אני במחזור

'לא השתנית.'

'לא השתנית בכלל.'

אני עומד בכניסה. עיני מחפשות משהו לשתות. עוד ועוד אנשים ניגשים אלי. כמעט כולם אומרים לי את אותו הדבר.

'לא השתנית.'

מה לעזאזל זה אומר?

שלושים שנה ולא השתניתי? אפילו לא קצת ?

אחרי שעשיתי צבא, למדתי, עבדתי – טוב, לפעמים, התחתנתי, עשיתי שני ילדים ועשרות בדיקות דם, נשארתי אותו אידיוט שהייתי בקיץ של 1983 ובארבע השנים שלפניו?

אולי זה טוב?

אולי זו הסיבה שלא השתניתי, בעיניהם ובעצם למען האמת גם לא בעיני עצמי. הרי גם אני מודה בפני עצמי מדי פעם ששום דבר גדול בהשקפת העולם הבסיסית שלי ובראייתי את עצמי ואת העולם לא השתנה מגיל 15. אני הרי עדיין הולך להפגנות חסרות סיכוי של השמאל, עדיין שותה גולדסטאר ומתלהב ממנו כמו תיכוניסט למרות שמאז טעמתי כבר מאות בירות אחרות ואלפי יינות. עדיין מסתכל על עצמי בהערצה בכל פעם בה אני נשען על הדלפק אצל מתי בשוק לווינסקי. אז, בגיל 15, עוד לא העזתי, אבל רציתי. עכשיו, 20 שנה אחרי הפעם הראשונה אני עדיין מרגיש כאילו באתי בשעריה של ממלכה אסורה.

עדיין נפעם למשמע צלילי החצוצרה של מיילס דייויס, הסקסופון של ג'ון קולטריין והמפוחית של בוב דילן. שום דבר בהעדפות המוזיקליות שלי לא התפתח הרבה מעבר לכך. התקליטייה מכילה כבר 1000 דיסקים אבל בלב יש מקום בקושי לשלושה נגני ג'אז, ביל אוונס הוא כנראה השלישי, ושני ורבע זמרי רוק. דילן, יאנג, ג'וני קאש. מה עוד? עוד קצת.

ואני עדיין קורא את המינגווי ופיליפ רות כמו נער מתבגר. מקנא בהמינגווי, מזדהה עם רות.

וכמו נער מתבגר, אני עדיין בוהה בהערצה בנשים, למרות שיש לי אחת כבר יותר מעשרים שנה. בכל פעם מחדש אני מסרב להאמין שהאישה היפה הזאת שישנה לידי באמת אוהבת אותי, רוצה אותי, חושקת בי.

ובכל פעם מחדש אני אומר לעצמי שביום שבו אפסיק לבהות בהן, אתקע לעצמי כדור בראש, או שפשוט אבין שאני כבר מת.

אז הנה אני, עומד בכניסה לדירה הצפון תל אביבית הזו בכנס בוגרי מחזור כ"ח של תיכון עירוני ה', קיץ 1983, ומחפש אישה יפה לבהות בה.

מחפש ותוהה מי הם כל האנשים האלה שניגשים אלי בלי הרף, כאילו זה ניחום אבלים הפוך, טופחים על שכמי ואפילו מחבקים, וצוהלים מולי שוב ושוב על כך שלא השתניתי.

שאותי הם דווקא מזהים.

מה אני אמור להגיד בחזרה?

מי לעזאזל אתה? לא מזהה אותך עכשיו ולא זיהיתי אותך גם אז. לא זוכר איך קוראים לך ובעצם גם אז לא ממש ידעתי.

איפה הבירות לכל הרוחות?

הנה זאת, איך קוראים לה, נו…. נראית טוב דווקא. איך קוראים לה?

למייקל וינר, במאי אנגלי פורה אבל לא ממש חשוב, היה פעם סרט שלא ראיתי אבל שמו הוא לדעתי אחד השמות הכי טובים שניתנו אי פעם למשהו. I'll never forget what's his name

זה היה שמו של הסרט.

אבל הנה ענת בן צור, היא בטח כבר לא בן צור. והנה פזית מורי. והנה דורית חורדי.

ומי זה האיש המבוגר הזה שמסתכל עלי. מה, אולי טעיתי וזה יום הורים? אלוהים ישמור, זה שאול. בתיכון הוא נראה יותר קטן ממני, אם יכול להיות דבר כזה. עכשיו הוא נראה כמו אבא של עצמו.

והנה מודי. מודי שהיה חברי הטוב ביותר. אין לנו מילה להחלפה. על מה דיברנו אז?

והנה אילן. אילן שישב לידי שנתיים תמימות בשביעית ובשמינית. ש Bllod on the tracks של דילן שהשאיל לי פעם עדיין שוכב בין התקליטים שלי. תקליטים, זוכרים?

אילן שלבש את אותו זוג ג'ינס עם אותה חגורת בד במשך כל אותן שנתיים. או כך לפחות זה נראה. אולי היו לו חמישה זוגות מלוכלכים באותה מידה.

אילן נדבק אלי. הוא לא מזהה אף אחד כמעט. אולי גם הוא, כמוני, לא ממש הכיר אותם גם כשלמדנו איתם.

אנחנו מנסים להשלים את הפער, לנהל 'סמול טוק' מנומס. אני לפחות. אילן חרמן. הוא מסתכל בנשים, השוות עדיין וגם באלו שכבר לא כל כך ומנסה לתהות מי מהן גרושה. אני נקרע מצחוק.

אחר כך אני רואה אותו יושב ליד נועה ומנסה את מזלו.

נועה מסובבת את ראשה אלי מעבר לכתפה ומסמנת לי בשאלה : 'מי זה. אני אמורה להכיר אותו?'

אני מנסה לסמן לה בחזרה בתנועות ידיים שלא, היא לא. אילן למד בכיתה שלי, י"ב 2, מגמה סוציולגית ונועה הרי למדה בי"ב 4, ביולוגית. מה עשתה היא בביולוגית או אני בסוציולוגית רק אלוהים יודע. שנינו היינו צריכים להיות בי"ב 1. ספרותית. הומאנית נדמה לי שקראו לזה אז. לי לא היה אומץ להיות בכיתה מלאה בנות ונועה רצתה אולי להיות הכי יפה בכיתה ולא להתחרות בעוד 20 יפהפיות. הכי יפות למדו בהומאנית. תמיד זה ככה, לא?

איזה שטויות. זו בטח המצאה שלי. נועה הרי היתה הילדה הכי יפה בבית הספר כולו. ואחרי שלושים שנה נשארה אחת הנשים הכי יפות שיש.
משוחררת, פראית, עצמאית, אחרת, חכמה רצח, יפה פחד.

נועה.

איך רציתי אותה אז. שלוש שנים היינו החברות הכי טובות. נועה היתה החברה הכי טובה שלי ולצערי הרב, שלא לדבר על תסכולי הגדול, גם אני הייתי החברה הכי טובה שלה.

אף פעם לא ניסיתי כמובן. כשכבר קיבלתי ממנה חיבוק ונשיקה זה היה על הבמה בחוג התיאטרון של בית הספר בהצגת יום הזיכרון. שנים אחר כך באחד מסיבובי האיחוד הקצרים שלנו, התרפקה עלי נועה קשות עד שהבנתי שהיא בעצם חומדת את הקרם קרמל שלי ולא אותי. השנה שלי ביועזר יכלה לעשות ממני גבר. אולי בגלל זה ברחתי מהר.

אנחנו מחליפים מהלומות מילוליות. אחרי 30 שנה נדמה לי שנועה יודעת הכל. והיא מתגרה בי. עדיין. זה קצת מצחיק אולי אבל בעיקר, עדיין, נורא מגרה. מוזר להיות פתאום גדול ולהיות מסוגל לכתוב את זה בלי להסמיק או לפחד מאישתי. כאילו שהיא לא יודעת.

אני קם מהכסא הנמוך והולך לחפש עוד בירה. יש גם סושי ודים סאם והמון דברים טובים. שולחן המשקאות מלא עד אפס מקום. בחיפושי אחרי הבירה הבאה אני מבחין פתאום בבקבוק ברונלו די מונטלצ'ינו. בציר 2003. ולידו עוד אחד, ועוד אחד. כל אחד מיקב אחר. מישהו כאן אוהב ברונלו וגם מוכן להקריב שלושה בקבוקים מהאוסף שלו. יש אנשים שהסתדרו בחיים. לא שאני מתלונן.
אני לא מזהה אף יקב מהשלושה אבל מוזג לעצמי כוסית, שותה כמה שלוקים ומבין שאין לי כוח לזה. לוקח לי עוד בירה ומתיישב ליד נועה, מציץ עליה בסתר ויודע שהיא יודעת. וזה אפילו כבר נחמד. אולי.

בבית אני מוציא את תמונת המחזור הישנה מהארון ומסתכל. אלוהים, באמת לא השתניתי. נשארתי ילד קטן ומבולבל. והנה נועה. כמה יפה. כמה ילדה.

אני פותח לעצמי בקבוק ברונלו. גם לי יש בציר 2003. מאחוזת איל גרפונה מאזי של יקבי רופינו. אני שותה אותו עם האישה היפה והנהדרת שלי ויודע שאני לא באמת רוצה או צריך אף אחת אחרת. איזה יין נהדר. איזה אישה נהדרת. אישה מלאת חוכמה ואהבה ויופי וקסם. אני אוהב אותך ענתי.

כן,הברונלו גם הוא מלא דברים. זה חשוב?

יין מלא אדמה וטחב ורטיבות, ופרחים וזיכרונות. אולי לא ישנים כמו אלו של מחזור כ"ח ואולי הרבה יותר. אחרי הכל זה יין עם מסורת ארוכה והיסטוריה מפוארת. ואפילו בציר 2003 הוא כבר לא ילד והוא יודע ללכת ולדבר יפה.

כמו יין מבוגר. גם אני כבר מבוגר?

מבוגר? אני מבוגר? ככה אמר רו בסרט המצויר 'פו הדוב'?

אני שותה לאט וחושב.

מה זה היה? למה זה טוב, פגישות מחזור?

לגלות שלא השתנית?

איך זה בכלל יכול להיות?

ואם כן, אז מה?

לשמוח לאידם של כל הכרסים והקרחות?

בטנים ותחתים שר פעם מאיר אריאל, בטנים ותחתים.

 

קטגוריות:: Featuredחיליקייןכללי

תגיות:

אודות הכותב:

RSSתגובות (4)

כתיבת תגובה | כתובת טרקבק

  1. מאת שחר:

    תודה..
    עושה נעים בלב לקרוא.

    ש.

  2. מאת כוכבית:

    כמה יופי ורגש באדם אחד. תענוג לקרוא.

  3. מאת מיכל:

    נהנית ומריירת באופן קבוע. שאלתי איך נכנסים למדור הצרכנות שלכם? אני יצרנית ומעצבת של מצעים "אחרים" ומפות שולחן אפשר לטעום "ממעשה ידי להתפאר" בפייסבוק דף: מיכל רבט ,למשש רק אחרי שקונים ולהינות רק אחרי שעוברים לתנוחה אופקית. אכן חוויה חושנית! מיכל 0522731523 חג שמח אני מארחת החג עם חלק מהמתכונים שלכם כה לחי

  4. מאת שולי בוקאי:

    חיליק היקר, תיארת מקסים את ההרגשה ביום מוזר זה שנקרא פגישת מחזור!!

השארת תגובה