געגועים למוניקה בלוצ'י ונחמה פושרת בג'ויה

לא הורגים את השליח – מדור בקורת משלוחים

אני מתגעגע לאיטליה.

לא לאיטליה האמיתית. לא. הפעם האחרונה שבאמת ביקרתי באיטליה הייתה בגיל 15, עם אחי וההורים, באזור האגמים. היינו באיזשהו כפר נופש, לא בטיול. עוד אחת משלל חופשות קיץ. בריכה, חום, ארוחת בוקר במלון. לא באמת שונה מנופש בטורקיה או באילת.

לא, אני מתגעגע לאיטליה הדמיונית שנמצאת אצלי בראש. איטליה ציורית ושקרית לגמרי, שהמצאתי לי מסרטים וסיפורים. מלאה באוכל טוב, יין ונשים שופעות. קיצית תמיד ומלאה בניינים עתיקים ויפהפיים. איטליה שבה אנשים יפים רוכבים על וספה ואומרים צ'או.

בזמן האחרון נדמה שכולם מדברים איתי על איטליה וגורמים לה להישמע יותר ויותר פנטסטית. דוד שלי סיפר לי לפני כמה ימים על תקופת הלימודים שלו שם, חברים בפייסבוק מעלים תמונות מפירנצה, ואבא שלי, איש העולם הגדול, בדיוק חזר מפרמה, מולדת הפרמז'ן.

אבא קפץ לארץ המגף בענייני עסקים עם פיאט. בין השאר הוא עשה קורס בנהיגת מירוצים, וזכה לקחת מכוניות כגון האלפא-רומיאו 8C Competizione לסיבוב במסלול. החיים שלו יפים, של אבא. מערב ביזנס ופלז'ר בלי שום התחשבות. הקורס הזה אמנם נשמע מדהים, אבל באיטליה הדמיונית שלי זה לא כזה ביג דיל.

כשאני חושב על איטליה אני מדמיין שלכולם שם יש מכונית כזו. זו הגרסא שלהם למאזדה 3 בליסינג, ובמקום אנשי מכירות ישראלים עם חולצה מכופתרת מרנואר, קרחת בגיל 30 ואוזניית בלוטות', נוהגות בהן נשים שנראות כמו מוניקה בלוצ'י.

עידן, אחי הקטן ואני, הלכנו לדירה של אבא לארוחת צהריים, לראות אותו בפעם הראשונה מאז שנחת. אבא פתח את הדלת בחיוך. חיבוקים, נשיקות, מתנות מהדיוטי-פרי. מה נשמע, איך היה. אחלה. רעבים? כן. "עשית לי חשק לאוכל איטלקי. מקווה שלא נמאס לך", אמרתי לאבא. אין לו בעיה. מה שאנחנו רוצים.

הרעב הכריח אותי לקטוע לרגע את הסיפורים של אבא על הנסיעה ולהתרכז בהזמנת האוכל. אחרי חיפוש קצר באינטרנט, המקום הכי איטלקי שמצאתי בסביבה היה ג'ויה.

כשהתקשרתי ענתה לי מישהי שהציגה את עצמה בשם יפעת.

"היי יפעת, אני רוצה להזמין." יפעת לא כל-כך שומעת אותי, יש לנו הפרעות בקו. כיביתי את הרמקול וקירבתי את הטלפון לאוזן, "עכשיו יותר טוב?" עדיין עמום. יפעת מבקשת שאמתין רגע. שקט לרגע, ואז: "כן, מה תרצו להזמין?"

רגע. זו לא יפעת. זו אישה זרה עם קול שונה לגמרי. אני מבולבל. למה יפעת עזבה אותי? למה כולן עוזבות?

בלעתי את העצב והמשכתי בהזמנה. הבחורה המסתורית הזו דווקא נחמדה. אנרגטית, אדיבה. יפעת לא שמעה אותי, אבל היא כן. לא רק שהיא שומעת, היא מקשיבה. אולי הכל לטובה. התגברתי על יפעת. אני מקווה שהיא בסדר, היכן שלא תהיה.

הזמנו פיצה פרושוטו ופטריות, לזניה ראגו, פפארדלה טלה ולקינוח, משהו שנקרא דולצ'ה בננה. סה"כ 217 ש"ח.

השעה הייתה 13:47. "כמה זמן את חושבת שזה יקח?" שאלתי את הבחורה שהיא לא יפעת, "אנחנו מתחייבים עד שעה, אבל אין עכשיו הרבה לחץ, אז אני מאמינה שזה יקח פחות." היא מאמינה, ואני גם מאמין לה. ניתקתי את השיחה. צ'או.

אבא ועידן מסתכלים על תמונות מאיטליה. אני מצטרף. "אז מה אכלת שם, אבא?" שאלתי, והכנתי את עצמי לקנאה שתבוא כשאבא יספר לי על כל השפע שיש לאיטליה להציע. "שום דבר מיוחד, הרבה פסטה. הייתה אחת קרה עם תירס." לא מרגש במיוחד. זה לא נשמע כמו האיטליה שלי. דחקתי בו, "זהו?" אבא עוזב את הטלפון לרגע ונזכר שהם גם אכלו ב"איזו מסעדה עם כוכבי מישלן". זה כבר יותר טוב, הנה מגיעה הקנאה. הוא לא זוכר את השם של המסעדה, אומר שלא היה ממש רעב באותו ערב. בא לי לתלוש את השיער.

"אה, וגם אכלנו ב'נובו', אתה יודע, הזו של…"

"רוברט דה-נירו", אני מתפרץ.

"כן, היה ממש טוב דווקא."

"מה אכלת?" שאלתי בהתלהבות.

"סושי." אמר ולא הוסיף.

"…סושי?"

"סושי וסשימי."

ויתרתי. נראה שאבא היה הרבה יותר מעוניין במכוניות מאשר באוכל. עליהן הוא דיבר בפה מלא. מעבר למסלול הסטנדרטי ולנהיגה במהירות הם גם עשו תרגילים מאתגרים יותר. מסלולי החלקה, עצירות פתאומיות, סלאלומים. הוא הראה לי וידאו של אחד התרגילים, שהרעיון בו הוא לשלוט במכונית עם הגלגלים הקדמיים בלבד. אלפא מיטו קטנה וחמודה שמדדה על קביים עם גלגלי-עזר, כמו כלב נכה. אם הייתי מוצא אחת כזו ב"תנו לחיות לחיות" הייתי מאמץ אותה בלי להסס.

הוידאו מצורף למטה, יחד עם עוד סרטון בונוס. בשביל חוויה אודיו-ויזואלית שלמה, אתם מוזמנים לנגן את שני הסרטונים בו זמנית.

 

הפעמון צלצל, 14:24. קצת פחות מארבעים דקות. ידעתי שאפשר לסמוך על הבחורה מהטלפון. השליח הגיע עם שקית נייר גדולה ומעוצבת, ומגש פיצה משובץ. על שניהם התנוססו בגאווה המילים "לה דולצ'ה ויטה".

בתוך השקית היו שלושה מיכלי פלסטיק, כשעל כל אחד מהם מדבקה עם שם המנה ועם המילה "בתיאבון!" בכתב נשי. טאץ' חמוד, מעניין אם היא כתבה את זה. ערכנו את השולחן במרפסת והתיישבנו לאכול.

הפיצה הייתה פשוט מצוינת, למרות שהגיעה קצת קרירה. הפטריות והשינקן בלטו מאוד, הרוטב והמוצרלה היו מעודנים יותר. הבצק היה דק ורך, אבל לא רך מדי.


הפפארדלה טלה היה מתובל בדיוק, עם חתיכות פלפל אדום וצהוב. לצערנו הוא גם היה קצת יבש, וגם הוא הגיע פושר. לא ברור מתי המנות הספיקו להתקרר, בהתחשב בכך שהדירה היא במרחק שתי דקות מהמקום והמשלוח הגיע בכזו זריזות.

הלזניה הצליחה להישאר חמה במרכזה, והייתה מפוצצת ברוטב ובשר. קצת יותר מדי, אפילו, הגבינה ודפי הפסטה בקושי היו מורגשים. עידן אמר שזה מזכיר לו כריך סלופי ג'ו. היה גם משהו קצת מתוק מדי בתיבול שלה, אבל זה התאזן ברגע שהוספנו מעט פרמז'ן.

פה אגב רימינו קצת, והשתמשנו בפרמג'יאנו רג'יאנו שאבא הביא ישירות מפרמה. הפרמז'ן שהגיע עם המנה לא משתווה, אבל אי אפשר באמת להאשים את ג'ויה בזה.

כל המנות היו טעימות ומשביעות, בסך הכל. חיסלנו את שלושתן בדקות ספורות. עידן הלך לעכל מול הטלוויזיה, ואבא הלך למטבח לנקות קצת.

"רגע, מה עם הקינוח?" שאלתי.

"אני מפוצץ." אמר עידן.

"אני אקח אולי ביס." אבא זרק מכיוון המטבח.

לעזאזל. גם אני כבר הייתי מלא, אבל אין ברירה, חייבים לסיים. לקחתי את הקינוח לבד אל המרפסת. זה נראה לא רע. דפי פילו ובננות מקורמלות נחים בשלולית של שוקולד. ניפצתי את הפילו עם הכפית וגרפתי קצת מהכל לתוך הפה.

לשנייה בהיתי אל האופק בעיניים מזוגגות, כשהכפית עדיין בפה שלי. זה אלוהי. בין עלי הפילו היה מוס שוקולד לבן שנמס בפה. הבננות המקורמלות היו מתוקות מנשוא, עם טעם עדין של אגוזים. כל הטעמים השתלבו ורקדו לי על הלשון. יצירת אמנות. זה מסוג הקינוחים שמתאים בדיוק באיטליה הדמיונית שלי.

"אתם חייבים לנסות את זה. זה מדהים." אמרתי אחרי הביס הראשון, ובדרך לשני, "עידן, בוא תטעם. אני רציני." עידן קם מהספה ונעמד ליד השולחן, הוא לקח כפית, טעם, ומיד התיישב לידי לאכול עוד.

"אבא, אתה בא לטעום?"

"עוד שנייה. תשאירו לי ביס."

עוד שנייה וזה כבר לא יהיה, לקחתי את הפלסטיק ביד וניגשתי לאבא ששטף כלים במטבח. הושטתי לו כפית גדושה, "ממ… וואו. זה מתוק נורא", הוא אמר. הנהנתי בהסכמה, ואכלתי את הביס האחרון בעצמי.

אחרי קינוח כזה קשה שלא להיות מרוצים, ובסיכומו של עניין שלושתנו נהנינו מהארוחה. למרות שהמנות העיקריות לא היו חמות או מרגשות במיוחד, ניכר שהן עשויות היטב ומרכיבים איכותיים. המחיר לא זול, כמעט 80 שקל לאדם כולל טיפ וקינוח, אבל אנחנו הרגשנו שקיבלנו תמורה לכסף. הדבר הכי חשוב הוא שהארוחה הזו הצליחה לספק לי חלק מהכמיהה לאיטליה. בעוד כמה שבועות אבא ועידן יוצאים לחופשה שמתחילה ברומא ומסתיימת במילאנו. אני הוזמנתי, אבל נאלצתי לסרב. אני עסוק בעבודה.

חוץ מזה, אני יודע שהמציאות לא באמת תשתווה לאיטליה הדמיונית שלי, ואני מעדיף שהיא תישאר איך שהיא.

ג'ויה רמת השרון: 03-5477999 (יש גם סניפים ברמת החייל ובהרצליה פיתוח)

פיצה פרושוטו ופטריות – 49 ש"ח

לזניה ראגו – 62 ש"ח

פפארדלה טלה – 58 ש"ח

דולצ'ה בננה – 38 ש"ח

 

 

קטגוריות:: Featuredאוכלים בחוץאלעד דרוריבקורת משלוחיםכללילא הורגים את השליח

תגיות:

אודות הכותב:

RSSתגובות (6)

כתיבת תגובה | כתובת טרקבק

  1. מאת נדב פרץ:

    מתחשק לי את הפיצה הזאת לארוחת בוקר עכשיו. כתבת יפה.

  2. מאת חמי:

    אהבתי את סיפור המסגרת יש הרבה אהבה ורגישות עם הומור עצמי.

  3. מאת מיכל:

    יאללה כל הכבוד, הפנמת את ההערות מהפוסט הקודם. שאפו

  4. מאת יורם:

    היי,

    הסיפור טוב אבל התמונות בכל היבט עושות עוול …

    אינן מעוררות תאבון ובטח ובטח שלא הולמות אתר מסוגכם.

    חובבני מידי

  5. מאת אילן תלמוד:

    מסעדה נחמדה ושירות טוב.

  6. מאת עזי:

    יכול להיות שלא הבנתי אבל לפי הכותרת התכוננתי לביקורת על מסעדה בינונית,אך נראה שיש להם אחלה של אוכל (חוץ מהקטע שהמנות הגיעו פושרות ובשביל זה יש מיקרו..).
    יום טוב,
    עזי.

השארת תגובה