Jockerman – בשבוע שעבר ראיתי אגדה

את הסיפור הזה אספר הפעם לעצמי. רק לעצמי.

זה שאחר כך אשלח אותו לכאן או לשם בכל זאת יהיה כנראה בגלל שאני פולני שחושב שכדאי גם להתפרנס אם אפשר. שצריך. שחובה.

לא נורא. נדמה לי שגם האיש שעליו אספר חושב ומתנהג כך לפעמים. עובדה, הוא עושה פרסומות לויקטוריה סיקרטס. לא נורא. עובדה, תראו מה יוצא לו.

את הסיפור הזה כבר סיפרו לעצמם מן הסתם אלפי ובעצם מיליוני בני אדם בעולם בחמישים השנים האחרונות. כך זה צריך להיות. בשבוע שעבר סיפרו אותו לעצמם עוד 20,000 איש.

טוב, חלק מהם.

חלק אחר נעלב שלא אמרו לו שלום יפה ותודה ולהתראות. הלו תל אביב.

בשבוע שעבר ראיתי אגדה.

הייתי אמור אולי לכתוב כאן אגדת מוזיקה. אבל האיש שראיתי הוא לא אגדת מוזיקה. לא רק.

האיש הזה הוא אגדה, נקודה. בלי מירכאות ובלי הגזמות.

לא רק אגדה של מנגינות ומילים. לא רק של רעיונות, גדולים וקטנים. לא רק של קול צרוד ומעוך ושבור.

האיש הזה הוא אגדה של המאה העשרים. של התרבות האנושית כולה.

לא פחות.

האיש הזה הוא כמובן רוברט אלן צימרמן.

בוב דילן.

שעה ארוכה פסענו בין שבילי הפארק בדרכנו אל האצטדיון. כשהגענו גילינו שלא כולם חשבו כמונו. היציעים הקרחים סיפרו סיפור אחר.

נכון, היו שם בוודאי עשרות אלפי בני אדם. אבל הרבה פחות ממה שהמקום יכול להכיל ולבטח הרבה פחות ממה שיהודי אחר – מוכשר גם הוא, נכון- הצליח להביא לכאן לפני כמעט שנתיים.

ל. כהן הוא זמר נפלא. אבל – סליחה – איפה הוא ואיפה ב. דילן. איפה מישהו ואיפה דילן.

אבל הוא ידע להגיד שלום תל אביב ולעשות לנו ברכת כוהנים כך שכולנו נפלנו לרגליו. גם אני שמאז אותה הופעה לא מקשיב לו יותר. לדילן לא הפסקתי להקשיב אף יום בחיי הבוגרים.

בתחילת הערב עלו לבמה אסף אבידן המקומי – ג'ניס גו'פלין ממין זכר – ואחריו ריקי לי ג'ונס – ג'וני מיטשל יד שנייה משנות השמונים – איך אהבתי אותה פעם, ולמה לכל הרוחות – ובמשך כמעט שעה ייבשו את אלו שעוד טרחו להגיע. ושוב, הם היו רבים, אבל לא מספיקים.

הכתבות הרבות בדבר יכולתו הפלאית של דילן לחרב כל חלקה טובה בהופעות שלו עשו כנראה את שלהן. הן והמחירים הגבוהים.

בעניין המחירים אגב, אני נוטה להסכים. ולכן, אם דילן יבוא שוב, וזה כנראה לא יקרה, אקנה לעצמי את הכרטיס הכי יקר. דביל שכמוני. חוסך על אגדות.

ואז, אחרי הפסקה קצרה, כבו האורות וקול, מוקלט כנראה, נאם באנגלית משהו על סגנו של אלוהים או אחיו של ישו שתיכף יעלה ויבוא. וכשעלו האורות הוא עמד שם.

כנראה.

לך תדע אם גם הוא לא היה מוקלט.

ממרומי השורה ה-47 ביציע, אל מול מסכים ששידרו רק לונג שוט, זה יכול היה להיות גם אבא שלי.

אבא שלי אגב, לא רצה לבוא.

אתה עוד מחכה לסינטרה, שאלתי אותו?

רק בזכות הפסים השחורים בצדי המכנסיים השחורות אף הן, והכובע הצהוב המוזר, שרק יומיים אחר כך גיליתי שהיה בכלל לבן, הבנתי באמצע השיר השני מי מבין העומדים על הבמה הרחוקה הוא דילן. באמצע השיר השלישי או הרביעי הבנתי גם שאני שומע עכשיו את Tangled up in Blue.

וזה נמשך כך כל הערב. All Along the Watchtower, Like a Rolling Stone, Blowin' in the Wind, ועוד לא מעט המנוני שנות שישים ולהיטי שנות ה-2000 חורבו בשיטתיות על ידי מי שלמרות שהוא מפורסם בכך לא מצליח להפחית את ההלם של לצפות בו עושה זאת 'לייב'.

ואז, אחרי שעה, קרה הנס. נתפסתי. כמו לפני 18 שנים בנמל חיפה. לא כמו לפני 24 שנים בפארק הירקון.

נתפסתי בשיגעון. בכשרון. בגאונות. בחוסר הנכונות לשים זין על הקהל.

ובהומור. יותר מכל בהומור.

פתאום הבנתי סופית. רוברט צימרמן הוא יהודי מצחיק להפליא. לא פחות מגראוצ'ו מרקס או ג'רי סיינפלד. הוא אמנם צוחק גם עלינו אבל קודם כל, כך נדמה לי, על עצמו, על האגדה הזו שאני מדבר עליה ועל המיתוס שהפך להיות.

וזה מקסים. וזה נפלא.

וזה מה שהופך אותו לאגדה שווה באמת. זה שבעיני עצמו הוא לא כזה. וכן כזה. ולא כזה.

צ'פלין של הקול כתב רוטבליט בעיתון יומיים אחר כך. עוד יהודי של מילים חכמות. כמה נכון.

בני בן העשר שהיה גיבור ושרד עד הסוף, היטיב לתאר זאת: " אני נהניתי יותר מכולם" הוא אמר, "כי אני לא מכיר את השירים ולא יודע למה הייתי אמור לחכות."

במהלך ההופעה ניסיתי קצת להסביר לו מי זה דילן. לא הייתי צריך. נדמה לי שהוא הבין לבד. ישבתי לידו, חיבקתי אותו והוא לא התנגד והייתי האב הכי גאה בעולם. יום אחד הוא עוד יספר על הערב הזה לנכדים שלו. אני מקווה. בבית סיפרנו לקטן שרצה גם הוא לבוא ולא הרשנו לו כי הוא קטן מדי (ואני אצטער על כך כל ימי ובעצם כבר מתחרט), סיפרנו לו שלא ראו טוב במסכי הוידאו. הוא הביט בנו ואמר: " מה זה משנה? הכי חשוב זה לשמוע לא? "

דילן עצמו היה חותם על זה.

בדרך הביתה ניסיתי גם להיזכר במנגינות, ששמעתי הערב בפעם הראשונה כמובן. לא הצלחתי. אבל באורח פלא לא נזקקתי גם לישנות, המוכרות.

איך אמר פעם ג'ון המונד: "הלילה ראיתי את העתיד של המוזיקה."

קוראים לו בוב דילן.

הוא אמר את זה כמובן על ברוס ספרינגסטין הצעיר ולא על דילן בן ה-70, שגם אותו הוא גילה, אבל זה מתאים. כן, גם בגיל 70 דילן הוא העתיד, לא רק ההווה והעבר של המוזיקה. רק שיחיה עוד שנים ארוכות ולא יפסיק את הסיבוב שהוא קורא לו הרי הסיבוב שלא נגמר לעולם.

דילן הוא המון דברים. נביא- שלא בטובתו, משורר- בחסד עליון, מוסיקאי- מחונן, נגן גיטרה – בסדר, נגן מפוחית – חד פעמי, אם אתם אוהבים מסורים, ואני אוהב, וזמר, נו, טוב.

אני מת על הקול שלו. אבל אני זה אני.

אחרים אומרים קרפדה מעוכה. הבן שלי אמר בזמן החימום שהוא מחכה כבר לקרפדילן.

איזה ילד מצחיק יש לי.

אבל נדמה לי שלפני ואחרי הכל דילן הוא איש חכם ומצחיק. מוקיון גאון.

אתם נורא רוצים שזה יהיה קשור גם לאוכל, חברי הקהילה הקולינרית של ישראל?

בסדר.

בחיים לא שמחתי יותר בבירה מחורבנת קטנה במחיר מופקע. בכוס פלסטיק. בלי שמות. נחשו לבד מי משתלט על אירועים כאלה. אחותה של הבירה שהיא כנראה הטובה ברמת גן.

ולמי שמתעניין, לא, לא ראינו שעיר בדרך הביתה. שמענו ינשוף. זה שימח לא פחות. שלושה ימים אחר כך יצאנו לסיור בחולדה ושם גם ראינו כמה. ינשופים.

אבל ינשוף יהודי כמו דילן לא נראה יותר. אולי. אולי כן.

היה שלום חבר בוב. אולי תבוא שוב. מבטיח לקנות כרטיס בשורה הכי קרובה שתישאר ולהביא גם את דניאל, אחיו הקטן של איתמר. לא תבוא בשביל זה?

קטגוריות:: Featuredאנשים עם בייגלהחיליקכללי

תגיות:

אודות הכותב:

RSSתגובות (14)

כתיבת תגובה | כתובת טרקבק

  1. מאת tali l:

    אנחנו נעלבים ממה שלא צריך להעלב….
    לא אמר שלום תל אביב במבטא עילג… לחשוב שיש אנשים ששלוש המילים האלה עושות להם את ההופעה.
    אהבתי והתרגשתי איתך… תודה!

  2. מאת שמעון:

    אני נהניתי בחוץ עם אישתי והבנות. לא היה לנו כסף ולב להומיא על ההופעה אבל הרגשתי שאני צריך לכבד את המעמד ואת היהודי המוזר בנוכחותינו.

    לא הצטערתי לשניה.. אם הוא באמת היה שונא אותנו הוא לא היה בא.

  3. מאת oded:

    אוי, אתה נפלא!!

    בעולם, שבו כלי תקשורת שולטים במוחות האנשים,
    מי שלא מוכן לשחק את המשחק, כמו דילן…
    זוכה בתוית "חידה" במקרה הטוב או "אנטיפט זקן" במקרה הפחות.
    התקשורת צריכה את צרכניה, כדי למכור פירסום,
    אינפורמציה מזמן אינה מפרנסת. מה נותר?
    תויות, תגיות, חרדות.

    לא יודע אם דילן הראה את העתיד של המוסיקה. הלואי.
    הוא בהחלט הראה, שהוא גאון מוסיקלי,
    מהליגה של מיילס דייויס וג'ון קולטריין.
    ממליץ לך להידבק בתקופה הקרובה לתקליט Hard Rain

    וכמובן- להתענג על דילן הצעיר, כותש עיתונאי כסוף שיער
    מניו יורק טיימס..
    http://www.youtube.com/watch?v=GjXAFEZUBGY

    • מאת חיליק:

      איז הכיף לקרוא מישהו שמשחרר בשיא הטבעיות את שני השמות הכי גדולים שיש בכלל בסמיכות לשמו של דילן – קולטריין ומיילס, שלמרות שבכלל אינם קשורים כמובן לז'אנר בו פועל דילן הרי שעדיין ההצמדה הזו היא כל כך נכונה – שתי נשמות חופשיות, הכי חופשיות שאי פעם חיו. תבורך עודד, אתה כנראה יודע באמת מה טוב אם אתה מסוגל להגיד את מה שאפילו מעריץ של דילן, ושל מיילס וקולטריין, כמוני, לא העז לומר לעצמו מעולם – שבוב קשישא לא פחות טוב משני הגאונים הכי גדולים של הג'אז.

  4. מאת נורית ברוך:

    אני עם נעמה, בחוכמה של "זקנים" היטיב בנך איתמר לסכם : הכל שאלה של ציפיות….

  5. מאת רוני:

    הייתי בהופעה, גם השקענו בה עד הסוף אני ובעלי וחכמים היינו – אגדה אכן, חוויה דתית ממש (ולאפקורסית שכמותי זה הרבה) אני ובעלי ריחפנו החוצה אחרי ההופעה כמו שני פרפרים עד ששמענו את הקהל סביבנו ונחתנו למציאות הישראלית – איך הוא לא אמר שלום? למי בכלל אכפת?!!! אהבתי מאוד את אשר כתבת, כל הכבוד!

השארת תגובה