ניסיתי לשכנע את אבא שייקח אותי איתו ולא יצא. עכשיו הגיע תורי להזמין את עצמי.

הזדמן לי להגיע ליפו בשבת ומכיוון שעמדתי אותו יום בדיאטה שהתחלתי שלשום, אתמול או מחר, הרגשתי שבהחלט מגיע לי קינוח ואם כבר בדרך מיפו עוברים בטיילת, למה לא לקפוץ לרגע להרברט סמואל ולהזמין את עוגת הגבינה ששמעתי עליה רבות. רק קינוח, מה יש, יחי הספונטניות והחיים שלא לפי יכולת המחייה. נכנסנו להרברט, נדמה לי שקצת התפללנו בלב שלא יהיו מקומות במסעדה במוצאי שבת. ידענו את שהולך להתרגש עלינו. לצערנו היה מקום ועוד על הבר. זה קוסמי, כבר אי אפשר לסגת. במבט אחד ובלי מילים ידענו, יהיה קינוח, בסוף, אחרי האוכל. הזמנו את סלט העגבניות הנפלא העשוי מעגבניות שרי אדומות, צהובות ומנומרות ומעגבניות תמר חרוכות, יש בו עלי בזיליקום טריים ועלי אזוב, בצל סגול, זיתים וגבינת טולום. לא ייאמן שעגבניות יכולות לענג כל כך.

הזמנו גם מנת סשימי על יוגורט שנכרכה בפילה קטן של חציל ולידם רוטב קארי עגבניות חריף. חיכיתי מעט למנה, הברמן אמר שהמנה שלי תכף תגיע, המנה מעט מתעכבת. כגודל ההכנות, כך קוטן המנה. מנת טעימות. עניין זערורי שכדי להתענג עליו אכלתי אותו לאט. כל כך לאט עד שעברו כמעט שתי דקות שלמות מהרגע שהמנה הונחה לידי ועד שלא נשאר דבר בצלחת. המנה השנייה שהזמנו הייתה תמנונים, גם הם על יוגורט ומסביבם עלים ירוקים ובצל. מנה פשוטה וטעימה.

עכשיו הגיע תורנו לקבל פרח על הספונטניות והזמנו את עוגת הגבינה בסגנון לואי ה-14, כך היא נקראת. יש לה עלי כותרת מפירות פטל טריים, כיפה ירקרקה ומצע פירורי בצק ולידה פרח ביזארי נוסף עשוי מגלידת סורבה פטל חמצמצה. כבר ציינתי שאינני מבינה קינוחים שאין בהם שוקולד, כנראה שגם פה פספסתי את הפרשנות והפרח הוא בכלל כתר של מלך, אבל הרי היופי הוא בעיני המתבונן. העוגה הייתה מתוקה מדי, אך נהניתי למדי מהפירות הטריים ומהסורבה.

השף מורגש במסעדה, באוכל וברמת השירות הגבוהה, גם אם הוא לא ממש נמצא והמסעדה היא אחת מהמוצלחות שאכלתי בהן בעיר ואכלתי בה כמה פעמים.  נזכרתי שהמקצוען אמר בתכנית, שלמנות טובות מאוד שהמציא הוא קורא "אני" וזה דווקא די מסתדר עם לואי ה-14. מצדי שימשיכו כולם שם לבכות בתכנית ולגזור קופון בעוד אצלי מתבזבז הכסף על אוכל שאינו בר-השגה. מקסימום אעבור לאוהל, מחזיקה ביד אחת משמונה זרועותיו של תמנון ובשנייה יתד. כי אני, להבדיל מ"אני", מה 'כפת לי אני.

הרברט סמואל

יחזקאל קויפמן 6, תל אביב.

קטגוריות:: Featuredאוכלים בחוץגוניכללימאסטר שףמסעדותתל אביב

תגיות:

אודות הכותב:

RSSתגובות (16)

כתיבת תגובה | כתובת טרקבק

  1. מאת חולדה:

    הצחקת אותי (:
    מקצוענית, אחותי

  2. מאת yummyfoodies:

    ואו! גם אני מתחרפנת לחלוטין על כל הבכי בתוכנית הזאת! כאילו יש קשר בין כמה רע היה לך בחיים לבין כמה טוב אתה מבשל. זאת הייתה התוכנית האהובה עלי בעונה הקודמת ועכשיו אני רואה אותה למען התענוג שבלצעוק על טלביזיה… איזה כיף שאני לא לבד!

  3. מאת ליון:

    איילת שלום. אני אבהיר את דבריי – עיני אינה צרה לסובבים ולסבבים הקולינאריים. אני גם לא מאלו שרוטנים כנגד אנשים בעלי יכולות כלכליות מכובדות, ממש לא!!! להיפך.
    יחד עם זאת השעה היא שעה מיוחדת מחוללת ואחרת.
    רבים וטובים לא בחרו לחיות בדוחק , זה נכפה עליהם/עלינו.
    הגל שהתעורר אינו מנוהל על ידי מי שמבקש רחמים אלא שפיות… נראה לך מוגזם ? לי לא .
    ולכן בחרתי להעלות דווקא במקום שאני מחשיבה אותו כידידותי את ה NOTE שלהלן ולא מתוך מרמור כי אם מחשיבה שאדמה אותה להשלכת אבן למים. ימים טובים, ליון.

  4. מאת ליון:

    סתיו שלום. אינני מכירה את דודי ונעמה היכרות אישית כמוך ואני מתרשמת מדבריך ומאמינה לך. אני מכירה בערכה של חברות איכותיתי ונותנת מסביבתי.
    באם מישהו כאן נפגע מדבריי אני מתנצלת בהחלט ואינני רואה בתיקון שלך בוטות.
    ראיתי את תגובתם הנינוחה בפייס והצעתי להתגייס. אני מקווה מאוד שייפנו אליי בשעת הכושר וארתם וארתום עוד אנשים טובים.
    רק אנקדותה מעניינת – אני לא יודעת מה תחום עיסוקך, אבל אני מכירה הרבה מאוד טבחים מיוזעים שלא יכולים לקחת חלק בסבבים קולינאריים… כמה פרדוקסאלי. או כמו שאמר לי חבר (טבח נפלא) "אני אפילו לא קורא פוסטים קולינארים בשביל לא להתבאס"
    אז סתיו, הערתך נלקחה מאוד לתצומת ליבי. תודה.

  5. מאת ליון:

    סליחה…. תשומת ליבי !

  6. מאת שרון א:

    לא יציב כמו מסעדן במניה דיפרסיה.
    יום אחד טוב ויום אחד לא טוב למסעדות של רושפלד לא אחזור. ילד מפונק!!!!

  7. מאת אודליה:

    לעניין הרברט סמואל, ההוא בלי הצוואר כבר אינו השף במקום. מי שמוביל את המסעדה כיום הוא יובל בן נריה שלקח את התפריט לכיוון הודי.

    • מאת גוני:

      כתבתי בטור שרושפלד כבר לא שם, וכיוון הודי זה תמיד טוב בשבילי, כמנהיגת חזית יוצאי הודו והצ'פאטי העולמית.

  8. מאת ד"ר סעדיה:

    גיברת גוני שלום
    קצת קשה לכתוב מהאוהל ברוטשילד נחמני אבל ננסה. אנחנו מטגנים פה פלאפל למהפכנים ואת אוכלת אצל הרשלה. יופי גיברת גוני, יופי. אבל לא נורא, כל הרשלה בא יומו וגם הרשלה הזה עוד יקבל את מה שמגיע לו, אם לו מאיתנו אז מאייל שני. נראה אותו ישן בלילה אחרי שהלא מגולח הזה, אפילו במאהל מקפידים יותר, ילחש לו באוזן בקול 'צרוד' – כבר נגעת בנשמה של העגבניה ואז ויתרת…
    יום אחד אולי תתעוררי גיברת גונ, תצטרפי אל המדוכאים עלי אדמות או לפחות לאחיות רחמי האיסלם ותתחילי להתנהג כמו אחת משלנו. בינתיים שיתקע לך ההרשלה בגרון
    אוהבים אותך, בכל זאת, כמו תמיד
    סעדיה והצוות

    • מאת סמדי:

      איזה יופי!!
      סוף סוף יצאתם מה"לייקים" שלכם החוצה!!!
      כולי מלאת הערכה כלפיכם ואף יום יום מגיעה לאות הזדהות,
      אבל בואו לא נרים את האף ונרד לפסים נמוכים.
      יש מסעדות שמוכרות יותר מפלפל מטוגן ואני בטוחה שכמוני עוד כמה וכמה חבר'ה שמזדהים עם המחאה פוקדים פה ושם את אותן מסעדות. אין זה אומר שאנחנו "תלושים מהמציאות". עדיין מותר לנו להנות מהחיים מדי פעם.
      לא רוצה כל הזמן ל"טבוע" בגלל כל ה"מצב".

      גוני – אחלה כתיבה!! נהנתי מאוד.

  9. מאת נדב פרץ:

    "היפה הוא היפה מסוגו" , כתב אריסטו ב-"פואטיקה" . את התכנית מאסטר שף יש לשפוט בסרט הודי דובר טורקית. בסוף זה ייגמר בחתונת היתומה , הקבצן העיוור יגלה את אביו,יקבל ירושה ויתחיל לראות. אנסקי תבכה , רושפלד יפצח בריקוד הודי בין כירות המטבח ,אייל שני ישיר-"איסתנם בבאג'ים" וכהן יחבק את כולם ויזכר באמו . כרוניקה של ריאליטי ידוע מראש. כתבת יפה והצחקת את עם ישראל בפרט ואותי בכלל.

  10. מאת טולי:

    פשוט משקף מילה במילה את מחשבותי על התוכנית!!!! רק שאני לא הייתי כותבת את זה מקסים, מרגש ומשעשע כמוך, גוני!! אין עלייך!!! מלכה!
    לגבי מסעדות גורמה למיניהן, קשה להזדהות כי לא ממש מכירה. מחכה שתקחי אותי כדי שאדע על מה את מדברת….

    • מאת גוני:

      סמדי, נדב, גברת חולדאי – תודה!
      טולי – יאללה בואי, אני אשמח ללכת איתך לאחת ממשימות האוכל.
      ד"ר – אין עליך, מחאה יד ראשונה מד"ר ואיזו יד, היד שמנענעת את הפלאפל. אתה בטח מקפיץ כדורים גם מול איכילוב, בכל זאת, ד"ר. כמה שאני לא סובלת פלאפל, ככה אני מחבבת אותך וזה הרבה.

  11. מאת ניצה הוכמן:

    גוני ישר כוח ! כרגיל נהנים לקרוא את הגיגייך. ובאשר לבקורת :מחאת הדיור נוגעת לכולנו בצורה זו או אחרת,יש לנו בנים סטודנטים (שניים באופן אישי) או נכדים או מה שלא יהיה.כולנו תומכים בדרך זו או אחרת וכך גם בייגלה.

  12. מאת זהר:

    יש הרבה בריות כמוהו הסבורים
    שהם פועלים למען עצמם,
    אבל בעצם את טובם
    הם מעניקים – לאחרים.(לה -פונטיין)
    תודה לך גוני יקרה ששימחתי אותי, סוף סוף צחקתי.
    תודה לשוכני האוהלים ובהצלחה במאבק של כולנו.
    מסטר שף יוצא מלוח בגלל הדמעות.

  13. מאת סמדר:

    גוני-פעם ראשונה שאני נתקלת בפוסט שלך-ונהניתי!!כייף לקרוא פוסט שמעלה חיוך.
    ולעניין המבקרים למינהם-בחייכם,החיים לא נעצרו!מה קרה,מי שסועד במסעדה צריך לרדת למחתרת?
    זה לא אומר שלא מזדהים,שלא חשים אמפתיה ושלא עוקבים!
    ואת זה כותבת לכם אחת(אני) שתומכת ב-3 סטודנטים,וצריכה לממן 3 דירות שכורות-ולא בדיוק יודעת איך תעשה את זה.
    אז אנא…לא לאבד את השפיות ואת הפרופורציות

השארת תגובה