ייסוריו של כותב אוכל וגם עוגת הפתעה

נכון שתמיד נראה לכם שיש מה לקנא בכותבים על אוכל? הרי אנחנו כל הזמן אוכלים במסעדות, מחפשים את המנה הבאה שתגרום לנו לרטט בכל הגוף ולכם לסיפוק הבא. ובכן, צודקים בהחלט. מה לי כי אלין. לכן הפעם אני רוצה להביא את הצד האפל של הארוחה, את סיפורם צובט הלב של אלה הנשארים מאחורי הקלעים וזוכים לשמות בדויים במקרה הטוב או נקראים באות התחילית של שמם במקרה הפחות טוב. החיילים האלמוניים שהולכים אחרי בלחות ובגשם לכל ארוחה, אלה שראו אותי לועסת מכל זווית. הארמיה המפוארת שלי. ש' והד"ר.

יש עוד כמה עוברים ושבים, אבל שני אלה, אין להם ברירה, כבלתי אותם אלי בחוזה דרקוני. אם הם רק משמיעים נימת קול הנשמעת לי כסירוב מיד אני משחררת עליהם את גז רגשות האשמה המפורסם הקרוי "בגללכם" ומורכב מחנקן דו-פולני. לד"ר יש מספיק גזים משלו והוא נכנע מיד. ש' קצת יותר חסינה אבל ההיסטוריה כבר לימדה הרי שאנחנו, הפולניות, יכולות לשרוד גם גזים. בואו ואפתח לכם לרגע חרך הצצה אל חייהם האומללים של השניים האלה, חבר נאמניי.

הנה סצנה אופיינית במסעדה: הם כבר הסכימו לבוא, כעת הם כבר יושבים בני ערובה ומקווים לטוב, מעיינים בתפריט בכובד ראש, חוככים בדעתם רבות לפני שבוחרים, רוק עולה במעלה פיהם והם כבר רעבים מאוד ומחכים למנה. ריחנית וחמה מגיעה הכלה המיועדת אל השולחן.  חיוך רחב מתפשט והמזלג מורם מוכנית. או אז עטה עליהם המטורפת שיושבת מולם, נקרא לה בשביל לא להעליב ג"ה, ובצרחות איומות חוטפת מהם את הצלחת ומבזיקה עליה פלאשים כאילו הייתה נינט בתספורת הבואש החדשה. "צריך לצלם!", היא רועמת.

במבט מדוכא ומלא צער על ששוב נעתרו לתחינות ולאיומים הם מחכים שהסיוט יעבור. בינתיים המנה כבר מתקררת, כל המסעדה תוהה מדוע הפסיכית הזו  מתעדת סלט בכזו  אדיקות. בעל המסעדה בא לבדוק אם מדובר פה בתחקירנים של רפי גינת ולשומר שמתקרב מכיוון הדלת בצעדים מזרי אימה אני תוחבת לכיס שטר של 50 ולפה מכניסה לו פרוסת לחם שאור כפרי, שיירגע.

אין תימה, אם כן, שנשארתי בודדה בניסיון להביא לכם שבוע אחרי שבוע טור חדש. הד"ר  סגר את הפלאפלייה שלו ודיווח לי שירד מהארץ. נדמה לי שראיתי היום מישהו דומה לו מסיע כמה קשישים בגן מאיר, הוא די בלט שם ליד כל העובדים הפיליפינים בבלונד שלו אבל לא יכולתי לזהות כי הוא מיד מתח את העיניים שלו בלכסון כלפי מעלה וקיבל התקף אסטמה חמור עד שהקשיש שלו החל לחבוט בו בכוח בגב. ש' הכריזה שהיא נהיית טבעונית ומאז מסתובבת עם שקית בוטנים וגדלו לה נבטי אלפלא מהאוזניים. נותרתי אני לבדי. מזל שיש משפחה.

על המשפחה שלי כבר שמעתם רבות ובעיקר דברים טובים וסוחטי דמעות ולכן זה בדיוק הזמן לקלקל את הרושם.  להם אין ברירה, הם חייבים לאכול אתי אחת לאיזה זמן, עליהם אני יכולה לצרוח אם הם מעזים לגעת במנות לפני שיש לי צילום מוצלח. בתמורה, הם יכולים לצרוח עלי בחזרה ולגבות ממני באיומים שאפרגן להם בטקסט בבייגלה. זה עולה לי בדם. מכיוון שנקלעתי לבעיה החמורה הזו, הכרחתי את אחות שלי לפתור אותה. במקומות עבודה קוראים לזה 'האצלת סמכויות'. תוך יום היה לה פתרון. קבענו שאגיע אליה ביום שישי ונכין עוגה. מה יש, גם לי מגיע לתת פעם מתכון.

אעצור רגע כדי להבהיר את לשון ההפרזה שנקטתי "נכין עוגה". היא תכין ואני לא אגע בכלום, לא אקצוץ, לא אעזור, לא אנקה, לא אבחש ורצוי גם שלא אנשום.

מכיוון שהיא לא ישנה בלילה כדי לטכס לי עצה וצברה עצבים כי זו התזונה שלה, נזהרתי מראש והבאתי איתי את חבל הסנפלינג שלי, נתליתי על תקרת המטבח שלה והתחלתי לצלם. מדי פעם היא הרשתה לי גם לשאול שאלות, מקצועיות בלבד, וטרחה כל הזמן לדווח כמה היא עצבנית. אין מה לדאוג, אם היא לא הייתה עצבנית הייתי חושבת שהיא חולה, או מאומצת. ככה אנחנו, כמו משפחה סיציליאנית, רבים, אוכלים, מדברים, צוחקים, צועקים, הכול בלהט. לפעמים, כשהיא הסתובבה לרגע, ירדתי עם החבל קצת כדי לנשנש כמה ממרכיבי העוגה.

כשהיא תפסה שאני קרובה לגובה השיש, היא הראתה לי את ספר המתכונים הבלוי משנים של שימוש. יש בתוכו במילים כתובות בכתב יד, את כל היסודות שמאכילים את הבית הזה ובתמונות דהויות את הילדים שנולדו וגדלו. בתאונת מטבח אחת הספר הזה כמעט נחרב כליל וכמה מתכונים בו אבדו לעולם. לא ויתרו עליו הוא יובש במיקרו גל ושוחזר בקושי. לא מוותרים על זיכרונות טובים.

אני מביטה בה בריחוף. כשאני מחליטה לאפות מדי פעם, אני מזעיקה אחר כך את מחלקת התברואה של העירייה. בדרך כלל הם מרימים ידיים, מסמנים את האזור בסרטים אדומים כמפגע סביבתי ומזמנים את היחידה ללוחמה באנתרקס.

כשהיא אופה, אישה שהאסתטיקה בנפשה וקב של יופי עובר בפניה ובין ידיה, משטח העבודה נראה כמו לקוח ממגזין עיצוב. שום גרגיר קמח לא נשפך, הביצים מונחות בכלי שתואם אפילו לצבע סימון התאריך שמוטבע עליהן והכל בהרמוניה חזותית גדולה ובתאונת שרשרת של מערכת העצבים.

"איך קוראים לעוגה?" העזתי לשאול,  "עוגת הפתעה" אמרה ולא יספה. אם אתם רוצים לדעת למה קיבלה את שמה, תצטרכו להתקשר לאחותי, האחריות עליכם, אבל נדמה לי שהמתכון והתמונות ידברו בעד עצמם. תודה למהירה ועצבנית, שהיא גם אחות הרחמים, שעשתה בשבילי דבר כה מרגיז ועוד כל כך הרבה דברים שלא תשמעו עליהם לעולם ותודה גדולה לדורית מנקובצקי, שהעבירה את המתכון הזה בירושה, הנה הוא בגרסת האחות, כולל הערות אוטנטיות:

הכנת הבצק- במעבד מזון עם להב מתכת:

3.5 כוסות קמח

250 גרם חמאה רכה (לא לבעלי כולסטרול גבוה)

1/2 כוס סוכר

1 כפית תמצית וניל

4 חלמונים

 

עוטפים 1/4 מהבצק בניילון נצמד ומכניסים למקום הכי קר במקפיא.

3/4 מהבצק- מרפדים תבנית משומנת עגולה מס' 28, מחוררים את הבצק במזלג. מחממים תנור ל-180 מעלות.

 

מרכיבי ההפתעה:

1 כוס ריבה , רצוי לא מתוקה מדי. במתכון השתמשנו בקומקוואט תוצרת בית, מורחים על הבצק.

100 גרם אגוזי מלך קצוצים, קלויים במחבת ללא שמן

100 גרם שוקולד מריר מגורר

4 חלבונים

1/2 כוס סוכר

1 שקית פודינג וניל

הרכבה:

על הריבה מפזרים מחצית מהשוקולד והאגוזים.

מקציפים את החלבונים עם הסוכר, מוסיפים את הפודינג תוך כדי קיפול

מורחים הקצף על העוגה, ומעליו מפזרים בצורה שווה את שארית האגוזים והשוקולד.

מוציאים מהפריזר את הבצק הקפוא, גוררים בפומפייה באופן אחיד מעל הכול, מתעצבנים שזה נמס בידיים ולא מספיק קשיח.


אופים חצי שעה בתנור, עד להזהבה.

הערות: טובה מאוד אבל הרבה התעסקות ומלכלכת הרבה כלים. מרשימה אורחים בגלל הגובה והשכבות.

 

 

קטגוריות:: Featuredגונימתכוניםעוגותשיר הסירים - כל המתכונים

תגיות:

אודות הכותב:

RSSתגובות (14)

כתיבת תגובה | כתובת טרקבק

  1. מאת סמך הא גימל:

    1. לא הייתי עצבנית כלל וכלל.
    2. יפה מצידך, שכחת איך טרחתי על סלמון בתנור, על סלטים ועל עוד תקרובת, והכל כדי שלא תיסעי הביתה רעבה.
    3. העוגה יצאה טעימה מאוד.

  2. מאת יפה לוי:

    האם הפודינג וניל הוא אינסטנט או לבישול?

    • מאת אורית:

      פודינג אינסטנט.
      מכירה בגרסה מעט שונה
      טעימה להפליא
      שידרגתם לי את המתכון
      תודה

  3. מאת חיה:

    בוקר טוב
    האם לעוגת ההפתעה אפשר להשתמש בפודינג אינסטנט או פודינג וניל רגיל?
    אני כבר רוצה לאפות אותה.
    תודה

  4. מאת גוני:

    יפה וחיה, מדובר באינסטנט פודינג. בהצלחה!

    סה"ג – את הכי נהדרת בארץ והעוגה יצאה מאוד טעימה וגם ארוחת הערב שאחריה, אבל את יודעת איך זה – "לא מתעצבן, לא מתלונן, רק מספר כדי לא לשעמם.". נשיקות ואהבה. נתחשבן בבית.

  5. מאת ד"ר סעדיה:

    יופי גיברת גוני, באמת יופי. את בטח חושבת שאם תקראי לעצמך באנגלית אנחנו בדוקטוריה לא נזהה אותך. למה מי מת.
    כשאת כותבת עלי שאני בלונדיני, את בכלל מבינה מה זה יכול לעשות לי לעסקים. בחיי שאני אתבע אותך על לשון הרע, וגם עוד כמה חלקים. יש לך מזל גדול שאנחנו אוהבים אותך ויכולים לסבול את כל השטויות שלך וגם שהעסקים שלנו בלי עין הרע טפו-טפו-טפו גם בלעדייך.
    יאללה לכי, תאכלי עוגות של אחותך. כשהיא תכין משהו עם סחוג, תקראי לנו, אולי נבוא, אם לא נהיה בלונדון עם איזה פיליפיני זאת אומרת

  6. מאת חיה:

    עוגת ההפתעה באמת מפתיעה היא פשוט מ ד ה י מ ה
    וטעימה. תודה

  7. מאת זהר:

    יורם.
    אצלינו מתרשמים ראשית מהכתיבה,ורק אח"כ מהצילום.
    כתוב חמוד, נראה טעים אז הצילום חשוב אבל משני.
    הלוואי ורעייתי הייתה אופה עוגות כאילו.

  8. מאת גיא שלופן:

    פולניות כל העולם התאחדו!
    זה שאנחנו מתלוננות לא אומר שאנחנו לא סובלות.
    החלטנו לקרוא בסתר שלא יראו אותנו מחייכות,
    איזון מצויין בין כשרון למתכון.

  9. מאת גוני:

    זהר,
    הלוואי והחבר שאין לי היה גבר כמוך שמגן עלי כך, בחירוף נפש ומכה את מלעיזיי באבחת מקלדת. תן לי ואדבר עם רעייתך שתתחיל לאפות לך משהו כראוי לגבר במעמדך.

    ד"ר – מתה עליך, סתם המצאתי שאתה בלונדיני, זה פרי הזיות מהבילהרציה שחטפתי פה בלחות.

    גיא שלופן – שם נהדר ותגובה עוד יותר. צחקתי, לא בסתר אבל לבד באור מלא, בכל זאת, אני רק חצי.

    תודה!

  10. מאת עירית:

    הפוסט טעים לא פחות מהעוגה.:):)

  11. מאת רותי:

    היי,
    גנבתם לי את ההפתעה, אני מהממת את כולם בעוגה הזו כבר שנים, היא מהספר של על השולחן, אם אני לא טועה האוסף המתק, היא נהדרת ומצליחה נפלא ואפשר לשחק עם הטעמים, אינסטנט שוקולד עם שקדים ריבת תפוז למשל, אפילו עשיתי אותה עם חלבה פעם והיא יצאה נפלא

    תעש תהנו, תרשימו איתה במקום עוגת קרם.

    יום נפלא

  12. מאת חנה:

    עוגה טובה אך מאוד סטנדרטית .

השארת תגובה