חולי חולי תרדוף – המדריך השלם לחולה בקיץ

כשהייתי ילדה אהבתי מאד להיות חולה. בעיקר במחלות חמורות, אבל התפשרתי גם על שפעת או על קילקול קיבה. היתה לי יכולת ללקט את סימפטומי המחלה ולהדביק אותם אליי. חישבו על זה, פעם לא היה אינטרנט ואי אפשר היה לעשות דיאגנוזה על כלום, הכל משמועות ואני שמעתי טוב. שמיעה שש שש, איך שאומרים.

כאשר לילדי המושב היתה חזרת, חשבתי שזה רעיון טוב שגם לי תהיה. חיכיתי עד יומה האחרון של חופשת הפסח, טענתי לכאב אזניים ונעלתי טוב טוב את הלסת כשדוקטור אבן צור בדק אותי. תוך שניות הפכתי גם אני חזרזירה הזוכה לשבועיים מחלה. כבר לא שונה מכולם, שווה בין שווים, חזרזירה מדומה בין כל החזירים הכשרים.

בניגוד לשהיה בבית הספר, בבית תמיד היה לי מה לעשות, ידי היו מלאות עבודה והשעות עברו במהירות, כי הזמן טס כשנהנים. ראיתי את כל סרטי השואה והגבורה, קישקשתא, רגע עם דודלי ובתיה עוזיאל. כשהיו תכניות פיסיקה או ביולוגיה פרשתי למלאכת החיטוט. חיטטתי בכל פינה, מגירה ומדף. קראתי כל מסמך, מכתב, תעודה, איגרת ויומן. למדתי את ההורים שלי לפניי ולפנים וכשגמרתי לקרא את כל היומנים האישיים שלהם עברתי לרחל המרכלת ולמנעמי "העולם הזה".

לא היה קל להגיע לדוקטור אבן צור. עד אליו היו שני מכשולים לעבור. המכשול הראשון זו אמא שלי, שידעה שבורכה בבת תחמנית שחנה רובינא יכולה ללמוד ממנה לאפין דמויות ולעשות סצינות והמכשול השני זו פרידה האחות, שהיתה מביטה בי בעיון ולא מאמינה לאף מילה שיוצאת לי מהפה ולכן הייתי צריכה ממש להשקיע מולה. לפעמים הייתי מאגדת סימפטומים של כמה מחלות, רק כדי שיהיה מרשים. כשהיה לי מזל פרידה האחות התרשמה והעבירה אותי לד"ר אבן צור.

ד"ר אבן צור הגיע לכפר שלנו מקורסיקה. אלוהים יודע מה הוא עשה רע שהגלו אותו מחופי קורסיקה לכפר שלנו, אבל זה בטח היה חמור. ד"ר לוסיין אבן צור בא לכפר עם שתי בנות יפות, אשה חתיכית שמדברת צרפתית, טבעת זהב עם אבן שחורה על הקמיצה ושערות חלקות וכהות על אצבעות הידיים הבהירות והנקיות שלו. היה לו תמיד ריח טוב, של פרפיום, כזה שעמד בניגוד לריח הרפת והזיעה של איכרי המושב. הוא בנה לעצמו בית מידות יפה עם בריכה ליד וכל המושב ריכל שיש לו שירותים שחורים ומטבח עם פיתוחים וסילסולים שהוא הביא במיוחד מצרפת ואיזה חוסר טעם משווע זה. אין מה לדבר, מטבחי הפורמייקה בצבע קרם או ירוק והגגות המשופעים של שנות השבעים העליזות, זה טוב טעם שאין שני לו.

את ד"ר אבן צור היה ממש קל לתחמן ויש לי הרגשה שהוא דגל בחופש מוחלט לילדים ובפטור מלא מחינוך חובה. מבחינתו זה היה סביר לגמרי שאדלג על כל כתה ד' וסימסטר ראשון של כתה ה' בשל מחלה מסתורית וחשוכת מרפא. אבל כאמור העולם התברך בפרידה האחות ואמי הצוררת שחשבו שאשפוז בבית הספר יעשה לי רק טוב, וכך היה.

אני לא יודעת מתי הפסקתי לאהוב להיות חולה. בצבא עדיין אהבתי וגם אחר כך. אולי כשזמני התחיל להיות בידי והבנתי שלימי מחלה יש השלכות על תלוש המשכורת ושהמגירות של עצמי לא מעניינות ולא שוות חיטוט, החלטתי להגמל מהגימלים ולהתרכז בלהיות בריאה.

רק מה? מרפי, ימח שמו וזכרו, איך שאת מתרכזת בבריאות, קופץ עלייך חולי וגם פה, יש חמור יותר וחמור פחות. מחלה בחורףהיא ענין מקובל, זה מדאורייתא ממש. בחורף חולים, מצוננים ומתכרבלים במסכנות של עצמנו. אבל בקיץ? אין עונש גדול יותר מלהיות חולים בקיץ. להיות חולים בקיץ זה merde merde merde! וסליחה מראש על הצרפתית שלי.

אי אפשר להתכרבל בשמיכה, כי חום איימים. אי אפשר עם המזגן אבל גם אין סיכוי שאשרוד דקה בלעדיו. זה לא אקלים למרק עוף וגם לא לרחמים עצמיים כשבחוץ שוחרות לטרף הצרפתיות המהממות גודשות את מתחם YOO בשיזוף כתום, משפריצות בריאות וויטמינים, בשמלות קצרצרות ובחזון מפה ועד בכלל. יש להן חוצפה, שיהיו בריאות (או חולות)! גם באו וסחטו את השמש מכל הויטמין D ועכשיו הן שמות לי עין על הגבר. אין מצב שאני שולחת את מוריד הגשם להביא לי כדורים מהסופר פארם בלי כיסוי עיניים.

חשבתי לאצץ את כיסוי העיניים, הענין הוא שיש לו שני כבישים לחצות ועדיין לא רכשנו כלב נחיה. אני אמנם חולה אבל לא טיפשה או חסרת אחריות. עדיף שאמות משפעת המזגנים הממארת ולא אשחרר את הנער הפוחז לציפורניהן העשויות של צרפתיות ארצנו. בטח לא כשאני נראית כמו סמרטוט מטבח משומש ומרוט ולא מסוגלת לתת פייט אפילו למרינה סולוטקין (מאיפה שלפתי אותה? זה החום הזה וההזיות. היא עוד קיימת? היתה בכלל אשה כזו?…).

אם אשה אינה רוצה שידאגו לה, כי לא בא לה לדאוג, עליה לעשות מעשה ולדאוג לעצמה. קבלו את המדריך לטיפול בשפעת הקיץ:

מרק עוף – לפעמים המחלה היא רק תירוץ.

מרק עוף מזכיר לי את אמא שלי ואת ידיה הטובות. בעצם, יש לי הרגשה שלכל אחד זה מזכיר את האמא שלו. מרק עוף הולך מצוין עם מזגן נמרץ ומאוורר לחיזוק. אז הכנתי לי אחד כזה וגם הגדלתי ראש וצרפתי לזה קניידלאך, כי אם כבר להתפנק, אז עד הסוף.

חומרים למרק:

זר יפה וגדול של פטרוזיליה

זר שמיר

שורש סלרי קלוף וחתוך לקוביות

שורש פטרוזיליה

3 גזרים קלופים, חתוכים לשניים

3 בצלים קטנים קלופים, שלמים

2 קישואים חתוכים לשניים

2 תפוחי אדמה קלופים וחתוכים לקוביות גדולות

3 יחידות של גב עוף (חלק מכוער עד למאוד אך מלא טעם)

גרון הודו אחד

4 פולקעס של עוף

250 בשר שפונדרה חתוך לכמה קוביות לא קטנות מדי

מים (12-13 כוסות)

מלח / אבקת מרק (תעשו פרצוף בכייף שלכם, אבקת מרק זה יופי)

וכך תעשו:

בסיר גדול מאד שימו את הבשר, העוף ואת כל החבר'ה הטובים. מלאו את הסיר במים והביאו לרתיחה. מסירים כל הזמן את הקצף מהמרק, כדי לשמור על הצלילות. ממשיכים להסיר את הקצף עד שהמרק צלול. מבשלים כשעה וחצי ברתיחה עדינה (מנמיכים את האש). בגמר הבישול מוציאים את זרי הפטרוזיליה והשמיר ומגישים עם אטריות/ שקדי מרק/ קניידלאך /קרפלאך או עם הכל ביחד.

קניידלאך כשרים לכל ימות השנה ולא רק לפסח:

מצרכים (15 כדורים):

כוס קמח מצה

4 כפות שמן

2 ביצים

מלח, פלפל

כוס וחצי מים רותחים

וכך עושים:

מערבבים את קמח המצה עם המים הרותחים, השמן, המלח (אל תחסכו) והפלפל, מוסיפים את הביצים מערבבים מהר והיטב.

משהים כעשר דקות. מרתיחים בסיר גדול מים, מוסיפים להם אבקת מרק. צרים כדורים בידיים רטובות ומשליכים לסיר עם המים הרותחים.

מבשלים כעשרים דקות עד שהכדורים צפים, מתנפחים והופכים לאווריריים (שמתם לב כמה אוויר יש במילה הזו?).

טחינה חמה ממעייני הישועה

בחורף, כשביקרנו את ג'וליה זהר מטחינה אל-ארז, באתי אליה חולה, על סף מוות. טוב, לא על סף שום מוות, סתם שפעת חורפית + מחשבות אובדניות. ג'וליה סימנה בראש לבן שלה והוא ירד למפעל וחזר עם שתי כוסות קטנות, מהבילות, של טחינה בחום 90 מעלות, הישר ממעייני הישועה המפקים בנצרת.

לגמתי, ראיתי שג'וליה לא מתכוונת להסיר ממני את המבט עד שאני לא מסיימת יפה יפה את כל מה שיש בכוסית. אני איתה לא מסתבכת. אני רק נראית לכם טמבלית, בפנים שוכנת ילדה מאד נבונה. תוך דקות ספורות הייתי אדם חדש. מה זה חדש? כזה שהולך לדוחול וטורף צוואר כבש שלם ומקנח בקבב ובכנאפה.

אין לי מושג איפה משיגים טחינה חמה במרכז, אבל לדעתי חולי כזה מצדיק נסיעה מיוחדת לנצרת, כי מה שטוב לחורף טוב גם לקיץ. תגידו לג'וליה שאני שלחתי אתכם.

ב"פרש" בזל יסדתי מחדש את בריאותי

לפעמים אשה צריכה לעשות מעשה, לשלוף את עצמה ממיטת חוליה, לשים עליה איזה ג'ינס צמוד וגופיה זערורית, לענוד בושם טוב, לדמיין שהיא יודעת צרפתית ולאמץ מבטא, כי ברליץ זה ביוקר. ככה עם כל הכבודה הזו, לשים פעמיה לבזל, לשבת מול הרחוב ולחכות שהמחלה תדבק למישהו אחר. אז זה בדיוק מה שעשיתי. לקחתי את עצמי, עליתי על ג'ינס, איפור, בושם, מקלחת, גופיה, לא בסדר הזה ואת המבטא הצרפתי החלפתי במשקפי ג'קי אונסיס שכל משקף הוא בגודל מסך 200000000000000000 אינץ'. מתחת למשקפיים האלו אי אפשר לדעת אם את חולה, עייפה, מותשת, מבואסת, ישנה שנת ישרים או כל התשובות נכונות.

ככה ישבתי לי בבזל, נותנת לרחוב ולצרות לעבור לי ממול, מקשיבה בחצי אוזן לשיחה על עיר האוהלים ברוטשילד ומתפללת שאף אחד מהיועצים היצירתיים של ביבי לא יעצור את המאבק עם איזה חימום גבולות בצפון או הקדחת תבשיל על סיפון של איזו ספינת פעילי מלחמה. שיתנו לחיות פה בשקט ושלא יעבירו אותנו ממאהלי מחאה לאוהלי אחד עשרה או סיירים.

"האף שלי דולף" אני מודיעה למלצרית "מה מומלץ?" אני טועה בה וחושבת שהיא ד"ר אבן צור או פרידה האחות. "שייקים. יש לנו שייקים מחזקים…" החמודה מצביעה לי על תפריט המיצים ואני קוראת ומתלבטת אם בא לי שייק לחידוד הזכרון, לחיזוק האנטי אייג'ינג או לחיזוק בריאותי הקורסת. זכרון יש לי ברוך השם למרחקים ארוכים, אני זוכרת יותר מדי וכדי להתחיל לאוורר את המוח שלי ולשכוח. עם משקפי הפלא שלי, שמסתירים כל קמט וכל איבר בפניי, ויתרתי על שירותיהם הטובים של הרימון, הסילאן והחמוציות והחלטתי להתמקד במיגור הצינון.

אני נורא אוהבת לאכול ועוד יותר אוהבת לקנח, אבל יכולה בהחלט לחיות על מיצים ושייקים. במקרר שלי תמצאו תמיד מיץ רימונים ומיץ תפוזים ובעונת החורף אני חוגגת. במקום דם זורם לי מיץ תפוזים סחוט על המקום.

החלטתי ללכת על ארוחת מיצים.

למנה ראשונה לקחתי שייק חיזוק (24 ש"ח). גזר, ג'ינג'ר, סילאן ותפוז. על בסיס מים, למרות שאפשר גם חלב. בעוד אני מחכה לתקרובת אני לומדת שבכל הכתום כתום הזה יש כל מיני רכיבים המסייעים לחיזוק מערכת החיסון. נוגדי חמצון ותומכי עיכול. שלוק אחד והג'ינג'ר נותן הפוכה לצננת ואני מתחילה לדלוף. כל מיני מערות אף, מנהרות, מחילות וחרירים תת קרקעיים נפתחו להם ופתאום הבחנתי שקצת נסחפתי עם הבושם היום ושאני מהווה מפגע סביבתי עם כמות הריח שאני נושאת עליי. צרפתיה או לא צרפתיה?! כמה שלוקים של בריאות ושמשות כתומות מתחילות להתייצב לי במערכת החיסונית הדיכאונית שלי ולשזף אותה בויטמין די שהיא ואני כל כך צריכות. אין לי מושג אם זה באמת מה שקרה, אבל העובדה היא שאחרי חצי כוס הרגשתי טוב, או כמעט טוב מאד, אבל עדיין נראיתי רע ומר.

מכירים אותי בעיר הזו, אולי בכל זאת אנטי אייג'ינג? ואני גם טיפונת עייפה, אז אולי גם אנרגיה? מה שיפה בי שגם כאשר אני חולה אני לא מזדכה על העיניים הגדולות. שאלוהים יעזור לי. "אפשר אנרגיה ואנטי אייג'ינג?" אני מבקשת מהמלצרית הסלחנית "בטח" היא לא שואלת שאלות. כנראה שמסתובבות עוד כמה מופרעות מסוגי בעיר הזו.

אני מתה על הסברים מדעיים. זה עושה את הלגימות בריאות יותר ומשמעותיות. אז תוך כדי חיכיון למנות העיקריות שלי למדתי שהשייק האדום שקוראים לו "אנטי אייג'ינג" שיש בו רימונים, חמוציות, תפוח וסילאן נלחם ברדיקלים חופשיים שבשקט בשקט כשאנחנו לא מרגישות מחבלים לנו ברקמות של הגוף וקורמים בכל אחת מהן זיקנה מופלגת. כן, הרדיקלים החופשיים הם בעצם אירגון טירור קטן ומתוחכם שבכוחו להפוך אותנו מילדות לישישות בכלום זמן. כל המחשבות האלה עשו לי מאד לא נעים, במיוחד שכל הבנות הכי יפות של תל אביב עברו מולי, כאילו שאני מר נרקיס וכאילו שכל היופי והנעורים המתפרצים לא כואבים לי בעיניים.

טעים? מאד. מה יכול להיות רע ברימון, תפוח, תמרים וחמוציות? מה יכול להיות לא טעים בעזוז נעורים? טעים וקייצי ושווה.

וקינוח לא צריך? צריך.

אז כדי שתהיה לי אנרגיה לעצמי, כי לפעמים אני מוציאה את המיץ, לקחתי לקינוח את השייק הטעים ביותר והתעלמתי מהעובדה שאנרגיה=קלוריות. בננה, תפוז, תמר וסילאן. בתפריט היה כתוב שזה מונע עייפות וחלושעס ועוד כל מיני דברים כמו צפיפות עצם והורדת לחץ דם. לחץ הדם שלי דווקא בסדר גמור, אבל אני עייפה, עצבי רופפים ואין לדעת אם העצמות שלי צפופות או חלולות לגמרי.

פרש זה מקום שאני אוהבת כבר מלא זמן, בדרך כלל אני יושבת בסניף של יהודה מכבי, מאחורי משקפי שמש, קערת סלט קינואה או בורגול ומסך לפטופ. הפעם הייתי צריכה לשנות אווירה, סוג של בית הבראה כזה, אז הרחקתי לסניף של בזל, שהוא יופי טופי ויש במיקום שלו משהו מאד מוצלח. הרגשתי קצת חו"ל, אולי באמת הגיע הזמן ללמוד צרפתית.

ככה הלכתי לי ברחוב בזל, עם שייק בננה ביד, שמחה, מיוסדת מחדש מהמסד ועד הטפחות, עיניי תרות אחרי דבר מה שאני ממש לא צריכה אבל חייבת שיהיה שלי. אני חושבת שאני חוזרת לעצמי…

מה זה חוזרת? תוך דקות ביצעתי בעזרת כרטיס האשראיאת האימ-אימא של הקמבקים.

קניתי מניפה מגניבה וסנדלים, כי יש לי רק 20000000000000000000000 זוגות ושמלה, כי זה יפה ומגיע לי וחזרתי הביתה שמחה, קצת פחות חולה רק כדי למצוא שלקחתי ברצינות גמורה את המשחק "תעביר את זה הלאה".

בבית מצאתי את מוריד הגשם עייף, מצוברח, עם אף דולף ועיניים מבריקות מחולי. מענין למי הוא יעביר את זה… מי רוצה?

קטגוריות:: Featuredאוכל צמחוניכללימרקיםמתכוניםנעמה פלד

תגיות:

אודות הכותב:

RSSתגובות (8)

כתיבת תגובה | כתובת טרקבק

  1. מאת reli:

    העיצה שלי פחות מזגנים…. זה מה שהורס את הבריאות לכולם.

  2. מאת שמעון:

    מיץ גזר עם ג'ינג'ר וקינמון בפעם הבאה תוסיפי קינמון מהרפואה הסינית זה מחמם ידוע.

  3. מאת טלי ל:

    לא מסוגלת לחשוב בחום הזה על מרק!!!

  4. מאת חלי:

    נעמה,
    זה הפוסט הכי מצחיק שלך!!!!

  5. מאת שרון א:

    לפעמים אני רואה אותך יושבת בפרש יהודה מכבי. גם אני אוהבת לשבת שם עם הבנות. לא היה לי נעים לגשת כי לא הייתי בטוחה שזו את.

  6. מאת נדב פרץ:

    לוסיין אבן צור היה מבשל שרימפס ואוכל תאילנדי עוד בשנות אפלת הפריגורט מהצרכנייה של שפרה – תיבדל לחיים ארוכים . מתחשק לי סירופ מבקבוק זכוכית חום בכף גדולה. איזה פוסט מרגש.

  7. מאת פנינהט:

    לי כבר יש משלי כך שלא צריך להעביר.
    כרגיל נעמונת תענוג לקרוא, עזר לי להרגיש קצת יותר טוב
    רפואה שלמה למוריד הגשם (אולי הגיע הזמן שיצדיק את שמו ויפסיק את החום הזה ויביא עלינו בשעה טוה גשם באמת?)

  8. מאת יואב:

    אין כמו קישקשתא וסירופ מתוק להחריד במורד הגרון וכמו שאישתי שתחייה אומרת לעולם אין יותר מדי שמלות או נעלים או..הבנתם כבר את העיקרון.

השארת תגובה