עוד לא אבד שוק תקוותנו

בכל חופש גדול, לפני שהיינו נוסעים לתל אביב, אמא שלי היתה מדביקה לי טוב טוב את התלתלים לראש, מותחת את הקוקיות עד שהייתי צווחת מכאב ושולפת את "החולצה הטובה" מהארון, מכניסה לי אותה למכנסיים ומזהירה אותי אלפי אזהרות. הימים היו ימי אורון ירדן ונאוה אלימלך. בישראל הקטנה והתמימה סיפורי רצח איומים של ילדים קטנים מסביון ומבת ים החרידו את עולמם של הורינו.

אני עדיין זוכרת את התמונה של הטרנינג של אורון ירדן, שנשאר תלוי בכתה, ואת אמא שלי, מניחה יד חמה על ראשי ואומרת שצבי גור תמיד נראה לה מופרע ושבטח המשפחה שלו במושב נורא מתביישת בו. אני לא הבנתי מה זה מופרע, כי הייתי רק בכתה ב'. חשבתי שזה מישהו שמפריע בשיעור. אז התמקדתי בבושה והסתכלתי לבן דוד שלו טוב טוב בפנים, לראות אם הוא מתבייש כשהוא עולה במדרגות של הצרכניה. אבל הוא נראה לי כרגיל, כאילו שאין לו בן דוד מופרע שבגללו הטרנינג של אורון ירדן ישאר לנצח על המתלה בכתה.

"את לא עוזבת לאבא את היד ולא חולמת חלומות במקום להתרכז בדרך" היא היתה מסתכלת לי לתוך העיניים ואני הייתי לובשת מבט נבון וקשוב, שהבטיח ששום דבר מהדברים שלה לא חילחל לי למוח. "אם את בכל זאת מאבדת את אבא, עיצרי במקום ואל תזוזי. הוא ימצא אותך…" ואני הייתי מהנהנת במרץ. "ואם מישהו שהוא לא אבא ניגש אלייך ואומר לך לבוא, את לא הולכת איתו לשום מקום וגם לא עונה לו. רק עושה את עצמך מכירה את בעל הדוכן. שמעת?" הינהון נמרץ, מבט נבון, וגם "כן אמא".

בלב חשבתי לעצמי שאני יודעת בדיוק איך נראה אדם רע. הוא עם קרחת וכשרון ציור, כמו צבי גור. ואם הוא יתן לי סוכריה אני בחיים לא אסכים לקחת וגם לא שוקולד, למרות שאני אוהבת שוקולד. ואני גם אגיד לו שאני יודעת בדיוק מה הוא זומם לעשות ושאבא שלי עני ואין לו כסף לשים מתחת לבלטה ולכן לא כדאי לאיש הרשע לקפל אותי בבגאז' של האוטו.

הייתי עולה לטרנזיט הכחול, המאוורר הקטן, היה עושה "פווו" לכיוון של אבא שלי ואני הייתי מסתכלת דרך החלון ומחכה שהעולם יפסיק להיות מושב בצרון ויתחיל להיות הדרך לתל אביב. לפעמים היינו לוקחים טרמפיסטים מהמושב שהיו צריכים להגיע לעיר הגדולה. אז הייתי עוברת מהר מהר, בלי להתבקש, למושב האחורי, כי מבוגרים צריכים לשבת "מקדימנית". ככה הייתי יושבת ב"מאחורנית" ומקשיבה לשיחות מעניינות של מבוגרים. עד שהגענו לתל אביב ידעתי בדיוק מי הצביע תחיה, מי שקע בחובות, מי שקע בבוץ ומה אמרה סבתא שרה על אבא שלי.

מוקדם בבוקר היינו מגיעים למשביר המרכזי, זה שמול הסינרמה. אבא שלי היה מסתובב שם כמו מלך וכולם היו אומרים לו שאנחנו נורא דומים. אני הייתי הולכת אחריו לכל מקום, כמו זנב, מחייכת כשמדברים אליי ומתנהגת למופת באופן כללי. אחר כך היינו הולכים לקפיטריה ואבא שלי היה מחסל שני סנדוויצ'ים, קפה ועוגה ואני הייתי שותה מיץ ענבים ועוגת שמרים עם קינמון וצימוקים. הייתי אוכלת אותה בסבלנות מבחוץ פנימה, ואת החלק הלח והרך הייתי שומרת לסוף.

כשהוא סיים את כל העניינים שלו במשביר, היינו נוסעים לשוק התקווה. אבא שלי היה חונה "חניית קניינים" על המדרכה ואומר לי "להשפך" מהאוטו.

לשוק התקווה היה ריח של מלונים מתוקים ושל בשר ודם.

הייתי רצה אחרי אבא שלי, שהיה זורק קללות בעירקית או עונה להן, בעירקית. הוא הלך מהר ואני רצתי אחריו כפי יכולתי. "תזכירי לי לקנות עגבניות בדרך חזרה" הוא היה זורק לי תוך כדי הליכה, ואני ידעתי שלא צריך להזכיר לו לקנות עגבניות, כי אצלו זה באוטומט, הרבה לפני שאייל שני עגב על עגבניות.

הייתי רצה ומסתכלת על הרוכלים, על הזקנות שביקשו נדבה ועל הררי הסוכריות בתפזורת שאפשר היה לבנות מהן שכונה שלימה של בתים כמו של עמי ותמי. חיפשתי גם אנשים רעים בקרחת, עם מכחול ועפרונות ציור שרוצים להכניס אותי לבגאז' והחלטתי לא להגיד לאמא שלי והוא לא נותן לי יד בשוק, כי היא בטח תתאכזב ולא תסכים לי יותר ללכת איתו לשוק. אם הוא היה נותן לי יד, הייתי צריכה לדאוג פחות והייתי פנויה לראות יותר דברים ויכולתי להסתכל טוב טוב על אנשים ולחבר עליהם סיפורים בראש. אבל הייתי צריכה להתרכז, כי יש לי אמא שאוהבת אותי בבית.

באמצע השוק היינו פונים שמאלה, לשוק הבשר. ריח הדם היה גובר ואליו התלווה ריח איום ונורא של נוצות שרופות. הסנדלים האדומים שלי היו מוצפים במיץ של דם, מים ואבק ועכשיו הייתי צריכה גם להזהר מאנשים רעים וגם משלוליות הדם העמוקות.

פעם נכנס לי מקור של תרנגולת לעקב הרגל. לא עצרתי למרות שהוא הכאיב לי נורא, הלכתי מהר מהר, כמו ילדה טובה, מדרבנת את עצמי על ידי דמיונות שצבי גור רץ אחרי ושאסור בשום אופן לעצור. כשהגענו לשמש כף הרגל היתה מכוסה בדם ובטינופת. דם שלי ושל תרנגולות ופרות. המלצר עם השפם הקטן נתן לי מגבת מטבח די מלוכלכת וחלץ לי את הסנדל. לא בכיתי למרות שרציתי. אחר כך הוא אמר משהו מעל לראש שלי, בעירקית, ואבא שלי שם לי פלסטר ואמר שאני צריכה להזהר יותר כי עכשיו עם הרגל המלוכלכת הזאת אי אפשר ללכת איתי בעיר.

אבל המלצר ליטף לי את הראש, נתן לי מיץ ירוק, שיפוד שומן כבש ושיפוד לבבות וגם עגבניה על האש ופיתה ע-נ-קית ולוהטת. אכלתי הכל, ואבא שלי אכל פי עשר ודיבר תוך כדי בעירקית וצחק עם כולם. כולם עישנו, שתו תה רותח, כהה ומתוק ודיברו בקולי קולות. שמחתי והייתי גאה. כאן אבא שלי חשוב ומאושר ויש לו מיליון חברים עירקים שניראו מאד שונים מהחברים שהיו לו בקיבוץ ומהאיכרים של המושב.

כשחזרנו הביתה במקום לשמוח שאף צבי גור לא כלא אותי בתא המטען ולהתפעל מזה שאני ילדה אחראית ועירנית, אמא שלי היתה אומרת שצריך להכניס אותי להשריה עמוקה מכל הלכלוך שאספתי בעיר ושולחת אותי מהר מהר להתקלח. בחדר האמבטיה, רגע לפני שהשלכתי את החולצה לסל הכביסה, הייתי מריחה אותה שוב. היה לה ריח של זיעה, עשן ובשר כבש וכתמים של טחינה ושפריצים של עגבניה צלויה.

שנים לא הייתי בשוק התקווה. אולי יותר מעשרים שנה. אולי הרבה יותר. ישראל התרגלה לאנשים רעים ואלימים שמולם צבי גור נראה כמעט נער צופים תמים. טוב, בעצם לא.

אתמול חזרתי אל השוק, מלווה בשתי חברות, האחת, הררית, אוכלת וסובלת בשביל שניים ושותפה ליצירה היפה של הטבע והשניה, מלכת השוק, דקלה, שקבעה את משכנה בשכונה. הן פוגשות אותי אבודה ורועדת מפחד. נער רחוב פנה אליי וכשסרבתי לענות לו הוא החליט ללכת אחרי לכל מקום ושאל אותי אם מישהו עשה לי משהו רע בחיים וכשסרבתי לטיפול פסיכולוגי מהיר הוא צרח עליי "עופי מפה" כזה שהזכיר לי משהו שרציתי לשכוח.

התקרית הזו כמובן היתה מקור בלתי נדלה לבדיחות עליי ולגלגולי עיניים מצד השתיים שרק נפגשו וכבר כרתו ברית "גייס חמישי" כנגדי. גאונות. כנקמה גררתי אותן במקום ל"שמש" הישן והטוב ל"דוד חביב" לאכול קיבות, מעיים ושאר הארד קור עירקי, וגם קובות.

האמת שלאנשים שלא מחזיקים אמא או אבא עירקיים בבית הבקיאים ברזי המטבח המשגע הזה, "דוד חביב" זה אחלה מקום לאכול בו ארוחת צהריים. יש שם מלצר מתוק עם גשר בשיניים, כתבות אוכל מלפני תשעים שנה הממליצות על המקום וצילומים דהויים של בעלי המקום עם כל ידועני שנות השבעים-שמונים. השירותים מאחורי וילון כותנה ויש שם זקנים שאוכלים בשקט את מה שנשותיהן הכינו פעם, לפני שמתו או שידיהן לא יכלו להן יותר ואת המטבח כבשה הפיליפינית.

הזמנו קובה תפוחי אדמה שהיתה עמילנית מדי וממש לא השתוותה לזו של סבתא ליליאן. היא היתה גדולה, עם מילוי נדיב, אבל חסר בה מלח, בהרת וטעם של זכרונות. מנות קובת הסלק וקובת הבמיה לעומת זאת היו טובות ואחרי תוספת של מלח מצידנו היינו מבסוטיות. מה שאני אוהבת בהררית זה את ההרפתקנות שלה. היא לא תגיד "איכס" על מנת מעיים ממולאים. התלבטתי בין מעיים לפאצ'ה, קיבה ממולאת, והלכתי על מעיים שהיו טעימים, אבל גם כאן, המלח היה בקימוץ. 150 ש"ח עם שתיה וטיפ נאה.

"היה בסדר, אבל שמש יותר שווה" אמרה הררית. "בפעם הבאה הולכים לישראל מרכז הקובה או לניסים" הודיעה דקלה, מלכת השוק. "זה בגלל שצחקתן עליי. נקמה" הודעתי למגוייסות הגייס החמישי, אבל בעצם לא אמרתי להן ולי שאני צריכה עוד טיפונת זמן כדי להכנס לשמש. פחדתי שגם את שמש לא אמצא כמו פעם. שוק הקצבים כבר לא מטונף כמו פעם. הוא סלול, נקי ואין בו שלושיות של דם וראשי תרנגולות שמתגוללים על הדרך. היה שם ריח דם ובשר, אבל אחר, מתון ומתורבת, בלי הכאב של מקור התרנגולת בעקב.

וישנם דברים שלא השתנו בשוק. כמו הדואט בין צנעה לבגדד. תימנים ועירקים עומדים שכם אל שכם, סמבוסק לצד לחוח, שניהם טריים, מהבילים וזולים.

הירקנים, הגם שחלקם נולדו בארץ והם כמעט בגיל שלי, מדברים עירקית שוטפת, מתקשים בעברית ופונים אליי ב"בדאלק" שמעלה לי דמעות געגוע לנסיכה מהחידקל שאל ה"בדאלק" שלה אני כל כך מתגעגעת.

"נולדת בעירק?" אני שואלת מוכר במיה. "לא. נולדתי בשכונה, אבל פה זה עירק יותר מעירק" הוא עונה לי ושואל אם אני יודעת מה לעשות בבמיה שלו כי הוא לא מבזבז אותה על כל אחת. אני הולכת בין הדוכנים, מקשיבה לשפה שאינני מבינה, אבל נימי נפשי דוברים אותה חופשי.

עוד לא התחלתי לגלות את שוק התקווה מחדש, על צניעותו ויופיו, אבל מה שגיליתי אהבתי. אגמי עמבה מכל הסוגים, כזו ממנגו קלוף וכזו שבאה כל הדרך מהודו. יש שם שתום אג'ם שאני מכירה מהבית והררי לפת וזיתים. יש שם כמעט הכל, אבל בצניעות. הכל למטבח עירקי, שיש בו אמא שמבשלת, כמו פעם וסבתא תימניה שעדיין מכינה את הסחוג, בעצמה, על אבן.

אם אתם שם, אל תחמיצו את מערת העלי-באבא של "תבליני נעמה" ברחוב המבשר 4. יש שם בעבע קדרסי מצוין, בהרת כמו שצריך, ים של ממתקים וגרעיני אבטיח מעולים. החנות הזו מצדיקה סיור של כמה שעות וכתבה נפרדת. הבטחתי לעצמי ועל כן אקיים.

גם את הסאלוף, דוכן התימני הממוקם בתחילת השוק, אתם ממש לא רוצים להחמיץ. יש שם קובנה משגעת, לחוח, מלוואח, ג'חנון שהררית מדווחת עליו כעל הג'חנון הטוב ביותר שנמכר בסביבה. אפשר לאכול במקום ואפשר לקחת קפוא הביתה. ביום שישי כדאי להגיע מוקדם כי אי אפשר להכניס לסביבות הדוכן סיכה. נתן, הסבא וגילי הנכד, מנהלים את המקום, בחיוך. גם המקום הזה שווה כתבה נפרדת וכך אעשה.

התשובה העירקית לפחממות שהגיעו על מרבד הקסמים נמצאת במאפיה של טחן, ברחוב האצ"ל 41. מלכת השוק וחיוכה הכובש איפשרו לי להכנס פנימה, לראות איך האופה מלהטט עם הבצק ומדביק את הפיתות לטאבון. הפיתות מעולות, עם חלקים קראנצ'יים ובשרניים, יש שם יופי של סמבוסק מטוגן וסמבוסק אפוי ממולא בג'יבן וכמובן בעבע בתמר. גם המקום הזה, כמו קודמיו, ראוי לכתבה משלו.

ויש שם פירות זולים וטריים טריים. עדיין אין שם את הפלצנות והגיוון של "הכרמל", כי תושבי השכונה משתמשים בו, חיים אותו והשוק הוא הלב הפועם של המקום.

בשכונת התקווה ישנה דלות מכאיבה, המון פליטים, עוני ועזובה. אבל יש שם גם משהו שהייתי רוצה שלא יאבד. יש שם ריח של זכרונות וטעמים שאם לא נזהר ונשמר, הם יפנו את מקומם לביג מק ולצ'יפס קפוא.

שעתיים בשוק התקווה ויש לרגע הרגשה שעוד לא אבדה תקוותנו, לפחות לא בגזרת הקובנה והסמבוסק.

תודה לדקלה מלכת השוק ולרוביק, האם הפונדקאית ליצירתו היפה של הטבע. תודה לאנשים היפים של התקווה שהחזירו לי את הרוז' ללחיים. אהבתיכם. עוד אשוב.

נסיימה בזמר ונתראה מחר בין הסמטאות…

קטגוריות:: Featuredאוכלים בחוץכללימסעדותמקומות שאהבנונעמה פלדעושים שוקפוסטים אהובים

תגיות:

אודות הכותב:

RSSתגובות (11)

כתיבת תגובה | כתובת טרקבק

  1. מאת חמי:

    איזה תותי עץ ענקיים
    האם את זוכרת באיזה דוכן נמצאו?

  2. מאת Pormeleg:

    איזה יופי של זכרונות, עשית לי חשק עז לעשות שם סיבוב. כשהייתי קטנה סבא וסבתא מצד אמא גרו באיזור ועשו את הקניות שלהם אך ורק שם.

  3. מאת יוני:

    מקסים מקסים, יצא מלב ונכנס אל לב.

  4. מאת אורי:

    זכרונות ילדות. גרתי בילדותי בדרום ת"א והשוק היה חלק מנוף הילדות. הביקור השבועי בשוק עם אמא, בד"כ בימי חמישי או שישי חקוק בזכרוני.

    עכשיו מסתפקים בסופר אבל מתגעגעים לריחות, לטריות, לאנשים ולמקומות ההם.

  5. מאת שי:

    משום מה בכל כתבה על השוק בכל מקום אפשרי, יוצא מקופח אחד.
    בסוף השוק (או בתחילתו, תלוי מאיפה באים), ממוקם עירקי זקן וחביב בדוכן (כבר למעלה מ 40 שנים) והוא מוכר את הסמבוסק הטוב ביותר שיש ושתייה ירוקה וקרה מלאה צבע מאכל וסוכר.
    פשוט תענוג עילאי. חובה לנסות.
    מקווה שתיקני את העוול ולו במעט… :-)

  6. מאת נדב פרץ:

    כשצבי גור ברח מהכלא הייתי אני בכיתה ב'..אותן חרדות ישנות של אמא חזרו וההורים פחדו שהשיקוץ הזה יחזור להתחבא בפרדס של פויו סגל במושב. ואת מי הם הפקידו לשמור עליי? היום אני יודע שהייתי צריך להילחץ..אולי בגלל צבי גור לא נתנו לי אמא ואבא ללכת לבד לצרכנייה עד גיל תשע. החצייה של הקו של אבישר נעשתה בפחד אולי משהו נורא יקרה לי . כאילו חציתי את הרוביקון. כתבת נפלא,אחותי, והגעגוע הזה לסבתא ליליאן ,לטעמים העדינים של האוכל המפואר שהייתה מכינה וגם לפסנתר עליו הייתה פורטת בפראות ובמקצב ומבטא בלתי אפשריים את "על כול אלה". זכרונה לברכה.

  7. מאת ציונית:

    אחורה בזמן… אח ימי התקווה, החארקות בלילה, הסברסים, השוק, הסמטאות, הגוגואים, הגולות..
    תמימות שאבדה.

  8. מאת reli:

    געגועים לישראל האחרת

  9. מאת ענב:

    כתיבה מקסימה ונוגעת ללב, מעורר זכרונות ילדות וגורם לי להיות רעבה נורא…..

  10. מאת רוני:

    תודה, תודה רבה! הזכרת לי את הביקורים בשוק עם סבתא לאה (ז"ל) ריחות וטעמי ילדות.

השארת תגובה