איזה ים מוזר יש להם כאן

 

הוא עמד במרפסת חדרו בקומה האחרונה של מלון דן והביט אל הים. הים היה שקט, שטוח, אפור.

'זה לא נראה בכלל כמו ים.' אמר לעצמו בקול פתאום. 'אין גלים. אין כחול, אין רוח. אין ים.'

הוא הסתובב בכעס ונכנס לחדר. על המיטה היתה מונחת מזוודת עור תנין מהוהה פתוחה. הוא שלף ממנה מפוחית והתחיל לנגן. אחר כך נשכב על גבו והמשיך לנשוף בחורים הצרים. קולות מוזרים מילאו את החדר.

'כמו זהבן מחלל שאיבד את זה.' חשב לעצמו וגיחך בקול מבלי להפסיק לנשוף. 'אולי אפשר לראות כאן זהבן מחלל. עוד משהו שהם לא יודעים עלי. אני אוהב ציפורים.'

אחרי רבע שעה של נשיפות מוזרות שהיו יכולות להזכיר למישהו, אם היה שם מישהו, שיר של בוב דילן, למשל, מנוגן מתוך מייבש כביסה ישן מאד, הוא נהיה רעב וצמא מאד. בעצם התחשק לו גם קצת ויסקי. ג'ק דניאלס. הוא יכול היה כמובן להזמין שירות חדרים ולבדוק את המיני-בר אבל לא עשה זאת.

תחת זאת לבש בחופזה את מכנסי הג'ינס הישנות שלו, חולצת כותנה לבנה ארוכת שרוולים, הרכיב משקפי שמש גדולים וחבש מגבעת ענקית שהזכירה יותר מכל כובע שאישה מבוגרת עשויה לחבוש כשהיא הולכת לים, ויצא מן החדר.
הוא פסע במהירות אל המעלית, ירד ללובי ויצא אל הרחוב.

איש לא זיהה אותו.

הוא עלה ברחוב הירקון לכיוון דרום. זו היתה שעת צהריים מוקדמת. בבוגרשוב פנה שמאלה ואחר כך ימינה בבן יהודה. הוא הביט באנשים.

'איזה יהודים משונים יש להם כאן. ' חשב עכשיו. 'הם בכלל לא נראים כמו יהודים. שזופים כל כך. יפים מדי. יש גם הרבה שנראים מכוערים מדי. לא יאומן אבל מסתבר שיהודים יכולים להיות גם מכוערים מדי. מי היה מאמין.'

אנשים מיוזעים התחככו בו כמעט.

'אולי הם מזהים אותי וזו דרכם לבקש חתימה…' לא הצליח לכבוש מחשבה נרקסיסטית אחת, אבל מיד הבין שהוא טועה.

אישה כבדת גוף, לבושה בטייטס ורוד הדוק, שיערה המחומצן דהוי מאד, פנתה אליו ושאלה משהו בעצבנות, בעברית כנראה אבל אולי דווקא ברוסית. הוא ניסה לסמן שאינו מבין. נראה היה שזה לא מעניין אותה.

מיניבוס אדום-צהוב ועליו הספרה ארבע, עצר בחריקת בלמים לפניו כשחצה, באור ירוק, את הרמזור בפינת טרומפלדור. הנהג קילל אותו נמרצות. הוא לא היה צריך להבין עברית בכדי לדעת זאת. הוא הביט בתימהון בנהג.

'אולי זה בכלל לא כאן.' מלמל לעצמו בבעתה. 'אולי נחתנו במקום אחר. לא יכול להיות שזו מדינת היהודים. לא יכול להיות שיש בכלל מקום כזה.'

הוא טיפס במעלה רחוב טרומפלדור. פתאום ראה בית קברות ישן. הוא נכנס בשער והסתובב אבוד בין הקברים, מביט מסוקרן באותיות העבריות שהכיר קצת אבל לא יכול היה לקרוא ממש.

'אהד ההם' ניסה לפענח מצבה גדולה אחת.

'א…מוני.'

'ביילייק.' נדמה היה לו ששמע על האיש הזה, אבל הוא לא היה בטוח.

'פר לה שז זה לא…' לחש לעצמו משועשע ומאוכזב. 'אף ג'ים מוריסון לא היה מסכים להיקבר כאן.'

'מזל שלא עשיתי עלייה אז, בשנות השבעים', גיחך עכשיו ממש. 'הם היו קוברים אותי כאן. בטח פה ליד בייליק ו…שמואל…הופר. למה אין לו מצבה? מעניין אם זה קרוב של דניס. לא ידעתי שהופר זה גם יהודים.'

הוא יצא מבית הקברות והמשיך לשוטט. עוד ועוד אנשים דחפו אותו לא בכוונה. אבל עכשיו הכל כבר נראה לו מכוון.

איזה מקום מכוער, חשב.

איתמר הלך בשקט. הוריו וסבתו פסעו לפניו על השביל. השמש החלה לשקוע. השמיים הוורידו ואיתמר הביט מלא תקווה באקליפטוסים הגבוהים. עיניו בלשו בין הענפים, מחפשות נקרים סוריים מזדמנים. אולי אפילו יהיה לו מזל והוא יצליח לראות שעיר מצוי. הוא ידע שזה מוקדם מדי אבל הוא קיווה. אביו דיבר בהתרגשות על מה שעוד מעט יקרה.

'אני מקווה שהוא יהיה במצב רוח טוב. סטטיסטית הוא אמור להיות דווקא עצבני. בפעם הקודמת הוא היה טוב ובפעם שלפניה איום ונורא אז יכול להיות שזו שוב הולכת להיות אחת מאותן פעמים איומות ונוראות. מצד שני, אולי הוא סופר עוד דברים בדרך חוץ מאשר את 1987 ואת 1993 אצלנו. אני מקווה…'

קריאה חזקה פילחה את החורשה.

'כרוון. אבא, שמעת את זה, זה היה כרוון.'

'מה…' אביו הביט בו לא מרוכז.

'כרוון. זו היתה קריאה של כרוון. אתה לא מזהה עדיין.'

'מה, כן, בטח. איזה יופי איתמר. '

איתמר ידע שאביו לא שמע ואם שמע לא הקשיב ואם הקשיב זה לא ממש עניין אותו.

גם כשאמר שזה יפה או מעניין, איתמר ידע שאביו לא באמת מתכוון לכך. אביו אוהב יין. ובירה. וג'אז. ואת בוב דילן. לא ציפורים. אולי הוא אוהב גם אותי ואת אמא, חשב איתמר אבל לא יכול היה להחליט האם זה באמת כך. הוא ידע שזה כך אבל הוא לא היה בטוח שהוא יודע לזהות אהבה. לא של בני אדם לבני אדם לפחות. את אהבתו שלו לציפורים הכיר וזיהה היטב. זה הספיק לו. לפעמים.
אולי תישאר בבית, הציעו הוריו שוב לפני שיצאו לדרך. זה יימשך עד מאוחר, עד חצות, ולא נראה לנו שיהיה לך כוח לזה, ולדרך חזרה ברגל.

איתמר לא רצה לגלות להם שרק לדרך חזרה הוא מחכה. לא למוזיקה, אפילו לא לבילוי המשותף הנדיר בשעות כה מאוחרות. רק לדרך חזרה בשעת חצות שבה יהיה לו סיכוי לראות שעיר מצוי. הוא ראה כבר שעיר משורטט נדיר להפליא, פעם, במדבר, ביום. אבל את השעיר המצוי לא הצליח לראות מעולם למרות שחיפש אותו כבר שנים. לפני כמה שבועות הצליח אפילו לשמוע אותו מקרוב. הוא סחב את אביו לשכונה נידחת אחת בגבעתיים ושם שמעו אותו ערב שלם אבל לא הצליחו לראות אותו. איתמר היה ממשיך אבל אביו נשבר לקראת עשר ואיתמר ויתר בכאב לב גדול.

הערב קיווה לראות אותו. גם אם יצטרך לסבול ארבע שעות באצטדיון הגדול והומה האדם מול האיש הצרוד והמאנפף הזה שאיתמר לא הכיר כלל את שיריו ורק עשה את עצמו מחבב אותו כי חשב שזה ישמח את אביו.

עוד כרוון צרח בחורשת האקליפטוס.

איתמר חייך.

Neighborhood bully

הזמר עלה לבמה, סימן משהו לנגנים ומיד פצח בשיר. בלי שלום ובלי מה שלומכם. הוא לא ישאל מה שלומם ולא יאמר שלום במשך כל הערב.

איש מבין עשרות האלפים לא זיהה את השיר הלא כל-כך מפורסם הזה. גם לו היו מזהים, חשב לעצמו הזמר, מי יודע האם הם מבינים שזה עליהם. הבריונים השכונתיים האלה. אלו שכן מבינים מכירים אולי את הפרשנות הטוענת שהשיר הזה בעדם. שיהיה להם לבריאות.

איתמר ישב מכווץ בכסא הפלסטיק, נצמד חזק לאימו. הרעש המם אותו. הוא לא אוהב רעש. גם לא של מוזיקה. אף רעש. איתמר אוהב את השקט של המדבר ואת ציוץ הציפורים החלש.

הוא חיכה בסבלנות. הזמן לא זז.

'עוד מעט', חשב, 'עוד מעט. עוד מעט זה יגמר. ואז אני אראה שעיר. אני בטוח.'

צילום: איתמר גורפינקל

קטגוריות:: Featuredאנשים עם בייגלהחיליקכללי

תגיות:

אודות הכותב:

RSSתגובות (13)

כתיבת תגובה | כתובת טרקבק

  1. מאת טובה:

    חשבת לכתוב ספר?
    או שכבר כתבת…

    ריתקת אותי!

  2. מאת יולה:

    מקסים ומרגש!

  3. מאת אורלי:

    כמה יופי ! תודה.

  4. מאת עמרי:

    נו,
    הוא ראה שעיר או לא?

    • מאת חיליק:

      לא, בסוף לא ראינו שעיר
      אבל ראינו איש אחד קטן, לא כל כך שעיר, אבל אלוהים כמה עשיר. עדיר ברוח ובנפש ובהומור ציני מיוחד שמאפשר לו לעשות צחוק מקהל גדול ושלם וכן, גם מעצמו. ל'חרב' קריירה שלמה, מפוארת ואגדית, במחי גיטרה חשמלית אחת ואורגן ולעשות זאת טוב כל כך שלא יהיה לך איכפת שאינך מזהה אף שיר אלמלא מילותיו ולעיתים גם אלו אינן עוזרות. המנונים של דור שלם, של מאה שלמה, הופכים לבדיחה ואתה, לפחות אני, נהנה. וכן, גם איתמר, למרות שלא הצליח לראות שעיר. אני לא מכיר את השירים, הוא אמר, ולכן אין ליב בעיה להנות. איזה ילד חכם יש לי.בדרך הביתה הבטתי בו משמיע קולות של שעיר אל תוך הלילה מהאייפון של אימו, אישתי האהובה, וליבי יצא אליו והתרחב לא פחות מאשר בגלל המוזיקה של דילן האגדי. ואפילו יותר. אולי דודי ונעמה ירשו לספר כאן קצת יותר על הערב המופלא הזה. הנה כתבתי את התגובה הכי ארוכה שכתבתי מימי, ועוד לכתבה של עצמי. שלא נדע.
      תודה לכם על המחמאות המרגשות

  5. מאת לורי:

    איזה פסיפס אנושי וציפורי מעניין!

  6. מאת מירי:

    פלא שהבן שלך יצא כל-כך מיוחד?
    כמה השקעה וסבלנות ותרבות מוקדשת לו על בסיס קבוע. כן יירבו הורים כמוך.
    אוהבת את כתיבתך.

  7. מאת reli:

    מרגש.

  8. מאת יניב:

    רק הערה אחת לגבי Neighborhood bully

    כתבת "פרשנות הטוענת שהשיר הזה בעדם"?

    איזה עוד פרשנות יש? המילים מדברות בעדן עצמן במקרה הזה. זה אחד השירים הכי פרו ישראליים שנכתבו אי פעם. אולי אני כמו כל הוואחשים אבל אני לא רואה במילים של השיר שום דבר דו משמעי.

    • מאת חיליק:

      יניב, רציתי לשמור פאסון ולהתאפקת אבל בכל זאת אענה. אני יודע שזו הפרשנות היחידה המקובלת (שזה קצת חבל, אתה חייב להודות), אבל אולי לא שמת לב לזה שזה סיפור. סיפור שנכתב לפני ההופעה אגב. דילן כנראה גם לא טייל בבית הקברות בטרומפלדור השבוע

  9. מאת טל רותם:

    מקסים ומרגש כתמיד

  10. מאת גוני:

    שני דברים אתה יודע לעשות היטב: לאהוב ולכתוב.
    טוב, נו וגם לשתות, כך השמועות אומרות. אשרי אלה שאתה אוהב אותם. נהדר.

  11. מאת ELDAD MISCHARI:

    תודה על הכתיבה הנהדרת, חיליק.
    כמה סמלית התמונה הראשונה. זו המפרידה בין בוב דילן שחי בעבר לבין מה שקורה היום בארץ. שאל את איתמר על הדררה והמיינה ומה קרה לעולם הציפורים של ארץ ישראל בעקבות הגעתן.
    ותשאל את איתמר אם כבר ראה זהבן ברמת הגולן.

השארת תגובה