אלבתרא – לבנון זה כאן!

לפני כמה שנים נדפק לי התרמוסטט, זה היה אחרי שחזרתי מניו יורק. משהו השתנה בי בעיר הזאת. כשחזרתי לארץ בעונה שסימנתי עד אז כחורף, הבנתי שאיני כתמול שלשום. חם לי. חם מאוד. חם מדי. עד לפני שנתיים הייתי בדיוק כמוכן, כן כמוכן, אלה הקופאות בשבריריות מול צינת המזגן, אלה שתמיד לוקחות איתן בתיק 'משהו ללבוש' וחושבות שמותר להגיד פה "קר לי" בין יוני לספטמבר. בחודשים האלה, הארורים, התחלת היום שלי במשרד נראית כטקס פגאני.

הטקס מתחיל במעבר במסדרון תוך מלמול זועף – תפילת הדרך, שבה אני מייחלת שאף אחד לא ידבר איתי. לפעמים אני מגיעה כל כך מוקדם למשרד כדי לא לפגוש באיש עד שיצא לי דימוי של חרוצת העובדות, כשהאמת הטהורה היא שאני פשוט מתחבאת בכוך שלי בקצה המסדרון ומקיימת בסתר את הדת הסודית שלי – המזגניזם.

כשאני צולחת את המסדרון ומגיעה למשרד, מתחילה סדרת פעולות קבועות: יד ימין אוחזת בשלט השחור, יד שמאל מעיפה את תיק הצד אל השולחן והפה מפטיר קללה שקשורה לטמפרטורות, או לאמא כללית של ישות בלתי נראית. או אז, ברגע הישמע הצפצוף המיוחל והמכונה הגדולה נעתרת ומשיבה לי דבר אלוהים חיים, אני מרימה שתי ידיים אל על ומותחת אותן לעבר מקור הרוח הקרה ועומדת כך כמה דקות עד שהעור חדל להזדקן, מבתי השחי מדווחים על רגיעה בפעילות ומההתנחלויות על הקפאת הבנייה. מכאן ברור שבהתרגש עלינו החמסין הראשון, אני נהיית פקעת עצבים.

המצב הולך ומידרדר ובהתקרב חודש יוני האיום, אני מקללת את כל מייסדי התנועה הציונית ושוכני בית הקברות טרומפלדור חוץ מסמי עופר, קללות כה נמרצות על שהביאונו עד הלום, שאם הייתי ליברמן הייתי עוצרת אותי וגוררת אותי ישר למרתפי השב"כ, אחח, מרתף, בטח קר שם ונעים. קחו אותי. עכשיו! לא די בזאת אלא שבחרתי מרצוני החופשי לגור בסאונה מהסוג המזרח תיכוני, לא השוודי. התזכורת היחידה לשוודיה פה היא שגוש דן נראה בימים טובים כמו פתרון אפסון המוני של איקאה.

רצה הגורל האכזר והשבוע נאלצתי לקחת יום מחוץ למשרד ולנסוע לצפון. קשה תאמרו, אבל יפה מזגן אוטו ללב חמום. מכיוון שהתמחותי היא לעסוק בעניינים שאין לי מושג בהם, נסעתי לבדוק כמה מקומות בילוי לילדים בגליל התחתון. מכיוון שאני זקוקה לאיש מקצוע איתי, לקחתי צידה לדרך את האחיין שלי לענייני אטרקציות, נקרא לו א', בן 6, מהשרון. הוא נעתר לוותר על יום בגן הילדים, אף שהיעדרותו והחומר הלימודי שיפסיד בארגז החול מאוד הטרידו אותו.

קצת חששתי שלא אצליח ללהטט בין נהיגה, עבודה ושעשוע של א', שלא עליו נאמר "זה שאינו יודע לשאול" ולמעשה הוא יכול להעסיק צוות בידור של רשת מלונות בפריסה ארצית, אך אז חלה תפנית מפתיעה. אביו, הפנסיונר הצעיר, הודיע שיצטרף. קשה לו מאוד בפנסיה, לא קל לשתות כל יום קפה הפוך בבוקר וללכת למכון הכושר והוא השתוקק להצטרף אלינו. יש לי לב רחום, צירפתי גם אותו וכך יצאנו לדרך חבורה מוזרה של דודה, גיס ואחיין.

בעיר קשה להרגיש את השינויים המהירים שעוברים על הטבע בהתחלף החודשים בין אביב לקיץ. חדי ההבחנה ישימו לב לפריחת כליל החורש פה ושם בתחילת האביב, לעצי שסק הנערמים פרי, לפירות הפיטנגו המאדימים על שיחי הנוי בחצרות הבניינים, לתותי העץ המבשילים ומציירים כתמים סגולים על המדרכות ולפרחי הפיטנה הלבנים -צהובים המתאימים להישזר בשיערן הכהה של בנות הארץ ושבניחוחם העז ובמראם שולחים יד מארצות טרופיות. ואילו בסביבה הכפרית השינוי ברור, השדות מזהיבים וערמות קש מרובעות, "בלות", מקשטות את השדות כמו משחק קוביות ענקי שבחוקיו שולט רק הטבע. רק החמניות כוחן עומד להן והן מחזירות לשמש בהתרסה ובעוז את בת דמותה מן הקרקע. הצבעים השולטים הם צהוב וחום.

"יפה הא?" אומר לי הפנסיונר, "לא", אני עונה בלב כבד. קצת קשה לו להבין איך אני מסויגת כל כך מהאזור שבו גדלתי, איך אני לא אוהבת אותו בכל מלבושיו. הלב כואב למראה האדמה הסדוקה וחסרת האונים. הצהוב מזכיר כמה צרוב פה ומחוספס, כמה אין רחמים ואין הנחות ואין לאן לברוח. גם באוכל לא ציפינו לגדולות. המליצו על מסעדה בתחנת דלק מול מושב אילניה, שבעבר נקרא סג'רה. אלבתרא שמה. מסעדה לבנונית. המסעדה עמדה ריקה ולמרות השממה התיישבנו, נטייה חלוצית.

הילד הזמין חומוס-צ'יפס וכדי להשלים את הקלישאה, הזמנתי אני, סלט. אבל זו לא הקלישאה הרגילה על מסעדות ערביות כי מדובר בסלט ג'רג'יר, הוא גרגר הנחלים. הפנסיונר הזמין שיפודי כבש ולצדם מג'דרה ואני הזמנתי סינייה טחינה שגם אליה התלוותה מנת מג'דרה כתוספת. הצ'יפס הגיעו פריכים, בעובי הנכון ומגרים, כבר התעודדנו. מיד איתם הגיע החומוס, שלא הצטיין בטעם יוצא דופן. סלט הג'רג'יר הגיע מבריק טרי ורענן, הוא עורבב עם בצל, פלפל אדום, שמן זית, סומק והרבה לימון. סלט משיב נפש, בדיוק מה שצריך ביום חם.

גם שני שותפיי לארוחה, הילד שאינו בוחל ומנסה מאכלים והופך אותי לגאה, כאילו הנחלתי לו את מורשתי – מורשת הגרגרנות והפנסיונר, שניהם התלהבו. מנת השיפודים הגיעה ועוד לפני שטעם את חתיכת הבשר הראשונה, דיווח הגיס על המג'דרה כנפלאה. הוא צדק. זו אחת ממנות המג'דרה הטעימות שאכלתי. היא עשויה מבורגול שבושל עם העדשים, התרכך עמן וקיבל את צבען החום.

את הבשר פחות אהבנו, כי היה מעט יבש. אחרי ההתחלה המוצלחת של הצ'יפס והסלט, כבר חשבנו שצדקנו כשציפינו להתאכזב ואז הגיעה בכלי מתכת פשוט, מנת הסינייה שלי. רוטב הטחינה עוד בעבע בלהט על הבשר וכיסה אותו. הטעם גרף מכולנו קולות גרגור. הבשר היה עשוי במידה ועסיסי וגם מעט הקינמון שתיבל אותו לא הפריע לי, שבדרך כלל סובלת מעודף של התבלין השתלטן והמתקתק הזה באוכל. שמחתי כי שוב הבנתי, שצריך גם לדעת מה לבחור.

א' לא הפסיק לבקש עוד חתיכה וכבר התחלתי להצטער שהוא כה אנין והבטתי בזעף בעיניו הכחולות. לא יעזור לך חשבתי, נו, אבל מי באמת עומדת בפני עיניים כחולות ועוד של ילד אהוב נפש ורודן. היה קשה להתאפק מלספוג בפיתה את ים הטחינה החמה שנשארה בכלי ההגשה, אבל הילד כבר שבע ואחריו גם אנחנו היינו צריכים לסיים את עיסוקינו באוכל ולחזור לשעשע אותו. אני עוד נשארתי לעכל את ההפתעה הטובה. האב ובנו יצאו החוצה וישבו על שני כיסאות כתר פלסטיק אדומים מתחת לצל עצי אקליפטוס תמירים ומעל לכביש 65 שמשאית או מכונית עברו בו בשריקה מעט מעט. זה מעשן סיגריה והשני מלקק קרטיב.

המלצר, בנה של הבשלנית מכפר טורען, יצא אל הגברים החוצה כשבידיו כוסות קפה שחור ולי שביקשתי תה נענע, המליץ דווקא על תה קינמון שהיה מתוק ממתוק וטעים מאוד. מהמתוקים שרוב המבוגרים לא יכולים לשאת ואילו אני, הילדותית, גומעת בביישנות עוד ועוד. הצטרפתי אל הבנים כשכוס התה בידי, התיישבתי ביניהם. המלצר האדיב הגיע ועמו שולחן פלסטיק נמוך ומנת כנאפה דקה ולא מתוקה מדי. השקפנו על החיילים המצטופפים בתחנת הבטון שממול, על הקוצים המזדקפים בשולי הכבישים ושקענו בשלווה שיש כמוה בצפון רק באמצע השבוע.

הילד קטף לי פרח לבן, מאלה ששורדים את גלי השרב ואני חשבתי, שאם יש ליד אילניה מסעדה לבנונית שבעליה מכפר טורען ושמה על שם פטרה בירדן ואפשר לתפוס בה קצת רוח ופרח לבן שלא נכנע, בעצם, המצב די טוב ואפשר לשרוד את הקיץ, בין אם בחזיון תעתועים על סלע אדום ובין אם על כיסאות פלסטיק.

קטגוריות:: Featuredאוכלים בחוץגוני

תגיות:

אודות הכותב:

RSSתגובות (13)

כתיבת תגובה | כתובת טרקבק

  1. מאת גיא:

    יופי גוני!
    אני מניח שכל הצפון הוא תמונת ראי של תל אביב – אם בעיר אין פלאפלייה שאיננה מיוחצ"נת לעייפה, מפורסמת וממותגת כ"גורמה", אז בצפון את כל המקומות הטובים אנחנו בכלל לא מכירים.

    חג שמח, וזה.

  2. מאת פורמלג:

    כבעל חיים ככל החיות, כזה שלא מותר מאף בהמה, אני תוהה מדוע אינני גם יכולה להכריז על עצמי כעל חיית חורף אשר נכנסת לתרדמה קיץ שלם. שלא יפריעו לי ולא יבקשו ממני להראות את פניי מחוץ לתא ההקפאה החשוך של מערתי בת שני החדרים.

  3. מאת סמך הא גימל:

    יפה מאוד. זוג מלוויך, ילד הפלא והפנסיונר, מוצאים חן בעיני.

  4. מאת יוני:

    מקסים!

  5. מאת אביגיל:

    אהבתי!
    חג שמח

  6. מאת גוני:

    תודה לכולם, נעים לשמוע ונעים עוד יותר לגלות הפתעות טובות בצפון. חג שבועות שמח.

  7. מאת veredgy:

    בקשר לחום
    האמת הפשוטה היא שמבחינה אוביקטיבית נעשה חם יותר, כדור הארץ (שאנחנו עדיין, בכ"ז שייכים אליו) מתחמם וגם מדינתו הקטנה. מה שפעם היה קיץ נורמלי (30 מעלות במישור החוף נחשבו לחם מאוד) הפך לבלתי נסבל (30 מעלות הפכו לנורמה במישור החוף.)
    אני גם מכירה עורך דין מאוד מכובד המחזיק במשרד פרטי במיקום יוקרתי והמנהל עמותה לנזקקים, אשר מקפיא את חדרו בקיץ בעזרת המזגן, אבל עובדיו הנאמנים (מספר בלתי מבוטל, נאלצים להזיע מכיוון שאינו מאפשר להגביר את הקירור מעל הטמפרטורות שהוא קובע. וכדי להדגיש את כוונותיו הוא מוציא את הצ'ופצ'יק הקטן שבעזרתו מעלים (או מורידים) את האמפרטורות.
    ובאשר למסעדות האותנטיות הערביות, כמו בסמעדות סיניות, יש לבקר במסעדות שערבים אוכלים בהן, ולהזמין את מה שהם מזמינים, ולדעתי די כבר לפרסם את אל באבור שנכשלת כשלון חרוץ בכל הנוג לבשרים. הבשר היחיד שניתן לאכול שם בהנאה הוא קבב רגיל על שיפודים.
    באשר למסעדה באילניה בתחנת הדלק. נו, יאללה. מספיק להתלהב מכל סיניה וכנאפה. כאילו זה מטבח עילי. זה לא.

  8. מאת נדב פרץ:

    טוב.אני דווקא מתלהב ממסעדות שמגישות לי אוכל בסיסי וטעים.גם נראה לי שזה מתאים לקיץ הסלט והמג'דרה.גם הכתיבה שלך גוני מתאימה לי לקיץ ובבאר שבע זה קריטי. היה כיף לקרוא.

  9. מאת אלף הא חונטר:

    מקסים. רק מי שגדלה בעמק – והיגרה משום מה לעיר הגדולה – יכולה לתאר בכל כך הרבה יופי את שדותיו המתייבשים ואדמתו החרבה.

  10. מאת חיליק:

    סחתיין, נו, כרגיל

  11. מאת מיכל:

    אוי גוני,
    יא מיזוגנית!
    איזה תיאבון שעשית לי עכשיו,
    המג'אדרה והסלט זו הארוחה האולטימטיבית שלי,
    והייתי שמחה לקנח אותה עם פרח לבן…
    טוב,
    גם כנאפה הולך.

    שבת נעימה.

  12. מאת גוני:

    חברים מפרגנים, תודה לכם, כל כך עושה טוב על הלב.

  13. מאת ציפור הים:

    אהבתי,

    עפה לשם….

השארת תגובה