חציל, נתח קצבים, יין ומריבה אחת טיפשית

המריבות הכי גדולות שלנו הן על הדברים הכי טיפשיים.

אולי גם אצלכם זה כך.

בעצם אין לנו מריבות גדולות. גם לא היו כאלה בכל עשרים ומשהו שנותינו המשותפות.

מעולם לא הצלחתי להחליט אם זה מזל גדול או משהו פתולוגי לא בריא. אני מעדיף את זה כך בכל אופן. אני חושב.

אהובתי, היתה מעדיפה לא לריב בכלל. אם זה היה תלוי רק בה זה באמת לא היה קורה. זה לא הופך אותה לקדושה, כמו שפעם חשבתי, זה משאיר אותה חכמה. את זה אני יודע מזמן. פעם לא אהבתי את זה, היום כבר נרגעתי, רוב הזמן לפחות. לא חייבים לריב עם בת זוגך כל הזמן. בשביל זה הרי המציאו אותי. אני עושה עבודה מספיק טובה בלריב עם עצמי 25 שעות ביממה. לא שזה עוזר, התובנות האלה. אף אחד הרי לא באמת משתנה. טוב, לפחות את זה הצלחתי להבין.

כשאני מזעיף פנים יותר מדי, מתעצבן קצת באמת, אני מתחרט מהר מאד. כשאני מבקש סליחה אני כמובן פתטי. אני כבר עדיף בגרסה המעוצבנת וחמוצת הפנים. אחד העוזרים שלי ביועזר אמר לי פעם אחרי שצעקתי עליו חמש דקות תמימות – זו היתה הפעם היחידה שצעקתי שם– ואחר כך ביקשתי סליחה בזחילה שעתיים שלמות, שהוא מעדיף שאצעק כל יום אבל לעולם לא אבקש יותר סליחה. פתטי.

היא בדרך כלל צודקת. אני רציני ולא, זה לא סוג של ביקורת על אותן נשים שתמיד צודקות. זה לא קל לנו הגברים להודות בכך, אבל זה כנראה פשוט נכון, וכדאי שנבין את זה פעם. נשים מבינות יותר טוב מאיתנו בחיים. לפעמים, בסוף, גם אני מבין ונרגע. לא לפני שעיכלתי עוד סנטימטר מהקיבה שלי בחומצות הרעילות שמפרישה השתיקה. מזל שהן קצרות. השקט יחד עם הוויסקי ושומן הכבש הם לא מתכון בדוק לאריכות ימים.

לפני כמה ימים רבנו על ארטיק. כשאני חושב על מה התעקשתי אני לא מבין מה רציתי.

הגדול ביקש שאביא לו ארטיק מהבריכה למרות שלא הסכים לבוא איתי ועם הקטן לשחות קצת, להתאמן לשיעור השחייה הבא- אנחנו הרי לא שוחים בבריכה סתם כך להנאתנו. אנחנו פולנים.

אמרתי לו שהארטיק יימס עד שאחזור הביתה – למרות שהבריכה מרוחקת רק שתי דקות נסיעה מביתנו – ונזפתי בו מיד על הפרצוף שעשה לי בתגובה. היא עיקמה את פניה על כך שאני נוזף בו. ראיתי את זה אפילו שהייתי כבר בדלת. מה הוא כבר ביקש, אמרה לי ללא מילים.

גדלי אותו את איך שבא לך, נהמתי עליה משל הייתי אבי או סבי ולא הגבר המודרני המבין והסלחן שאני אמור ורוצה להיות. זה ש'מקבל' ו'מכיל'. מאיפה הם מביאים את כל המילים החדשות האלו. זה שמתחבר לצד הנשי שלו. בחייאת אבוק, קלפו קצת את הציפוי ותגלו מתחת לכולנו בבון ניאנדרטלי.

בסדר אני אביא לך ארטיק, אין בעיה, ויתרתי תוך שתי שניות, הופך את הנזיפה שלי למיותרת ומזיקה בדיוק כמו שאשתי סימנה לי ללא מילים שנייה קודם לכן.

הלכתי לבריכה כועס, מותיר אותה רותחת ואת בני הבכור נזוף ופגוע.

חזרתי עם ארטיק.

היא כבר שכחה וסלחה מזמן וזה היה די ברור לפי השלום החייכני והנשיקה. כשהתעקשתי לסחוב את הרבע מריבה עמוק לתוך הערב ולהתבצר בשתיקתי הזועפת ליד הכיור, להגיד לה שעצבנה אותי פחד, עלתה כמובן על גדותיה. בצדק. בלי לומר דבר הסתובבה ויצאה מהמטבח.

בלי חמדה ניסתי לנחם אותה, ואותי, בדרך היחידה, כמעט, שאני מכיר.

שטפתי חציל בלאדי אחד, לא גדול ולא קטן, פרסתי אותו לפרוסות לא עבות ולא דקות. חתכתי כל פרוסה לרצועות וכל רצועה לקוביות. חיממתי בערך שליש כוס שמן זית. טיגנתי בו כמה שיני שום קלופות וכמה עלי רוזמרין. אם היתה לי מרווה הייתי מעדיף אותה. הוספתי את החצילים. הפכתי אותם קצת בשמן ונתתי להם להזהיב מעט. בינתיים תהיתי על עצמי. למה ככה. למה להמשיך את הריב הזה גם עכשיו, אחרי שהודיתי כבר בטעותי. מה אני מנסה להוכיח ולמי. אני כנראה אוהב את המריבות האלה. אולי אני צריך אותן. אבל בשביל מה. אולי בשביל שיהיה מי שירחם עלי – אני בעצמי.

בינתיים הוצאתי מהמקרר את נתח הקצבים שקניתי אצל נדב יום קודם לכן בדוכן של מו ומו בשוק הנמל. פרסתי אותו דק דק בסכין החדשה שלי, את הפרוסות חתכתי שוב לרצועות דקיקות ואת הרצועות לקוביות קטנטנות. בשר טחון אבל בסכין. הוספתי את הבשר למחבת וערבבתי עד שהוא איבד את צבעו החום-אדום והפך לאפור. הוספתי קצת מלח, קצת פלפל שחור גרוס וקצת אורגנו יבש, פתחתי קופסת עגבניות איטלקיות מרוסקות, לא רסק עגבניות, ושפכתי מעל. ערבבתי היטב, הרתחתי והעברתי לאש קטנה.

בינתיים הרתחתי הרבה מים בסיר גדול וכשהם רתחו חיכיתי עוד רבע שעה ובישלתי קצת פסטת חונקי כמרים של דה צ'קו. אחלה שם, חונקי כמרים.

סיננתי את הפסטה, הוספתי אותה לרוטב, ערבבתי שתי דקות על האש, ערמתי שתי מנות בקערות עמוקות וגרדתי מעל קצת פרמזן. פתחתי בקבוק יין נפלא – עמוק היה אומר איל שני- טעים לאללה אומר אני, אוסר OSAR מבציר 2003 מיקב מאסי המהולל. מזגתי לנו שתי כוסות.

ישבנו בשקט ואכלנו. היא אפילו לא אמרה שזה טעים. שתקנו. זה היה אוכל עצוב. אוכל של מריבה חמוצה ומקולקלת. מריבה שפג תוקפה.

בלילה היא סלחה לי ואני ידעתי שוב שאין ולא תהיה לי, או לאף אחד אחר, אהבה גדולה מזו.

ענתי, אני אוהב אותך.

קטגוריות:: Featuredחיליקייןכללימתכוניםפסטה

תגיות:

אודות הכותב:

RSSתגובות (12)

כתיבת תגובה | כתובת טרקבק

  1. מאת גוני:

    אחלה פוסט. אנחנו באמת תמיד צודקות ואהבתכם מרגשת.
    לכותבת תגובה זו הלך לבלי שוב "ספר האשליות" של פול אוסטר. המוצא הישר המזהה אותו במדפי הספרים שבתמונה מתבקש להחזירו. עזרו, ילדים, לספר האהוב לחזור לבעליו האוהבת.

  2. מאת שמעון:

    מרגש!!! ככה גבר אוהב אישה.

  3. מאת פלורנס:

    איזה מקסים!

  4. מאת לבנה שמש:

    האוכל בטח טעים ועוד יותר נעים
    שיש כזה גבר שיודע לאהוב כך
    שיהיה בכיף

  5. מאת אור:

    איזה פוסט…. העלה בי הרבה מחשבות. האמת שהזדהתי איתך מהצד הנשי ..אני אולי מהנשים שמעלות את הריבים האלה….אולי בשביל שיקבל אותי כל פעם מחדש , כדי להוכיח את האהבה או משהו כזה, עדיף לי לא להכנס לזה עמוק מידי. עדיף לאהוב פשוט:)

  6. מאת יוני:

    אוי, נהדר.

  7. מאת katzefet:

    מצטערת להכניס כאן שאלה פרקטית לפוסט המקסים הזה, אבל נתח הקצבים שקצצת בסכין, כמה הוא שקל?

  8. מאת חנה:

    היי
    פוסט מהמם אהבתי
    למה אין מקום לליק
    קבל 1000000 לייקים
    יום נפלא

  9. מאת דודי ק:

    תענוג .כיף איך שאוכל טוב פותר בעיות (רוב הזמן).

  10. מאת רחלי:

    תריבו עוד פעם ותזמינו אותי לארוחה אני יביא יין

השארת תגובה