הפריקסה המבורך של מוריס, הבן של סיסי הדייג


"אבא שלי, היה מקדש עם בוחה" מספר הבן של סיסי הדייג. "מאז שאני ילד אני שותה בוחה. מכיר אותה טוב. מעל הבוחה היו לנו סימנים. אם הקסקט של אבא היה ככה טיפה לצד, בג'ונגלריות, היינו יודעים שהים היה טוב אליו ושהעסקים סבבה, ואפשר לבקש פה ושם דברים ואפילו להגזים. הים היה נדיב עם אבא שלנו, שהיה גבר שבגברים, ואבא שלנו היה נדיב איתנו. אבל אם אבא היה חוזר הביתה ומושך את הקסקט מעל לעיניים, היינו יודעים שיותר טוב לא לנשום וגם לא לבקש כלום. לתת לו לקדש את השבת ולשתות את הבוחה בשקט, ולקוות שהים יתנהג כמו שצריך בשבוע הבא ושהקסקט יחזור לזוית שאנחנו אוהבים…" החיוך של הבן של סיסי נמתח בזוית השובבית ועוגן בין שתי גומות הלחיים שלו.

"את יודעת, דייג תלוי בים, ואיך שנראה הים ככה נראים החיים שלי. אם הרשת מלאה, החיים מלאים, ואם אין כלום ברשת, אין חיוך…" הבן של סיסי הדייג פורש חיוך רחב, כמו שדייג מלא תקווה פורש את הרשת שלו. הבן של סיסי הדייג יודע שהחיוך שלו, עם הגומות, זו הרשת הטובה ביותר שאפשר להתברך בה. עם החיוך הוא דג אהבה, מה זה אהבה? הוא יכול לפתוח דוכן ולמכור אותה. בעצם הוא פתח.

לבן של סיסי הדייג קוראים מוריס. מוריס סיטבון. הוא יושב במרכז המסחרי של רובע א' באשדוד ומחלק חיוכים, נשיקות, חיבוקים וצ'פחות לכל מי שעובר. יש לו קוקו מתוח לאחור, חולצה ורודה שרק גבר שבגברים יכול ללבוש בנוחות בלי להחשד כנשי מדי, יש לו אשה יפה, בת מהממת עם בלונד ורגליים שלא נגמרות ודוכן של סנדוויצ'ים תוניסאים מחייכים. מה זה מחייכים, מבסוטים מעצמם, בלי עין הרע, שיהיו בריאים. אין אשדודי שלא מכיר את החיוכים המטוגנים של מוריס ולא רק אשדודים. גוני כבר היללה אותו כאן בעבר.

מוריס הוא דור שני לסנדוויצ'אים טוניסאים. אבא שלו, סיסי הדייג, עלה מתוניס, השתקע באשקלון של שנות החמישים ופתח מזנון שהציע את מה שהוא יודע לעשות הכי טוב. פריקסה. לחמניה מטוגנת מלאה בטונה, חריף, ביצה קשה, קוביות תפוחי אדמה, לימון כבוש, עוד חריף, טון של טונה והמרכיב שבגללו להמון רופאי שיניים יש וילות ואוטואים יקרים – זיתים עם גלעין אליהם מצורפת האזהרה "תזהרו על השיניים", אבל כמה שאתה לא נזהר, תמיד אתה נוגס באחד מהם בכוח ובתאווה. האמת שאם כבר ללכת לרופא שיניים זה בגלל הסנדוויץ' המחייך של הסיטבונים, ואם לא בא לכם לבקר את הרופא, תבקשו שישימו לכם את הזיתים בצד.

את הסנדוויצ'יה של מוריס אני מכירה מאז שאני נערה. הייתי הולכת לשם עם אבא שלי, שעבד בטרבינול. הוא אכל ארבעה פריקסה ברציפות ואני הייתי מנקרת בפריקסה שלי, מעיפה את "הלבן" של הביצה ועושה לו בושות כי לא הערכתי את הפלא ותמיד הצטערתי שאבא שלי כזה מבין באוכל ולא לוקח אותי לסתם בורגר ראנץ'.

אבל היום, כשישבתי בסיטבוניה, היו לי קצת דמעות, ולא בגלל החריף. עליי מוריס ריחם, בניגוד לגברים שסבלו ולא עמדו במבחן הגבריות שניסה להעביר אותם הגבר-גבר שבחולצה הורודה. במרכז הזה הזמן קפא מלכת. חלפן הכספים שחותם על כל שטר שאמרו עליו שהוא "יותר טוב מבנק", והחנות שמוכרת ג'ינסים שחציים חוקיים ורק"נפלו" ממשאית וחציים חיקויים שמשם המותג "נפלה" אות, ושמלות הכלה והערב שאלוהים יודע איזה חומר לקח מי שעיצב אותן והשירותים הציבוריים ששומר נפשו ירחק ומוריס סיטבון, כמו שהוא היה פעם, ואיזה כייף זה שלפעמים הזמן קופא מלכת.

לסנדוויץ' התוניסאי יש שתי גרסאות. לייט, עם באגט אפוי, ופריקסה, הלחמניה המטוגנת המקורית והמצויינת. אני לא מתפשרת על לחמניה אפויה, כי אמא שלי, כזכור, מרשה לי רק מטוגן ומשמין. "לפעמים אומרים לי מוריס אל תשים לי שמן, אבל אני שם בכל זאת כשלא מסתכלים, כי סנדוויץ' צריך להרגיש כמו סנדוויץ' ולא כמו לחם קל. וגם בלי התנועה הזו של הניגוב זה לא שווה" מוריס מדגים ומוחה את שפתיו המבריקות מעודפי השמן והוא צודק. אם כבר חטא, שיהיה גם עם פשע. זה אותו הזמן בקבלה של אלוהים למעלה (או במקרה הזה של מירי בלקין שומרת המשקל).

עד שמגיעה אליי הלחמניה המטוגנת, אני מצלמת את מוריס מטגן לחמניות ואת האשה והבת היפות שלו מטפלות יפה בלקוחות וצדה בעדשה גם את ליאנה "תוניסאית של כבוד" שבאה מאה מאוקראינה לאשדוד, ומבשלת בבית שקשוקה חריפה, מטגנת פריקסה ולא מצליחה לשכנע את מוריס לאכול איזה בורשט כמו שצריך, כי מוריס לא זז מטר מהמטבח עליו גדל ויש לו כמה סיבות טובות.

לכל הסיבות הטובות שמניתי עד כה, אפשר לצרף את הקוסקוס שסולי, אשתו היפה של מוריס, מכינה בימי שלישי.

"כולם אומרים מוריס, מוריס ומה עם סולי?" היא שואלת בחיוך והרב כדורי, שתלוי מעליה על הקיר שותק בהסכמה. סולי עומדת ומרכיבה לכל לקוח את החיוך של הסנדוויץ' שלו. "הרבה חריף?" היא שואלת "רגע, עוד שניה, אני עוטפת לך כמו שצריך שלא יזוז…"

ידיה הזריזות והטובות ממקמות את היצירה בשרוול נייר ארוך ומשלחות אותה עם בעליה החדשים לדרכם. סולי מכירה את כולם בשם ולא עושה למוריס פרצוף כשהוא אומר לה "סולי, תטפלי בצ'ארלי". היא פשוט קמה ומטפלת בצ'ארלי שעומד ליד הלימונים הכבושים ונותן הוראות הרכבה מדוייקות.

"מה רע לי בחיים?" מוריס סיטבון משיק כוס בוחה עם מוריד הגשם "יש לי ילדים בריאים, ילדה יפה, אשה נהדרת שאני כל היום מלטף, אוכל טוב ובוחה שמרגישים בכל לגימה תאנים". ואני, ששותה לימונדה ואוכלת לי בתענוג ובשקט את הפריקסה שלי, בלי להוציא את הלבן של הביצה ובלי לעשות בושות, חושבת שמגיע למוריס סיטבון חיים טובים. כי רשת החיוכים שהוא מפזר מאירה להרבה אנשים את היום. אני מעיפה מבט לעבר הרב כדורי, כדי לקבל אישור. הרב כדורי מרותק למלאכתה של סולי ולא מוריד מידיה הטובות את העיניים. יש לי הרגשה שהוא מסכים, כי כבר 25 שנים, המקום הזה מבורך, לא קופץ מעל לפופיק ולא הופך להיות רשת מזללות ומותח את הברכה ששורה על המקום יותר מדי.

אנשים, לפעמים, כששורה עליהם הברכה, מקבלים תיאבון, מתרחבים ומורחים את הברכה דק דק, כאילו שהיא בלובנד. אבל פה, בסנדוויץ' המחייך של מוריס סיטבון, הברכה בול בפוני, יושבת במקום שלה כמו סנדוויץ' טוב שהידיים של סולי טיפלו בו ומיקמו אותו בשרוול של הנייר והיא לא זזה מילימטר. למה שתזוז? נעים וטעים לה פה.

ביום חמישי, כלומר היום בלילה, אשדוד הולכת לישון רק מחר בבוקר. "יש פה לילה לבן, אמרו לי להתכונן" ככה מספר מוריס שדווקא מבסוט מהשיגוע הזה. "הקימו פה במות ואני התארגנתי עם טונה של טונה והרבה בצק לפריקסה. נלך לישון כשהבצק יגמר, מה יש? אנחנו עוד צעירים ויכולים להחזיק את הלילה ערים…". באמת מה יש? אני אומנם לא מתפקדת אחרי השעה עשר בלילה, אבל אולי, אם אצליח לשכנע את מוריד הגשם, נעלה על האוטו ונדרים לאשדוד, עשרים דקות מתל אביב, רק כדי לאכול סנדביץ' מחייך, מלא ונוטף כל טוב ולהרים עם מוריס סיטבון איזה כוס בוחה, לחיים טובים, בריאות והצלחה.

יאללה, אל תהיו כבדים, מי בא איתנו הלילה לאשדוד?

הסנדביץ' התוניסאי של מוריס סיטבון, מרכז רובע א', חנות מספר 23.

קטגוריות:: Featuredאוכלים בחוץכללינעמה פלדפוסטים אהובים

תגיות:

אודות הכותב:

RSSתגובות (12)

כתיבת תגובה | כתובת טרקבק

  1. מאת שמעון:

    מקום יציב כבר שנים ומפורסם.

  2. מאת פרח:

    האם תוכלו לפרסם גם את שם הרחוב, אינני יודעת כיצד להגיע לרובע א' באשדוד.

    תודה!!

    • מאת יפה:

      המקום הקטן והטעים יושב במרכז א' רחוב רוגוזין ליד הרחבה של קולנוע דגון הזכור לטוב, בפינה. לא קשה לפספס.

  3. מאת סימי:

    כבת להורים תונסאים מן הסתם אני תונסאית גאה אני כל כך מתגעגעת לפירקסה של אמא שאת טעמו אני כבר לא אטעם יותר
    הכתבה מעוררת את כל מיצי הקיבה הצילומים מדהימים אוי כמה אני מתגעגעת לאבא שלי שותה בוחה תבורכו על הכתבות המלאות רגש
    ואהבה

  4. מאת בינה:

    פעם הייתי ירושלמית וחשבתי שאי אפשר לחיות במקום אחר
    מאז גדלתי וחכמתי. כבר 35 שנים אני אשדודית מאוד גאה !!!!
    ובזמן האחרון יותר מתמיד
    אוכל טוב יש באשדוד, והמוסד של מוריס הוא דוגמא מצויינת.
    היום אני אוכלת פריקסה :)……ולא רק….
    לכל החכמים…. להתראות אצל מוריס

  5. מאת מיכלי:

    ריגשת אותי מאוד העלית בי זכרונות וריחות של ילדות ואני כבר בת חמישים מלאה בגעגועים לריח הבוחה שאבי היה שותה ומגניב כאילו אף אחד לא רואה ,טיפה קטנה רק טיפה על לשון נכד או נכדה חדשים שנולדו מתגעגעת לפריקסה מעשה ידיה של אמי שחזרה מיום עבודה וטעמו טעם גן עדן מלא בדברים טובים ובעיקר עשוי בהרבה אהבה ..ונדמה שככול שנתבגר נתגעגע יותר .:)

  6. מאת ארז:

    בא לי! השבוע אני שם!!!
    בייגלה, מה אתם עושים לי?

  7. מאת איש אחד:

    באתר של התוניסאים בישראל יש כמה ורציות של הפריקסה ועוד מעדנים כנסו: http://www.amit4u.net

    ותהנו

    וגם : תודה על הכתבה המצויינת ועל החשק…

  8. פריקסה תמיד מחזיר אותי לימי הילדות העליזים באזור חיוג 08, שם באמת יודעים לתת כבוד לאוכל.

  9. מאת שלי:

    טוב שאתם מקדמים גם עסקים מחוץ לאיזור חיוג 03.

  10. מאת mika:

    לא יודעת מה איתכם,
    מעולם לא טעמתי את הפריקסה,
    ואין לי מושג איפה מוכרים
    ואיך אוכלים את הדבר הזה….

    אני לא אשקלונית
    ובטח לא אשדודית….
    סתם אישה מן הישוב
    שנולדה באחד מערי הצפון
    וכיום מיזה 42 שנה גרה במרכז….
    אני מעריכה את הפשטות
    האבא שהיה דייג
    ושכל מלאכתו היתה להביא פרנסה הביתה בכבוד,
    ובני המשפחה שעשו כבוד –
    והבינו את מצב רוחו לפי הים….

    ואיזה כייף לקרוא כתבה
    מלאה בטוב טעם
    בדיוק כמו המשפחה המופלאה הזו
    שלא עפה על עצמה
    וממשיכה כבר עשרות שנים
    להאכיל מטעמיה המופלאים
    לעיר שלימה…. ,
    ת ע נ ו ג !!!

    איך אומרים אצלינו….

    תבורכנה ידיים אלו העוסקים במלאכה….
    שתזכו להאכיל ולהשביע
    עוד דורות רבים במטעמים ובפשטות….
    זו היא הברכה שאין עליה עוררין…
    גמר חתימה טובה
    שבת שלום
    וחג סוכות שמח !!!

השארת תגובה