עוגת תאנים ואשה חסרת בושה

כולם חשבו שאת אשה חסרת בושה והיו עלייך כל מיני סיפורים. סיפורים ללא בושה. לפעמים מי שסיפר עלייך את הסיפורים, היה מסמיק, או מקלל אותך קללות נמרצות, בדרך כלל המקלל היתה מקללת ובדרך כלל זו הגזימה היטב או קראה המון רומנים אירוטיים על קצינות גרמניות ושבויים יהודיים, שהחרימה לבנה המתבגר.

גרת בבית קטן, עם עץ תאנה גדול, שיח ורדים ורוד ונותן ריח, עץ קלמנטינות, שיחי פיטנגו שהקיפו את הבית וחסמו את הסיפורים והשמועות וחבל כביסה. על חבל הכביסה שלך התנופפו קומביניזונים עדינים ותחתונים. מיקמת אותו מול הדלת, בעוד שכל נשות הכפר האחרות נטעו את חבל הכביסה שלהן בחצר האחורית.

בבוקר היית יוצאת בקומביניזון ורוד בהיר וחלוק חצי פתוח. השיער החלק והבהיר שלך היה מסורק וקצת גלי, מהצמות שקלעת בלילה. "פראסטיטוטקע" ככה קראו לך כל הנשים שעל החבל שלהן, זה שבחצר האחורית, קרוב לבית האימון ולרפת, לא התנופפו לבנים עדינים, אלא רק כאלה שהן תפרו בעצמן מסדינים ישנים והם מזמן לא היו לבנים אלא יותר אפור עכבר. אפשר להבין למה הן הסתירו את הלבנים הבלויים שלהן, אפשר להבין למה שנאו את שלך.

מאחורי הבית הקטן שלך היה לול תרנגולות נקי ובו חמש עשרה תגרניות לבנות שקרקרו בשפה זרה, גן ירק ובו ערוגות מטופחות של עגבניות אדומות, מלפפונים, קישואים, בצל ירוק, תפוחי אדמה וכרוב. פעמיים בשבוע יצאת למרכז, לסידורים. קנית קמח, סוכר, לחם וחלב ולקחת דואר. "רק מכתבים בגרמנית. מילה אידיש אין שם" ככה אמרה שושה, מהדואר, שהיתה לה ראית רנטגן והיא יכולה היתה לדעת מה כתוב בתוך המכתבים, גם אם לא היו בשבילה.

היו לה את השיטות שלה והיא לא בחלה בסכין, מים, נר ודבק, כדי להדביק מחדש את המכתב שלא יועד לה. "מישהו משלם לה טוב טוב על הנופש בישראל, בכסף מרשרש של אמריקה" ככה הדליפה שושה-רנטגן, שידעה בדיוק בכמה מתוקצבת "הנאצית".

"הנאצית" ככה קראו לך כולם מאחורי הגב, או "הזונה" או "פראסטיטוטקע" או "הנאצית".

סיפרו שהבריחו אותך לפה. מפקד מחנה השמדה שהבטיח כסף לאיזה ניצול, ביקש שהמוזלמן יתחתן איתך ויביא אותך לארץ. סיפרו שהוא ברח לארגנטינה או ברזיל, עם המשפחה הבלונדינית שלו. "נאצי עם מצפון, לא מניח את הזונה שלו מאחור למות" ככה אמרו הנשמות הטובות שהיו להן מספרים על היד והיו מוכנות להשבע שהכירו אותך "שם".

כולם הכירו אותך. יוצאי טרבלינקה והאודים המוצלים מאושוויץ ומבירכנאו. אין אחד שלא היה מוכן להשבע בחייו שהיית המאהבת של מפקד המחנה שלו ושלו בלבד, היית כנראה אשה עסוקה מאד. מאהב בכל נמל.

"מתחת לצמה שלה, ליד האוזן, יש קעקוע. זה סימן של הזונות שלהם…" ככה אמרו ליד הצרכניה. אבל אף אחד לא הזיז את הצמה שלך, אף אחד לא זכה לראות את העורף שלך. אף יד מטונפת, שלפני כן חיטטה באף או חבטה בישבנה של פרה, לא זכתה ללטף אותך. "כולן מסומנות, גם פרות, גם זונות" אמרה ביובש זושיה הגבר, שכולם אמרו עליה שהיא איכרה גויה ומלשנית, אבל רק מאחורי הגב, כי היא הרביצה גם לגברים. היו לה עיניים כחולות, קרות, ורגליים עם ורידים בולטים ובצקות וכפות ידיים של גבר, שברור שמלאכת החנק לא זרה להן.

מייטק, סבא של הגרי, היה היחיד שדיבר עלייך טובות, כשהוא דיבר. בדרך כלל הוא שתק עלייך טובות ושתק בכלל. "לידי אל תקראו לה הנאצית" הוא פקד על הגרי ועל אמא שלה "היא לא נאצית. אני הייתי כלב, אני מריח נאצים!". "בכל הכפר המסריח הזה יש לפחות עשרים משפחות של איכרים פולניים שהלשינו על כולנו וצדו אותנו כמו ארנבות וזרקו עלינו אבנים, כמו כלבים, יש פה ארבעה קאפואים, עשרה מלשינים מאושוויץ והרבה נשים שהיו מוכנות למצוץ ולהזדיין ולמסור את הילדים שלהם ולזרוק אותם לבור רק כדי שלא יגעו להם בשיער הראש".

מייטק הוא איש שראה הכל, הוא איש שהיה פעם כלב. בבית שלו, מעל לשולחן הכתיבה הוא כתב בכתב ידו היפה "פחד, כסף ואש חושפים טבעו של אדם".

אז היינו יושבות לנו בשקט על הדשא ומחכות שתצאי או שתפתחי חלון. מחלון המקלחת שלך הגיע לעיתים ענן לימוני מבושם וצלילי שיר חרישי, בגרמנית. הגרי, שגדלה כל חייה מולך, היתה כותבת לעצמה ביומן כל מיני התנהגויות מוזרות ומתעדת כל מיני תנועות חשודות שלך.

12.7.1983 בשעה 15:00 "יושבת על הכסא, תחת התאנה. רוקמת."

14.7.1983 בשעה 18:00 "לנאצית יש אורחים. יש אוטו גדול בחוץ ושני גברים זקנים הביאו יין ופרחים"

15.7.1983 "סבתא יורקת לתוך הריבה מהתאנים שהביאה הנאצית לסבא וסוגרת את המכסה. שהכלב יאכל ותישרף לו הקיבה היא אמרה".

20.7.1983 יומן חדש! "סבא כועס עליי, הוא אומר שאני רעה כמו כל האנשים של הכפר. הוא תפס את יומן המעקב שלי ושרף אותו" "כלב זקן מטומטם!!!"

28.7.1983 "סבא שלי הכלב מאוהב בנאצית. הוא אמר לסבתא לתת לה חלב בחינם ולא לחסוך בשומן למעלה סבתא ירקה על הריצפה וקיללה. סבא אמר שסבתא זונה וקנאית ומריחה כמו פרה. סבתא בכתה ועברה לגור בבית שלנו…"

28.7.1983 "היא באמת מריחה לא טוב!"

3.8.1983 "מה זה פרוייליין? זה גס?"

סבא וסבתא של הגרי נפגשו במחנה ההשמדה. אמא של הגרי נולדה בקפריסין והם התחתנו בארץ, כי זה לא יפה שיש ילדה בלי חתונה. פה זה לא הפקרות. "במחנה אתה לא בורר. אתה כמו כלב. שורד…" ככה הגרי כתבה ביומן שלה כשגדלה. "אמא שלי נולדה מצורך. לא מאהבה. סבתא התגעגעה לאהוב שהיה לה בוורשה והכלב לא התגעגע לכלום. הוא עבד קשה, אכל ביצה קשה, עגבניה, לבניה ולחם שחור בכל בוקר, העריץ את בן גוריון ואהב לקרוא בתנ"ך ואהב פרענקים מהמושבה השכנה". "מי שעבר שם הופך להיות כלב" ככה אמר סבא של הגרי "המרוקנים לא עברו שמה, גם העירקים לא". "מרוקאים! מרוקאים" היה מתקן אותו עזרא העירקי שעזר לו לחלוב מאז שהיה בן 16 ו"הכלב" מהיה משתיק אותו בתנועת יד מבטלת.

"באופן כללי הוא היה צרור צרות" ככה היא סיפרה לי כשנפגשנו "סבתא שלי שנאה את הסוס הבועט שעשה לה ילדה, הוא היה מאוהב בנאצית, שהיתה מאוהבת בשקט ובסודות שלה. עכשיו כולם קבורים באותו מקום, אבל לא באותה שורה. הקבר של הנאצית מוזנח. אמא שלי נשבעה לסבתא שלעולם לא תשקה אותו והיא לא רוצה להרגיז אותה, כי היא בטוחה שהיא מסתכלת מהשמיים. היא אומרת שהנאצים היו צריכים לדאוג לזה ולתקצב גם משקה קברים לזונה הבלונדינית…".

את יודעת מה הכי הקסים אותי בך? חוץ מצנצנות הכרוב הכבוש והמלפפונים שישבו על מעקה המרפסת עם כובעונים מבד משובץ, משתזפים בסטייל, השתיקה שלך. הסוד שתחת הצמה שלך. חרושת השמועות וההליכה הזקופה שלך למולה. השמועות והרכילות נתלו על גדר הפיטנגו והפרי צמח רק בתוך החצר. גדול, מתוק ויפה. לפעמים הפירות היו מתגלגלים קרוב לכביש, הם היו מתוקים כל כך.

ואני זוכרת קיץ אחד. הגרי ואני שיחקנו קלאס על הכביש והערב התחיל לרדת. את ישבת על שרפרף קטן תחת עץ התאנה העמוס. לבשת חלוק מבד פיקה ומתחתיו הציץ קומביניזון. לא היו לך שערות על הרגליים וכשהרמת ידיים לקטוף עוד תאנה מהעץ המעתיר, שמנו לב שגם אין לך שערות בבית השחי. אמרת לעצמך משהו בגרמנית ואכלת שתי תאנים שמנמנות אחת אחרי השניה. דיברת לעצמך בלחש בגרמנית שלמדתי לשנוא, כי צריך.

"לנאצית יש שיער כמו לאילנית" אמרתי בלחש להגרי והיא שתקה כדי לא לשתף פעולה עם התפעלותי מהאוייב. אחרי כמה דקות היא רק אמרה "אין לה!" אבל אני ידעתי שגם היא רואה את המניפה הזהובה הזו. אפשר להבין את הכלב. איך אפשר היה שלא ללכת שבי אחרי שיער הזהב הזה, כשבבית יש לך רפתנית עם פה מלוכלך, שיניים חסרות, סיוטים ושיער קצוץ שלא גדל מעולם, מאז המחנות.

"סבתא שלי היתה הכי יפה בוורשה, כולם בכפר יודעים את זה. היא יודעת שפות ולמדה לימודים גבוהים של רפואה" הגרי קראה את מחשבותיי ודיקלמה מנטרה ששמעה מיליון פעמים שהכילה את הרזומה של סבתא שלה ועוד אותות ומופתים שאי אפשר לבדוק כי כולם עלו באש. הגרי נכנסה הביתה למיין ניירות מכתבים של הולי הובי ומדבקות של נערת התות והשאירה אותי על הדשא.

ישבתי עוד שעה ארוכה, מתבוננת בך, אשה מינית, יפה וחסרת הבושה, המתענגת על מתק התאנה, מושיטה יד ארוכה ותולשת תאנה מתוקה, מושחתת, שיש רק בארץ ישראל, שמחליפה כל שטרודל טוב וחלבה צורב מכל זכרון רחוק. היתושים חגגו ומצצו את דמי והחושך ירד, הורי היו במושב אחר ולא רציתי להתקשר אליהם, שלא יחשבו שאני ילדה לא מחונכת ולא מסתדרת. ידעתי שהגרי כועסת על שעברתי למחנה האוייב רק בגלל חיבתי לבלונד והביתה לא יכולתי ללכת לבד, כי יש ערבים בשדות. אז ישבתי לי בשקט ונתתי לעצמי מכות קטנות על הרגליים כדי להפריע ליתושות למצוץ לי את כל הדם.

פתאום, ראיתי את "הכלב" נכנס מכיוון גן הירק ומניח יד על עורפך. ראיתי אותך נכנסת הביתה וראיתי טוב טוב איך האורות בבית שלך כבים. רצתי מהר מהר לתוך החצר שלך, וקטפתי בחשכה המון המון תאנים, מתוקות, מתולעות, בוסריות, מצויינות, קשות. גנבתי ממך, כי את גנבת את "הכלב". כי את נאצית ומגיע לך. אני חנה סנש שנוקמת את נקמת עמה בשטח זר. לפני שיצאתי ירקתי. שיהיה ברור מי כבש את הקרקע ולמי הנצחון.

"גנבתי לנאצית" נכנסתי לחדר של הגרי "היא בכלל לא דומה לאילנית, לא ראיתי טוב, היה חושך…" הושטתי לה את מנחת הפיוס והגרי צחקה ואמרה שמגיע לך ואני אמרתי שאת זונה נאצית מסריחה ושאין לך בושה.

"את יודעת, היא לא היתה נאצית. אנחנו מנוולים בני מנוולים. חצי כפר חייב לה את החיים שלו, היא הזדיינה והתחנחנה בשביל כולם. הילדה היפה של הכומר, שידעה שפות ופלירטטה עם המוות ועם הקצינים, רק כדי שהשכנים שלה יחיו. היא שמרה עליהם במקומות מסתור בכפר ואחר כך, כשהרגו את אבא שלה, היא המשיכה לנדוד בין הארצות. אומרים שהיא אפילו הצליחה לארגן פטור מסלקציה, במקרים מיוחדים כשמישהו שהכירה היה חולה. היו לה קשרים ויופי יוצא דופן.

גם אם רבע מזה נכון, הקדשה הזו היא קדושה.

בארץ היא שתקה כדי ששפתיה לא יספרו מי הלשין, מי שיקר, מי שיחד, מי חייב לה ומי זרק את הילדים שלו לאש כדי שהמסע יהיה קל יותר… ו"הכלב" הכיר אותה מאז. מילדות. מהכפר. קראתי את הזכרונות שלו, נסעתי לכפר. כפר שלם חייב ל"נאצית" את החיים שלו וחובה זה דבר שנורא קשה לשאת…".

"שתלתי שם פרחים, על הקבר שלה" הגרי אומרת בלחש, שסבתא שלה לא תשמע מהשמיים ותתעצבן. ילדה בת ארבעים שיודעת את האמת, יושבת מולי, על כוס קפה ועוגת גבינה ואני רק אומרת לה "אני נזכרת בה בכל קיץ, כשאני אוכלת תאנים. את זוכרת שגנבתי לה?".

אנחנו צוחקות ושתינו יודעות שהיה לך שיער הרבה יותר יפה משל אילנית ושמחות ש"הכלב" בחר בטוב. בחר בך, בחירת ליבו.

עוגת תאנים פשוטה, של כפר


מצרכים:

  • 21 תאנים יפות, שמנמנות, נטולות עוקצים. חותכים צלב בכל אחת מהן ומפזרים עליהן 6 כפות סוכר. משהים כחצי שעה.
  • 200 גרם חמאה רכה
  • כוס סוכר+ 3/4 כוס סוכר
  • 4 ביצים מופרדות לחלמונים וחלבונים
  • חצי כוס רוויון או מיץ תפוזים
  • 3 כפות סולת
  • כפית תמצית וניל טובה
  • כוס וחצי קמח תופח

אופן ההכנה:

1. מקציפים את החלבונים לקצף. כאשר הקצף מתחיל להלבין מוסיפים בארבע-חמש פעמים את 3/4 כוס הסוכר עד שהקצף הופך להיות יציב.

2. מערבלים את החמאה, החלמונים והסוכר לתערובת חלקה ובהירה. מוסיפים את הוניל, הרוויון, הקמח והסולת ומערבלים לעיסה חלקה (לא לערבל יותר מדי).

3. מקפלים את קצף הביצים לתערובת החמאה והקמח. בעדינות, בסבלנות, יש זמן.

4. מחממים תנור לחום בינוני (160 מעלות).

5. משמנים תבנית מלבנית (27 על 30 בערך).

6. משטחים את תערובת העוגה בתבנית ומסדרים את התאנים כשהצלב כלפי מעלה.

7. אופים כארבעים-חמישים דקות, עד שהעוגה לא זזה.

8. מצננים, זורים מעט אבקת סוכר.

ניתן ומומלץ להגיש את העוגה עם קצפת מעורבת בלאבנה. את הטריק המחוכם הזה למדתי מהילדים המתוקים והמוכשרים של "יודה'לה" האחות הקטנה של מסעדת "מחנה'יודה". לוקחים שמנת מתוקה, מקציפים אותה עם כף סוכר וחצי חבילת לאבנה. מקציפים לקצפת לא מאד יציבה, אלא נעימה וקרמית. מגישים את העוגה חמימה עם כף גדושה של קצפת-לאבנית וכפית של מרקחת תאנים.

לחייכם.

קטגוריות:: Featuredאנשים עם בייגלההרהוריםכללימתכוניםנעמה פלדעוגות

תגיות:

אודות הכותב:

RSSתגובות (36)

כתיבת תגובה | כתובת טרקבק

  1. נעמה,
    הסיפור מרתק, כמה כיף לקרוא אותך…
    והועגה – נשמע מדהים! אני כ"כ אוהבת תאנים!

    הולכת לנסות את העוגה הזו עוד השבת :)

    תודה והמשך שבוע מקסים!
    דפי

  2. קרעת לי את הלב….
    את המתכון אקרא אחר כך. אני חייבת להרגע.
    את קוסמת של מילים, נעמה.

  3. מאת דוינה:

    וואו!
    אתם חייבים לשים הזהרות כבר בכותרת! כדי שאדע לא לקרוא דברים כאלה בעבודה…
    אני יושבת מרותקת למסך ולא יודעת אם לבכות או לצחוק מהסיפור המדהים ומהדרך היפה בה הוא כתוב

  4. מאת טל בר:

    מרגשת אחת, העלית לי דמעות ברגע.
    אוהבת כ"כ איך שאת כותבת,
    היא ממש חיה דרך המילים שלך
    נראה לי שזו תמורה יפה עבור תאנים גנובות :-)
    נתת לה חיי נצח עכשיו.
    חיבוק גדול אישה יפה

  5. מאת טל:

    גברת נעמה פלד, אולי מספיק עם זה? לא נמאס לך לקבצ'ץ לנו את הלב עם הסיפורים שלך….. או במילים אחרות דייייי תמשיכי!!
    אם מאיר שלו היה נולד כאישה היו קוראים לו נעמה פלד

  6. מאת אנונימוס:

    הרסת אותי..
    ככה סתם באמצע השבוע, פלאשבקים ליום השואה ולסבתא שלי שמעולם לא באמת הישתחררה מהזיכרונות…
    אני הולכת לישטוף ת'דמעות…

  7. מאת אביגיל:

    Thank you
    for the story but
    I can't stop
    to cry

  8. מאת רויטל:

    אתר מקסים ומשובח ואיכות טקסטים ונושאים שאין דומה לה. תודה לכם ולכן.

  9. מאת דורית:

    wow! ננעץ בלב הלב…תודה

  10. מאת שולי:

    אוי יויוי, כמה שזה תופס אותי כל פם מחדש!
    אני כמעט יכולה לראות את מחוזות ילדותי ואפילו להריח אותם כשאת כותבת, את הצבעים, את החום של הקיץ, את של המושב, את הריח של ההם משם ….
    רוצה עוד סיפור.

  11. מאת Tomi:

    איזה מתח, ניסיתי לקרוא מהר יותר ממה שאני יכול. מדהים.

  12. מאת Pormeleg:

    מרתק ומשתק. גאונה שאת.

  13. מאת סמדר:

    הפסקתי הקריאה באמצע-לא רוצה שזה יסתיים..משאירה לשעה מאוחרת יותר.

    את מדהימה!קוסמת של מילים..

  14. מאת ELDAD MISCHARI:

    נעמה:
    התוודעתי לכתיבתך זמן רב לפני שהכרנו אישית לפני מספר שנים, והתמכרתי.
    לכל כותב יש סגנון שבמשך הזמן לומדים להכיר, לפעמים זה לא טוב, כי ללא הפתעות אין ריגוש. ואת – את מצליחה כל פעם להפתיע אותי מחדש, מה שגורם לי לחכות בקוצר רוח לפעם הבאה.
    כבר כתבתי – את קוסמת של מילים.

  15. מאת ELDAD MISCHARI:

    תראי איך סמדר ואני כתבנו ושלחנו אותן מלים – באותו זמן. אז זה רק מחזק את הענין.

  16. מאת smadar:

    אני כל פעם מחדש נהנת מהכתיבה שלך את ממש מרתקת אותי לסיפור ולא בא לי שהסיפור יגמר את כותבת מאוד מוכשרת ומרגשת אותי כל פעם מחדש חוץ מזה שאת אישה יפה וטבחית מעולה שיהיה לך כל הטוב שבעולם אוהבת אותך ….תמשיכי לרגש אותנו בסיפורים המקסימים שלך .

  17. מאת אוריניו:

    לפעמים אני מקווה שאחותו התאומה של אבי נענתה להצעתו של הקצין הנאצי!
    מדמיינת שהיא היגרה אחרי המלחמה למדינה דרום אמריקאית ואולי אפילו מגדלת משפחה… שומרת סוד נורא מעברה!
    בדמיוני אני כועסת עליה שהיא לא סומכת עלינו שנקבל אותה בחיבוק ענק!
    כתיבה נפלאה לסיפור מרגש.

  18. כרגיל, הכתיבה שלך מותירה אותי חסרת נשימה, כל כך ריגשת אותי.
    והמתכון…נהדר.

    מגי

  19. מאת טל טנא צ'צ'קס:

    טקסט נפלא. קוראת אותך פעם ראשונה ונפעמת מהעוצמה והחדות, מהתיאורים העדינים והאכזריות המשסעת. כמה מתוק וכואב הזכרון הזה.

  20. מאת isi:

    נעמה, טעם כתיבתך שוקע עמוק בדם וממכר. את כותבת נפלא. מניחה שגם אופה באותה צורה. היה לי כיף, תודה!

  21. מאת שרון:

    וואו! איזה סיפור. לא הצלחתי להפסיק לקרוא. כ"כ חזק שאת המתכון לעוגה אני שומרת לאחר כך. לא נשאר לי מקום בבטן.

  22. מאת יוחנן:

    נעמה . העוגה נפלאה והסיפור עוד יותר

  23. מאת היפית:

    תודה תודה תודה. מדהימה נעמה.

  24. מאת איל שמיר:

    לפעמים נדמה לי שאת האחות הלא-חוקית של מאיר שלו :-)

  25. מאת מיכל:

    איזה יופי בסיפור שלך. וכמה כאב. קראתי בנשימה עצורה.
    זכרונות עוצמתיים יש לך. אפשר רק להתחיל לדמיין אילו זכרונות ואירועים נשאו איתם אלה שאינם.
    תודה.

  26. מאת יוספה:

    ספור יפה, אבל א ל! תשימו מיץ תפוזים החמאה מתפרקת…

  27. מאת מאיה:

    אמאאאאאא׳לה ווואאאאוווו איזה סיפור. עוצר נשימה.

  28. מאת גל:

    ואוו.. איזה סיפור מרתק!
    אהבתי מאוד. עכשיו רק צריך לנסות להכין את העוגה.

  29. מאת בשמת:

    נעמה לי מאוד הקריאה של הסיפור המופלא מאחורי כל האנשים האילו שראינו אי שם בילדותינו הרחוקה. תמשיכי

    • אבי היה מנהל מחנות העולים בבית ליד, בסופי שבוע ובחגים הצטרפנו אליו ולמרות היותי ילדה, היו נשים שישבו וספרו ךי את ספורן (באידיש…) כהרבה כאב ואת הצלחת בצורה נפלאה לבטא את זה. היכן אפשר למצוא "כתבים" נוספים שלך?

  30. מאת איריס אלטר:

    דמעות…..

  31. מאת שרה:

    וואו , איזה סיפור …
    עשית לי צמרמורת …
    את כותבת מקסים!

  32. מאת תמי:

    כתבת מקסים. אי אפשר להפסיק לבכות

  33. מאת נילי אוסטוינד:

    קראתי את הסיפור בפעם השניה. בהפרש של זמן. שוב ריגש וריתק. קראתי גם את ההערות. בקשר למתכון: אזהרה משימוש במיץ תפוזים במתכון נתקבלה בברכה. אני מאד מאד אוהבת תאנים. מה על האחרים? מישהו יכול להמליץ על פרי אחר מתאים? מנסיוני בעוגות אחרות – לא כל פרי יכול להוות תחליף למתכון המקורי. תודה למגיבים/ות

  34. מאת אורה:

    האם ישנה גרסה להדפסת המתכון בלי כל הכיתוב מסביב?

השארת תגובה