סולטאן ומילים של אהבה

יש אנשים שחשבתי שלעולם לא אוכל לשתוק איתם. לא עם דיבורים כדי למלא את החלל, לא כדי לכסות על המבוכה. יש אנשים שתמיד יש על מה לדבר איתם. אם אין יום אחד נושאים לשיחה, אנחנו מודיעות זו לזו שאין לנו מה להגיד וממשיכות עוד חצי שעה. ככה זה. ככה זה גם כשיש סודות. אני משביעה "זה סוד, את חייבת לא לספר" ולא בטוחה אם היא תתאפק. המילים מסתחררות מהפה,  הסיפורים המעניינים חזקים מאיתנו. אחיות. מתי כל זה התחיל, הפרש הגילים כה גדול בינינו. מתי נהיה אדם לדמות כל כך משמעותית בחיינו? תגידו, היא אחות, דם אמיתי. אבל זה לא תמיד עובד כך, תבדקו אצל קין. לפעמים היא נראית לי כמו עוד איבר בגוף שלי, חלק אורגני, לא שמתי לב מתי התחברה אלי כך.

טלפון שהעיר בבוקר שבת שאמור להיות נינוח, הקפיץ אותי אליה ואותנו, רק שתינו, בנסיעה מהירה לצפון. שתי מילים ליוו את הנסיעה הזו "מורדם ומונשם". בכביש החוף עוד החלפנו פרטי מידע, כל אחת משלימה לשנייה. בעמק חפר אני הסתכלתי הצדה לנוף, על אדמת החמרה האדומה ובכיתי עם כל שיר.

נאנחנו, קרכצן היא, קרכצן אני, כמו במלודיה הרמונית של מקהלת לודז'. בוואדי ערה שנדמה שפיתוליו לא ייגמרו לעולם. כל אחת עושה כבר שנים את הדרך הזו. אל ההורים. אני במונית שירות, היא במכונית משפחתית עם הבעל והילדים. לא שאלתי אף פעם, איפה היא מתחילה להרגיש שהגיעה הביתה. אצלי זה בלב וואדי ערה כשהאדמה כבר חומה והירוק דומה. גם הפעם לא שאלתי. אולי היא לא סנטימנטלית כמוני, אולי הבית שלה הוא זה החדש, שייסדה בעצמה.

אני חושבת שאצלה הזיכרונות לא מרשים לעצמם להשתלט כל כך על ההווה. הם בריאים יותר, משמשים כאנקדוטות משעשעות. אצלי הם המחברים את האותיות למשפטים. ואולי לא שאלתי, כי מחשבה זמזמה במעגלים את דרכה אלי וניסיתי להדוף אותה כמו יתוש טורדני שמתעקש להטריף, כי כשבאים הביתה, אלה לא החום או הירוק, אלה הסיפורים והאנשים, השניים האלה, ההורים ומה יקרה אם…

לא צחקנו הפעם, אנחנו צוחקות תמיד, מהכול, בלי פרות קדושות. כשעברנו את עפולה ועלינו למעלה, מתקרבות לבית חולים "העמק" היא התכווצה בכיסא והחווירה. מישהי מלמלה שיהיה בסדר. האמנו בזה. צינורות, צינורות, ידיים קשורות למיטה והוא שוכב שם. האחות הקטנה כבר הייתה שם, ראתה בלילה מראות שלא יעזבו אותה לעולם.

שלוש אחיות. יש גם אח אחד, במטוס בדרך מחו"ל. הן ניגשות מיד ללטף ולהרגיע כאילו כל החיים ידעו לטפל, אימהות מלידה. אני משותקת, האיש שתמיד לוקח חסות עלי ואם נשר לי ריס או נפצע לי הלב הוא מבטיח שלא קרה כלום ושמיד יתקן, שוכב. מורדם. מונשם.

בסוף התקרבתי, דיברתי מילים של דאגה. החזקתי את היד הרפויה שביום רגיל מפילה עמודים, כמו שמשון המקראי. יום רדף יום, נוסעות לפנימית, חוזרות, מתחלפות, אמא ושלוש בנות. הוא מגיב בלחיצה על היד, אחר כך בסימני עיניים, מתעורר לאט, מנסה להיפטר ממכשיר ההנשמה המציק, אסור לו, צריך חמצן. מי מקדיש זמן לחמצן. בא והולך, הבל פה. קין לא ידע להתגבר על הקנאה להבל. יש קנאה לפעמים בין אחים. האהבה גדולה ממנה, הדם סמיך ממנה. כמה חשוב להחזיק יד.

נוצר מבנה המורכב משלושה. אבא שוכב באמצע, בת מכל צד והשלישית יושבת מאחורה, מסתכלת, מבינה את מקומה במעגל הבלתי ניתק הזה. כבר נרשמה התאוששות מהירה מאוד, כולנו התחלנו לחזור לנשום, אחד בעזרת צינורית. מבינות קצת את האוויר.

לא יצאו כמה ימים וטלפון נוסף "צריך ניתוח לב דחוף". אמבולנס, בית חולים, לילה שבו עדיף לא לישון כי כשכבר מצליחים להירדם באים חלומות הזוועה. מה עבר עליו בלילה ההוא, לבד, כשלא הרשו לנו להישאר, על מה חשב, אל מי דיבר בנפשו. רק הוא ידע.  לפנות בוקר לפני הכניסה לניתוח, יושבים בחדר ולא יודעים מה להגיד ולא מפסיקים לדבר. חוזרים לצחוק, כי בזה אנחנו הכי טובים.

מדברים על המסתם מחזיר כשר, על הרופאה המרדימה החיוורת שעיניה מאופרות בכבדות בשחור ונראית כאילו במשרת הלילה שלה היא עומדת בפתח השאול ומזמינה אנשים להיכנס. בטח יש לה מתחת למיטה ערימה של מורדמים. אבא מצליח להגיד לה שיש לו חולשה לנשים יפות וכשהיא יוצאת אנחנו, האחים, מתפוצצים מצחוק, כמו ארבעה ילדים ואומרים לו שאולי לא לזה התכוונו ב'מתלוצץ עם רופאיו'.

כשבאו לקחת אותו, נישקנו, לא מעזים להיפרד, אומרים 'להתראות' ומבקשים מהאחים שגם ייספרו אותו בניתוח כי השיער צימח פרא. השעות והימים שאחרי לא מורכבים מדקות ושעות. הם כותבים מילון של רגשות ורושמים בנו קווים חדשים של מערכת יחסים בין כולנו. ברורים יותר, מציירים דמות בעלת גוף, כמו אדם חדש שנולד, או שהכיר את עצמו כאחד ופתאום התעורר קצת אחר.

הוא התעורר וכתב באנגלית, שפת אמו "LOVE" עם האצבע על היד של אחות שלי. טיפול נמרץ, כיסא גלגלים, סיבובי הליכה אטית במסדרון, בית הבראה והביתה סוף סוף. הלב חוזר לדופק רגיל. שלנו.

אפשר כבר לחזור להקניט מדי פעם, מעט לריב. האדם שביום שבת חבר טוב, כושי הבדואי, אמר לי "זה היה האיש הכי חזק במזרח התיכון" נח. לראשונה בחייו. הוא שאומר תמיד שהעבודה היא התרופה הטובה ביותר, שוכב וקורא ספר. אנחנו לבד בבית לסוף השבוע. אני מספרת לחברים שאני נוסעת לבייביסיטר על אבא כי אמא נסעה לחו"ל.

זו הייתה קפיצה קטנה לבית אבות. קמים מוקדם. הוא עם שחר ואני שעתיים אחריו. אוכלים שתי פרוסות לחם קל, גבינה רזה, ירקות חתוכים ולקינוח יוגורט שאבא שלי מתעקש לכנות "לבן", מה שמשווה להכול אפיל של אחוזת ראשונים. מדברים מעט. אני פונה ללימודיי והוא קורא בנחת שלא הכרתי אצלו.

בצהריים שוב אוכלים סלט וטחינה וטונה. מדברים על אחוזי שומן ועל כולסטרול והולכים לישון צהריים. בקצב הזה אני כבר מייחלת לאחות שתבוא ותיתן לי את הכדורים. התכוננו מבעוד מועד לערב יום שישי המחייב ארוחה חמה. שני כישלונות במטבח שאם לא יאכלו קצת מזון מזיק לגוף ולנפש, ימותו. משעמום.

לב או לא לב. נסענו עם אחותי הקטנה ובן זוגה למסעדת אל סולטאן בבית זרזיר. בכלי חרס יפים וכבדים המקנים לארוחה מראה קדום, הוגשה סינייה משובחת שחוסלה במהירות ועלי גפן ברוטב עגבניות  שהיה מיותר. עלי גפן טובים, טעימים גם כשהם ערומים.

בעל הבית נדהם שלא הזמנו חומוס, כי לטענתו החומוס פה הטוב בעולם ואנשים באים בשבילו מכל הארץ. כבר סיפרתי כאן על יחסי למשחה הזו, זה כנראה זורם בעורקים. החולש על הארוחה היה מנסף עצום. הוא הגיע בגביע חרס שבו אורז מתובל בתערובת תבלינים ומעליו עצמות דינוזאורים או אולי פרות ענקיות שחתיכות בשר ושומן עוטפות אותן וביניהן פזורים צנוברים קלויים. גם כמה פרחי לוע הארי הונחו שם. נראה כמו ארוחת שבת בגינת מערה של האדם הקדמון. גס וראשוני. טעים להפליא.

ישבנו לנוח, לא הצלחנו לגמור את המנה. כד מים צוננים, רוח קיץ עברה במרפסת ושאפנו אותה, בלי קושי. זיקוקים אדומים וכתומים התפרצו לשמיים מהעמק שלמטה, חוגגים חתונה. אבא שלי אמר במבטא ערבי "פנטזיה" ואנחנו צחקנו. כי זה מה שאנחנו יודעים לעשות.

העונג אגב, עלה לנו רק 215 ₪ ועוד כיבדו אותנו בשתייה חמה ובבקלאוות.

אל סולטן, כביש ראשי בית זרזיר 4-65145440.

 

קטגוריות:: Featuredגוניהגלילהרהוריםכללימסעדות

תגיות:

אודות הכותב:

RSSתגובות (21)

כתיבת תגובה | כתובת טרקבק

  1. מאת אחות גדולה:

    טוב. זה לקרוא ולבכות.

  2. מאת חיליק:

    אוי גוני, גוני

  3. מאת Birdy:

    כתיבה נהדרת של ספור מרגש עם טעם נפלא בסוף

  4. מאת לבנה שמש:

    אף פעם אנחנו לא יודעים
    כמה אנו חרדים להורינו
    רק שקורה להם משהו אנחנו מגלים
    את צינור החרדה
    מאחלת רפואה שלימה ובריאות

  5. מאת אחות קטנה:

    מה עושים עכשיו עם כל הדמעות?
    ואני בכלל הייתי אמורה ללמוד למבחן… אני לא יכולה לראות כלום עם כל המים האלה שזורמים לי מהעיניים.

    פנטזיה.

  6. מאת גוני:

    חבל, ישראל מתייבשת, תאספי ותשתי.
    תודה לכולם.

  7. מאת רחל קוך:

    טוב מתוקה, מרגש, באמת מרגש עד דמעות.
    מתי תתחילי לכתוב את ה"רב מכר" שם של סופרת יש כבר "גוני היימס"
    מדהים….מהממ….מם …
    אז, תעשי כוונה (אני בטוחה שיש לך מימון אנרגטי לזה) ותצאי לדרך…………..בהצלחה.

  8. מאת שרית:

    וווווווואוווו.
    אויש גוני את מדהימה.

  9. מאת זהר:

    המשפט המפורסם "הגברים בוכים בלילה" לא עבד כאן, קראתי והתרגשתי ועוד לא לילה.
    כל מילה עד כמה זה כתוב יפה ומרגש, מיותרת.
    כנראה שזו מסעדה טובה אם אחרי הפתיח המדהים נשאר עוד מקום לטעמים.

  10. מאת מיכל:

    רק בריאות גוני,
    ואריכות ימים,
    ועוד הרבה מהאהבה
    שהרשומה הזו ספוגה בה.
    (יש גם קצת כולסטרול,
    לא נורא)

  11. מאת תמי:

    גונילה
    מקסים ומרגש
    ואני עם ההיא מלמעלה בשאלה – מתי הספר?

  12. מאת ענת:

    ושוב כהרגלך הצלחת ליגוע בכל קשת הרגשות, והחיבור הכ"כ יפה ואמיתי בין המשפחה, הרגישות, העצב, השמחה והאוכל – טעם החיים.

    ולכל אחד מאיתנו נראה לי שיש את נקודת הציון בדרך אשר גורמת לחוש בבית
    תודה,ענת

  13. מאת מאיה:

    אוף איתך גוני
    מזמן לא בכיתי ככה, אז כבר ניצלתי את ההזדמנות לשחרר את הבכי של כל הימים האחרונים.
    בדיוק לפני שנה בקיץ אבא שלי עבר ניתוח לב פתוח, והצלחתי להדחיק ממני את כל זכרונות הקיץ הזה.
    מה יש להם עם הלב לאבות האלו?!

  14. מאת גוני:

    אני חייבת להגיד שוב תודה לכל אלה שכתבו פה ועוד לא אמרתי, כי ביטויים כל כך כנים ומרגשים לא קיבלתי מזמן. שמחה שהלב נפתח, כי לא קל לחשוף ולהיחשף. שרית, תמי, ענת, מיכל, זהר, מאיה'לה. נשיקות לכם, חבורה נאה ויקרה של אנשים אתם.

    מאיה – האבות האלה רק רוצים לבדוק כמה אנחנו אוהבות אותם. את יודעת איך זה, כשגבר חולה שייקספיר הופך חיוור לידו. אני מקווה שאביך חזר לעצמו לחלוטין.

  15. מאת עמיחי תמיר:

    מרגש, רפואה שלמה!

  16. מאת orit:

    וואלה, יש שם אומרים שיש שם חומוס טוב? מעניין.. אין, אין על חומוס טרי שהוכן הרגע..

  17. מאת אתי:

    גוני!
    אני כותבת מתוך הכרות עם אבא, ואכן אין כמוהו, טוב לב ונדיבות הם פשוט מאפיינים אותו
    אכן הרבה אהבה הוא יודע להעניק, הרבה עוצמה ואיכפתיות.
    השורה שכתבת על האדם שתמיד דואג אם נופל לי ריס…. פשוט גרמה לי לפרוץ בבכי, כי זה ממש ככה
    הוא מרגיש שהכל על כתפיו והוא צריך ויכול לעשות טוב לכל האנשים שאותם הוא אוהב.
    אז שתמשיכו להנות מכל רגע ממנו
    ובלי קשר לניתוח, שיהיה לכם רק טוב
    עם המון אהבה
    אתי (הבת של מתילדה)

  18. מאת גוני:

    אתי, ריגשת אותי, אם יש אישה מיוחדת בעולם זו אמא שלך שהנתינה שלה היא בלתי נתפסת. פעם טיילנו ביחד בגבעת הכלניות ליד גבעת חיים ואני לא אשכח שאמרה שבא לה לנשק כל פרח ופרח, כזו אהבת חיים ואדם שאני לא יכול לשכוח. זה מרגש אותי גם עכשיו, יותר מ-20 שנה אחרי ששמעתי את זה. יש לה לב רחום לכל יצור חי. היא תהילה של עגנון, בת ימינו. תודה רבה לך.

  19. מאת יואב:

    רק בריאות והמון ממנה

  20. מאת עזיזה:

    מצטרפת לכל ה'אוי' וה'אויש'ים ומוסיפה 'אוי אברוך'. ממשיכה לעקוב בדריכות אחר ארול – גם ההוא מהשיר של מאיר אריאל. כותבת נפלאה ואשה מיוחדת שכמוך. מה אני אגיד לך? רק בריאות. אין מה לעשות – זה הכי חשוב.

  21. מאת גוני:

    עזיזה – נשיקס.

השארת תגובה