אורי בורי – איש חלום, זקן ומרפסת

"אני חושבת שהוא צנון" שמעתי את עצמי אומרת לנמש, חברי הטוב, חובב הגברים ונבהלתי.

"עכשיו אחרי שהקשבתי לעצמי, אני בטוחה שהוא צנון" עיינתי שוב בהגדרה וחשבתי שלצנון אין באמת הצעות הגשה מפתות. צנון הוא צנון ואף אחת לא תופסת את עצמה מתאווה לצנון. לחביתה כן, לטוסט בטח, לשוקולד כמעט תמיד, לכל אפשר שיהיה חשק פתאום, חוץ מלצנון.

"אמרתי לך. הוא לבן מדי, מעונב והמשקפיים שלו איומים" נמש לא מפסיד רגע מיותר ומשמיץ כפי יכולתו. טוב, הוא אמר עוד כמה דברים שקשורים לאיזורים שמתחת לחגורה, אבל אתם ילדים טובים ולא הגעתם לגיל שאפשר להתחיל.

"הוא יפה בעניבה" אני מסנגרת "והוא מכיר את אלתרמן ורחל ואני מצחיקה אותו…" אני תוהה אם אני מתחילה להיות צנונית. כנראה שכן.

"תשמעי. אני אסכם לך במשפט פשוט שפעם היית מבינה. גבר שאומר איכסה על אוכל הוא חרא זיון" פוסק נמש ומנתק לי בפרצוף כי עם כל הכבוד לחברות שלנו, יש לו שרירים משורגים לטפח ולפתח, הקהילה העליזה והגאה הרבה פחות סלחנית ממני. סלחתי לנמש המתחטב וחשבתי על הארוחה האחרונה שלי עם "הצנון".

לכאורה היה שם הכל. חומות, ים כחול, שוק מקסים, מיץ רימונים, איש גבוה שאהבתי, שקיעה, חלון וארוחת דגים.

אחר כך הגיע העיון המדוקדק בתפריט. מבט חמור ומעין מאחורי מסגרת המשקפיים, כיווץ המצח כאילו מדובר בעיון בתעודתו של תלמיד רע במיוחד. אחר כך באה המנטרה הקבועה:

"זה משמין, זה פירות ים, זה מטוגן, זה חי, זה עם שום, זה עם אצות, זה עם כרובית, זה עם בצל… למה כל כך הרבה פירות ים? חמאה, חמאה, חמאה, מוקרם, כולסטרול, כולסטרול, עורקים… אני אקח סלמון וסלט ירוק…". מילא שהוא ימני קיצוני, אבל כל הדיבורים האלה על כולסטרול מוציאים את החשק לאכול ולחיות. הכי לא סקסי זה גבר שמתנהג כמו כוסית, מדבר על כולסטרול או על אסטרולוגיה. גברים, תשאירו את זה לנשים, לכם יש אישור מדאוריתא להיות חיות אדם. התנהגו בהתאם!

אני סוגרת את התפריט אחרי עיון קצר. אני רוצה הכל, אבל איתו לא בא לי כלום. אני לוקחת משהו משעמם עם משהו משעמם לצידו ומתנחמת בשיחה מעניינת ובהתנצחות מוח במוח.

לפני שנים ישבתי כאן, ב"אורי בורי" מול המשקפיים חמורי הסבר של הצנון ועכשיו אני נזכרת בה ובאיך הייתי פעם, מול יפי עיניו של מוריד הגשם שלי.

"אתה יודע, אני כל כך אוהבת לאכול איתך…" אני אומרת לו אחרי שהזמנו את כל המנות הראשונות בתפריט. "אני יודע" ידו החמה מחפשת את שלי וכף ידי מתכרבלת בתוכה, מוגנת ורצויה.

"יש לך הכל, נעמה" אני אומרת לעצמי בשקט "חומות, ים כחול, שוק מקסים, מיץ רימונים, איש גבוה שאת אוהבת, חום איימים בחוץ ובפנים מזגן, חלון וארוחת דגים…" דומה לפעם, אבל כל כך כל כך שונה.

אנחנו משיקים כוסות, לימונדה למתבגרת וערק פלומריס לילד. "לחיינו" אנחנו אומרים יחד ומסתכלים בעיניים.

לפתיחה החלטנו ללכת על הקו הנא שלא פגש מחבת או אש. הכי קרוב לים. אכלנו סביצ'ה אינטיאס (34 ש"ח) פרוסות דקיקות של דג עם טבעות בצל סגול, לימון ושמן זית. פשוט, טרי וטעים.

שרימפס נא (33 ש"ח), פרוסות שרימפס אדום שקופות, אדמדמות בקצוות עם לימון ופלפל חריף. אם אודא על האמת, אני לא מתה על שרימפס נא, לא אוהבת את מתיקותו החיוורת. מעדיפה את בשרו מתנגד לנגיסה, נלחם טיפונת בשן החודרת את בשרו. יודע שאבוד לו, אבל ננגס בכבוד. השארתי את המנה למוריד הגשם שאוהב את השרימפסים שלו נאים.

"אנשובי! יש אנשובי!" התלהבנו. אז הזמנו גם אותו לשולחן. נתחי אנשובי טריים, כבושים בשמן זית וזיתים. מנה מלכה! טריה, עדינה, כבושה בקטנה עם טעם של ים אורגינל. מוריד הגשם יוצא לחורר את האוזון ולהזיע ואני מחסלת אותה במהירות. סולידריות.

סשימי טונה לא היה רשום בתפריט, אבל הומלץ בחום על ידי חלי, המלצרית שלנו, שנראתה מבינה ענין, אז הזמנו גם אותו. מה נגיד, טעים טעים, רענן, מתקתק ומלוח במידה, עם גוון "מזרח רחוקי" של סויה ומיונז וסלט שורשים מעליו.

"את המושט המקורמל אכלתם?" אורי מכניס אותנו תחת זקנו כשהוא בוחן בסיפוק את הצלחות הנוצצות. "לא… הלכנו על הנאים" אני מגמגמת בשביל שנינו, כי מוריד הגשם עסוק באיי פד. "אני שולח לכם חצי מנה" אורי פוסק ואנחנו ממש לא מתווכחים, כוחינו עדיין במותנינו.

כשהמנה מגיעה מוריד הגשם ניעור ומתחיל לתקשר עם סביבתו. הוא עדיין הלום אייפד ועל כן הוא מתקשר בעיקר עם המושט ששותק כמו דג, ותוך דקות המושט הופך להיות יונה הנביא שנבלע על ידי הלוויתן, בשלמותו. אני מלקטת פיסות בודדות של דג ורוטב מתקתק ומבינה שהפסדתי. לא לוותר, חברות. גם אם אתן אוהבות את זה שמולכן נורא. הזמינו מנה שלמה וכבדו מדי פעם, אבל אין כאן מקום לנדיבות מפליגה. המנה טעימה מדי ובניגוד לשמועות שרצות פה, מתים לבד, לגמרי לבד.

"היית פה פעם?" אורי שואל אותי שהוא לוקח אותי לסיור במטבח הקטן, השקט והמלא בעובדים. מה זה מלא? מפוצץ. אבל כל אחד יודע מה הוא עושה ולכן רגוע ושקט פה. אולי אורי צריך להיות שר החינוך, אצלו לא היתה אף צעקה בכתה ואף תלמיד לא היה מתפזר.

"הייתי" אני עונה בשקט. "הוא לא אהב לאכול, הא?" אורי קולע בול בפוני. הוא כנראה ראה כל כך הרבה זוגות מעל מנות דגים. כאלה ששיחקו באוכל וחיכו שהדייט יגמר, כאלה שחייכו חיוך מלא בפטרוזיליה וגמרו לעצמם את הסיכוי לדייט שני, כאלה שאכלו בידיים והצליבו רגליים תחת השולחן וכאלה שלכאורה הכל היה בסדר, אבל התשוקה כבר לא היתה שם ורק צריך לחכות שגם החברות תתאבד משיעמום.

אנחנו מחזירים לשולחן תשורה שתנחם אותי באופן סופי. "מה זה?" אני תוהה. "קישוא" אומר אורי. רציתי להגיד שאני שונאת קישואים, אבל לא אמרתי כלום. חפרתי בתוכו, אכלתי את השרימפס שהיו בתוכו וטעמתי את בשרו בכפית, סתם כדי להזכר למה אני שונאת קישואים.

אחר כך מצאתי את עצמי חופרת בשקיקה בקישוא העגול ומבינה שזה ככל הנראה בכלל לא קישוא אלא די דלעת, שיש לה טעם חלבי של תירס. "אני חושבת שקוראים לה דלעת ערמונים" אמרה המלצרית החכמה שלנו ואני הבטחתי לעצמי שאלך לצוד כזו בדיוק באחד משווקי האיכרים, דיווחים ברגע שהאוצר ימצא.

"אני מאוהבת" אני מכריזה ואורי לוקח אותי שוב להצטופף במטבח עם הטבחים שלו ומראה לי בדיוק איך מכינים את הקסם והופכים שונאת קישואים לחובבת גדולה.

תור העיקריות הגיע. ביקשנו שני חצאי מנות, כי היינו די שבעים. לקחנו דג קוד (55 ש"ח) בשרני ולבן עם פירה כרובית נפלא ורוטב חמאתי מחוזק בלימון ןמרווה. טיפול נכון, עדין ופשוט והמנה הזו יוצאת טעימה מאד מאד.

וקוקי סאן ז'ק (60 ש"ח) בשרניות וגדולות ששחו במחבת לוהט של שמנת, יין לבן, ג'ינג'ר ואצות ים הנותנות לרוטב ת מליחותו העדינה. גרדנו את הרוטב המתקרמל מהמחבת ולא נרגענו עד שהיא נשארה שחורה לגמרי, בלי זכר שהיה שם פעם רוטב. המנות פה פשוטות, טריות עם דגש על חומרים טובים ויש פה יד שיודעת מה היא עושה. היינו מאושרים.

מה שהוסיף לאושרינו היו גלידות נפלאות שמייצרים במקום. מלכת היופי מבחינתי היתה גלידת מרציפן ועארק שיכולתי לאכול ממנה בלי סוף וסגניותיה היו גלידת הל וגלידת מי ורדים שהגיעו יחד עם כנאפה חמימה, עשירה בגבינה וחמאה ובלי רוטב פוספור כתום ונורא (30 ש"ח).

אחרי ארוחה כזו רצינו רק לישון. שמישהו יקח אותנו על הגב, ויניח אותנו בזהירות במיטה שעליה סדיני כותנה מיצרית רכים וריחניים, יכסה אותנו בשמיכה, ידליק מזגן, יכבה את השמש או יסגור את התריסים ויתן לנו לישון עד שיספיק לנו.

במקום זה אורי לקח אותנו בחום הגדול למלון החדש ומלא הקסם שהוא משפץ באחת מסימטאות עכו. בסביבה דלה, בה ילדים מציצים מכל חלון ויושבים על כל מעקה, גבוהה ככל שיהיה, בין סוכות גפנים וחבלי כביסה, אורי חושף ארמון שיהיה עוד כמה חודשים אחד ממלונות הבוטיק היפים בארץ, ואולי בעולם.

תקרות גבוהות, מקומרות, בניה מהתקופה הביזנטית והתורכית, חמאם עתיק, תקרות מצויירות, פרחוניות וציורי פרסקו תמימים.

פעם גרו פה עשירי עכו, ועוד מעט יגורו פה עשירי הארץ והעולם. אורי מסתובב בחדרים גאה, פותח כל חדר, מסתכל על ציורי התקרה כאילו ראה אותם בפעם הראשונה, מלטף משקוף, מצביע על הדלתות המקוריות, רואה חלום שפעם היה קבור בערימות של אבק, הזנחה ועזובה.

אני רוצה להשאר בחדר המרכזי, ללבוש שמלה עם נוצצים, שתתאים לתקרה הפסטלית, לרקוד קלות, לנופף במניפה, להתעייף ולפרוש לחדר צדדי, למנוחה, מול הים. אני רוצה להיות נסיכה.

אורי עומד על המרפסת, נשען בפוזת חוזה המדינה ומסתכל רחוק ורואה שקוף. צריחי המסגדים והגגות של עכו בגובה עיניו וגם הים מסתכל לו בלבן שבעיניים בחזרה. כדי להגשים חלום אתה חייב שיהיה לך מרפסת וזקן ולא רק חזון וראש מטורף.עד שלא אתארגן על זקן ומרפסת עם מעקה מסולסל מול הים החלומות שלי הם חלויימס. החלטתי להפסיק להתגלח. אם תראו אותי עם אדרת זקן כמו של אל הים, דעו שאני לא אבלה חס וחלילה, אני מגשימה. תחילה זקן ואחר כך חלום.

אורי ירמיאס הוא איש שלוקח חומרים פשוטים, מנקה אותם מקשקשת, עצמות, אבק או מעזובה ומגיש אותם באופן מעורר תיאבון ולא זול. זול יש במקומות אחרים, גם טעים יש במקומות אחרים, אבל פה יש ידע, חלום וחזון ובעיקר רצון לעשות משהו אחר. זה עולה כסף, אבל כזה שכייף להפרד ממנו, כי התמורה שמקבלים היא מלאה.

"בן אדם כסנה מול השמיים, פה בוערת אש!"

 

קטגוריות:: Featuredכללימסעדותמקומות שאהבנונעמה פלדפוסטים אהובים

תגיות:

אודות הכותב:

RSSתגובות (14)

כתיבת תגובה | כתובת טרקבק

  1. מאת חמי:

    טוב שהזכרת. נוסעים לנופש משפחתי בשבוע הבא ומתאכסנים בשלומי.
    נלך לבקר גם את אורי בורי והדגים.

  2. מאת כרמית נתן:

    הוא כל כך ציורי ומיוחד. הדמות, הזקן והרפתקאת הארמון שמקווה שתיגמר טוב למען כולנו. לא הייתי בעכו לפחות שנתיים מאז הפסטיבל. עשית חשק…

  3. מאת נורית:

    אין על ארוחה אצל אורי…
    הפוסט שלך מתאר אותה נפלא.

  4. מאת שמעון:

    טוב שיצאת ממדינת תל אביב

    גם לצפוניים יש במה להתגאות

  5. מאת רחל רדק:

    הייתי שם פעמיים בימי הולדת ונהניתי מכל ביס
    הכיס לא כל כך, אך פעם ב-מגיע לכל אחד חווית חושים שכזו
    גם השירות המקצועי הגלידות שמנקות את החיך בין המנות
    הכל לעילא ועילא

  6. מאת אירינה:

    אורי הוא נפטון בהתגלמותו. כך צריך להיראות ולהתנהג בעל מסעדה, נקודה. באשר לגבר שמקפיד מדי על טבלת הערכים התזונתיים – שומר נפשו ירחק..

  7. מאת פנינהט:

    יש דלעת ערמונים בכל סופרמרקט כמעט

  8. מאת ראובן:

    יודעת לכתוב ולאכול….. עכו מחוז הילדות, איזה כייף!!! תודה…

  9. מאת אופיר:

    אורי הוא מלך הים ממש כמו נפטון!
    חוויה קולינרית מיוחדת במינה.
    הייתי אצלו לפני שנים בארוחת טעימות לקבוצה סגורה והיה מדהים!
    אוכל משגע שלווה ביין משובח אשר הותאם לכל מנה והסברים מתובלים בסיפורים של אורי אח….

    בכל פעם שחזרתי לשם התמכרתי מחדש

  10. מאת veredgy:

    אורי היה זה שגרם לבני הקטן, שונא דגים ידוע (לשעבר) לאכול פורל (לאחר שחצה אותו והוציא עבורו את האדרה) כולל את עורו של הפורל, לאחר שטען באוזני בני שזה החלק הטעים ביותר בדג.
    אורי הוא אדם נהדר וחבר נפלא, סלף מייד מן אמיתי בעל חזון ויוזמה ומתקדם כמטאור, ומגיע לו.

  11. מאת מאיה:

    כ"כ חשוב הפרטנר לארוחה. כ"כ הרבה מסעדות לא נהניתי או ויתרתי והיום יש לי רשימת חברים אקסלוסיבית שרק איתם אני מוכנה ללכת לארוחות מיוחדות יותר.

  12. מאת JOKERIT:

    תגידו, אורי בורי האח התאום של גיתי זמיר ??? ;-)

  13. מאת נעה זני:

    הילד שלנו שאוהב מסעדות מאוד מאוד ומוכן לטעום כל דבר (במסעדה..בבית התפריט מצומצם עד אימה)
    ביקש מתנת יום הולדת ארוחת טעימות .
    טוב אז התלוותי אליו כי אני אמא סופר טובה מוכנה להשקיע בו וחולה על האוכל של אורי בורי
    והנה הפוסט שיצא מזה :
    http://noa-photographer.blogspot.com/2010/08/blog-post_28.html

השארת תגובה