עיניים זוהרות

רק עוד אחת.

מרסל מחכה למטה בלובי כבר 10 דקות, אני יודע. אבל אני חייב. אני לא מסוגל לצאת ככה מהחדר.

אחחח, כמה שאני שונא את זה. לא משנה כמה דברים תדע לעשות באצבעותיך – לפרוט על הגיטרה, לנגן בפסנתר, לחטט באף ואפילו לתלוש אחת כזו בקצות האצבעות – בכל פעם שאני מנסה לגזור אחת סוררת כזו המבצבצת מאוזני בעזרת מספרי ציפורניים, זה לוקח לי שעות. באשמת הראי שהופך דברים כמובן.

פאק, פאק, פאק. אני לא מצליח. די אני נכנע. אני שונא לצאת ככה לרחוב אבל אין ברירה.

ממילא נראה לי שבמקום שבו נאכל צהריים איש לא יזהה אותי.

אני מסדר קצת את התלתלים המקלישים שלי, התלתלים הגבוהים שכל העולם מכיר, או הכיר פעם, מיישר את הווסט, מרכיב משקפי שמש ויוצא.

תמיד הייתי טווס כזה. תמיד צחקו עלי שלא רק שאני גבוה וזקוף, אני גם מטה את סנטרי מעט כלפי מעלה כמו טווס מקצועי. מה לעשות. זה נכון. אני אוהב יופי. אני הרי גם בוחר שירים כאלה. יפים. קודם כל יפים.

אני יוצא למסדרון ומציץ לשני הכיוונים.

אנחנו גרים הרי באותו מלון. אבל הוא לא יודע שאני כאן. אף אחד לא יודע שאני כאן. רק מרסל ואישתו.

אני יורד במעלית ויוצא ללובי. מרסל נמוך הקומה ואישתו המפורכסת מחכים חסרי מנוחה ליד דלת הכניסה. אני מניד בראשי לפקיד הקבלה שמחזיר לי קידה קטנה אבל אני מבין שזה רק מתוך נימוס. אני רשום כאן בתור מיסטר רובינסון. הבדיחה הקבועה שלי ושלו מימים ימימה.

אנחנו יורדים לחניון התת קרקעי. מרסל מחבק אותי.

'אתה בטוח שאתה לא רוצה שאני אגיד לו שאתה כאן? ' הוא שואל אחרי שאנחנו מתחילים לנסוע לאורך החוף.

'בטוח'.

ביקשתי ממרסל שייקח אותי למסעדה הקטנה ההיא ליד הים וליד העיר העתיקה ההיא, שכחתי את שמה. אבל את המסעדה זכרתי. 33 שנה עברו ובכל זאת זכרתי את האיש המוזר ההוא שהסבירו לי שהוא חבר קונגרס, או סנאט, כאן, בארצם של היהודים. יהודים כמוני.

כשאנחנו מתקרבים מרסל מספר לי פתאום שהאיש ההוא כבר מת מזמן ורק אישתו נשארה כאן בכדי להשגיח על הפסלים הפרימיטיביים שלו, הפסלים שמרסל מזכיר לי שהם של כל מיני גנרלים ומדינאים מקומיים שאותו חבר סנאט, או קונגרס, ישב איתם אז בפרלמנט שלהם ואחר כך חזר למסעדה ופיסל אותם בחצר. גנרל דיין. בן גוריון. מיסטר בגין.

מיסטר בגין. גם אותו אני זוכר. בפעם האחרונה שהיינו כאן, הוא היה הנשיא שלהם. פגשנו אותו לפני ההופעה. לחצנו ידיים. היתה לו יד רכה כמו ג'לי. הוא עשה אז שלום עם מצרים. עכשיו זו ארץ אחרת, כך אני קורא בטיימס. התלמידים של הבגין ההוא לא רוצים שלום.
אנחנו חונים ליד המסעדה במגרש חול גדול. על שפת הים יושבים נרקומנים עצובים.

בסוכה המטה ליפול שמעל החוף מחכה לנו כבר אישתו של הקונגרס מאן המת.

'תכיר, זו מרגרט, אישתו של ויקטור המנוח'. מציג אותה מרסל.

כל כך מוזר. מרגרט, ויקטור, מרסל. שמות לא יהודיים. נו, טוב. גם לי אין שם יהודי. רק שם המשפחה שתמיד השאיר אותי זמר יהודי גדול ולא זמר גדול. בלי יהודי. שלא כמוהו אני תמיד אהבתי את יהדותי ואת ארץ היהודים המוזרה והחמה והעצבנית הזו. הרי הייתי פה כמה פעמים. אף אחד לא ידע. חבשתי כובע ולא ראו את התלתלים.

האישה לא מפסיקה לצחוק. צחוק מתגלגל. צחוק מצחיק. היא מחבקת אותי ומנשקת בלי בושה. היא מגישה לנו סרדינים ממולאים. וקוסקוס עם כבש. ועלי גפן. וסלטים מרוקאים נהדרים. אני אוכל ונאנח מאושר. אני זוכר את האוכל של האישה הזו. אני אפילו יודע מה מימי שרתון שלנו מהטיימס אמרה. שאם מרגרט הזו היתה מסכימה היתה פותחת לה מסעדה בניו יורק וכל העיר היתה עומדת בתור. צודקת. אין אוכל כזה בניו יורק.

אוכל כזה אין בשום מקום בעולם

השמש מחממת אותנו. אני מותח את גופי לאחור.

'איפה השארת אותו?'. אני שואל את מרסל.

'הוא בסדר, אל תדאג. הוא מבקר דודה שלו ברמת גן.'

הוא מביט בי ומחייך. אני מכיר את מרסל שנים ולפעמים נדמה לי שהוא יודע. יודע מה שאף אחד לא יודע. לפעמים נדמה לי שאפילו הוא לא יודע. למרות ששנים ריכלו עלינו שאנחנו בעצם זוג מתרוממים יהודים. לפעמים נדמה היה לי שהוא אינו יודע שאני באמת אהבתי, עדיין אוהב אותו, כגבר, לא רק כחבר. שנינו נראינו כאלה. עדיין נראים. אבל אני הייתי, ועודני, כזה, הומו יהודי. הומו יהודי מקשיש מהאפר ווסט. זמר גבוה עם קול גבוה ועיניים נוצצות. זוהרות. קלישאה מהלכת על שתיים.

כל כך רציתי לשיר איתו כאן הערב, בפעם האחרונה שלו בארץ היהודים. הוא יודע. הוא אפילו הסכים. אחרי כל השנים הקשות בניינו, השלמנו. לפעמים נדמה היה לי שהריב הנוראי בניינו, אחרי שלא הסכים שיציגו אותי סוף-סוף כשותפו השווה ליצירה ולא רק כגבוה עם הקול היפה, לפעמים נדמה לי שהריב הזה קרה רק בגלל שהוא פחד מהאהבה שלי.

אבל הערב, העב רציתי. וגם הוא. ורק מיתרי הקול החולים הארורים שלי, לא נתנו לי. ומי יודע אם תהיה עוד הזדמנות.

האישה מגישה לנו תה מתוק עם בוטנים ואחר כך לא מתאפקת, רצה פנימה אל המטבח וחוזרת עם תקליט ישן, תקליט, מי היה מאמין, תקליט של שנינו מפעם, לא אוסף להיטים, ומבקשת שאחתום עליו. אני מביט על העטיפה ורואה שהוא כבר חתם. אני מחייך. מרסל הממזר הזה.

אנחנו חוזרים למלון. מרסל מבקש ממני להיות למטה בשבע.

'ואיך הוא יגיע.' אני לוחש בקול צרוד. אסור לי לדבר אפילו.

'אל תדאג. אמרתי לו שיש לי בר מצווה בערב ואני לא יכול לבוא. '

אני עולה לחדר ונשכב על המיטה. צלילי השקט ממלאים את החדר.

בערב אנחנו נוסעים לאיצטדיון. עשרות אלפי יהודים מתגודדים שם. אנחנו נכנסים מאחור, מכניסת האומנים. הוא עוד לא הגיע. אנחנו יושבים בשורה הראשונה. אף אחד עדיין לא מזהה אותי.

בקצה השורה יושב בחור צעיר בודד ומסתכל בי כל הזמן. סוף סוף מישהו מזהה. אחרי כמה דקות הוא ניגש אלי בביישנות ומושיט לי יד הססנית.

'גם לי קוראים גורפינקל.' הוא אומר, לוחץ את ידי ומיד בורח. אני נותר נבוך אבל אז בדיוק כבים האורות והוא עולה לבמה. נמוך. שמן, מקריח. זקן.

אני אוהב אותו.

הוא מרים את הגיטרה, מסמן ללהקה ומתחיל לשיר את 'יריד סקרבורו'.

אני רוצה לבכות אבל לא מצליח.

אחר כך הוא עובר כמובן, כרגיל, לכל השירים האתניים המוזרים והמעצבנים האלו שלו. שירים שאמורים לפצות יהודי נמוך ומקריח על גובהו, לובנו, יהדותו ושיערו הנושר. תמיד קינא בי על תלתלי השופעים וגובהי. אני יודע. אולי בגלל זה לא הסכים להבין מעולם. והרי בשלב מסוים הוא חבש אפילו פיאה עד שהבין שזה פתטי מדי והחליף אותה במגבעות, כמו שליאונרד החתיך עשה שנים אחריו. שמעתי שגם הוא היה כאן, וגם בובי צימרמן. כולם באו בגיל שבעים. גם הוא. רק אני לא הצלחתי.

אחרי חצי שעה הוא מוותר ושר סוף סוף את השירים הישנים שלו, ושלנו.

ואז, כשהוא שר את אמריקה, הוא מבחין בי סוף-סוף.

'Let us be lovers ' הוא שר ומחייך. אני מחייך אליו בחזרה. אני מחכה שיגיד משהו, אבל הוא לא אומר. אני שולח יד לאוזני ומצליח לתפוס אותה סוף-סוף ולתלוש אותה. עכשיו אני בוכה. אבל זה בטח רק בגלל הכאב.

 

קטגוריות:: Featuredאנשים עם בייגלהחיליקכללי

תגיות:

אודות הכותב:

RSSתגובות (5)

כתיבת תגובה | כתובת טרקבק

  1. מאת passioneta:

    מקסים, תודה.

  2. מאת ענת קסוי:

    כתיבה משובחת, מיסטר גורפינקל.
    עכשיו אני דומעת…

  3. מאת עירית:

    נפלא:)

  4. מאת הרצל רב טפסר:

    יא אללה שלכם, אבל למה אתם מתחתנים עם אישה? מה יש, תשאירו לנו ותלכו לגנים שלכם. וואלה, ויקטור תייר, איזה גבר, מנהיג של העם, הצבעתי לו ב-1988, הוא תפס אותי אחרי שיצאתי מהשירותים במסעדה ואמר לו שהוא מוותר לי על הטיפ, יצא תותח, לא נצביע לו? הפול סימון הזה, אתה באמת הלכת לראות אותו? היה ביניכם קטע?, מה אתה אוהב זקנים? לא ילך לך איתי כי אני גבר די נאה. ריבועים בבטן וכל החרטא הזה.אתם המתרוממים, אתם בוכים? לא שזה לא בסדר, גם אני, לפעמים, שומע שיר עצוב לבד באוטו והדמעות יורדות. אם אחד מהכבאים שלי רואה אותי אני מיד מצית איזו שריפה קטנה ביער שיעוף ממני.
    לא מבין מה רוחמה מצאה בך, תאמין לי. אולי אני אשחרר אותה מהבור, היא כבר מתחילה להסריח שם, אבל נהייתה די כוסית מהרעב. תגיד אם מתאים לך שהיא תחזור לקדוח לך פה, כי ברגע שמשחררים אותה, אללה יסתור, רק אלוהים ואלף כבאים יצליחו לעצור אותה.

השארת תגובה