הדברים הטובים שאבא שלי לא הולך לאכול בשבועות הזה

אבא שלי לא יאכל בחג שבועות הקרוב את הדברים שהוא הכי אוהב.

לא סלים, הפעם אין קאהי, אין סילאן ובטוח שאין קֶמָאר.

ביום חמישי שעבר אמא שלי התקשרה ובישרה לי שהכניסה את בעלה עוד פעם לבית חולים. יום לפני כן. וכמובן שלא חשבה להתקשר אלי לפני שהיתה בטוחה שהוא לא חוזר הביתה. שלא להדאיג אותי, אתם מבינים.

זה כבר שיפור. אני חושב לעצמי. פעם הם היו מספרים לי רק אחרי שחזרו הביתה.

"מה הפעם, אמא?" אני שואל ומבין שזה רציני.

"אני לא יודעת" הקול שלה עייף ומשדר לי 'בוא, אני צריכה אותך'. "מצאו לו דלקת בביס המרה, ואבן".

"כיס מרה" אני חושב לעצמי "וואלה, חדש". עוד איבר שבגד באיש החזק הזה שכל כך שונא את הזיקנה שלו ומתייחס אליה כשייכת למישהו אחר.

אני נזכר בכל אותם פעמים שהמילה 'בית אבות', על כל נגזרותיה הסקסיות מבחינה שיווקית, נאמרה אצלנו בבית.

"השתגעתם" הוא היה תמיד מבטל ממרומי תשעים שנותיו "מה אני אעשה שם, הרי כולם זקנים" ולגמרי שוכח שמדובר בדרך כלל באנשים הצעירים ממנו לפחות בעשרים שנה.

האיש הזה שונא את הגוף החזק שלו שבגד בו, כועס על הרגליים שהלכו שעות על גבי שעות במרחבי שדות החיטה שלו בנגב וכבר לא יכולות לשאת אותו, את העיניים שכבר לא רואות ברור, אבל בעיקר הוא שונא את האזניים שמקולקלות ומפריעות לו להבין מה קורה בעולם. בעולם שלו, שמורכב מהאנשים שהוא אוהב.

אבא ואני בשדות החיטה שלו

"אבוא מחר בבוקר, אמא".

"יופי" היא אומרת בהקלה. "נמאס לי כבר מהשטויות שלו, הוא לא שומר על עצמו וכבר אין לי כח".

אני יודע בדיוק למה היא מתכוונת, וגם מבין שגם לכיס מרה, עד כמה שהוא אדיוטי יש את הגבולות שלו. הרי ככל שהבן אדם שונא את הגוף שלו, הוא מעניש ומייסר אותו במאכלים אסורים, בגניבת סיגריות ובכוס וויסקי לפני השינה. ככה במשך שנים הוא בוחן את גבולות הרפואה וממשיך עם שיטות משלו לשטות בה.

נגד סוכר גבוה יש לו סילאן ודבש, נגד לב רופף יש לו סיגריה יומית ואלכוהול, נגד אירועים מוחיים יש לו הגיון פנימי פרטי לחלוטין שלפיו הוא מחליט איזו תרופה כן לקחת, איזו לא ובאיזה מינון.

אני זורם איתו בדרך כלל ולא מתערב, כי אנחנו לא בעסקי הארכת חיים רק כדי לסבול מהם. אני כל כך מכיר את אבא שלי ויודע בוודאות שאם הוא היה נצמד לדיאטה המשעממת שהרופאים המליצו, מה המליצו? חייבו, לחיות לפיה, הוא היה מת כבר מזמן. מעצב.

אני גם מכיר כל כך הרבה אנשים שאוכלים אוכל בריא ומתדלקים את עצמם בכיף שלהם בתוספים מתוספים שונים, ונראים אחרי כל זה כל כך חיוורים, ועצובים ולא בריאים. כן, גם אני אדיוט כמו אבא שלי. גם אני אגיע כמוהו לקבר בזחילה. אבל שבע ומבסוט.

מה שמקשר בין אבא שלי לסבתא ליליאן של נעמה הוא אהבתם לסילאן. לא, לא הנוזל שנמכר בצנצנות ושכולם כבר עושים ממנו מרינדות לעוף בתנור. אלא לדבר האמיתי, זה שלא מרמים בהכנתו בהוספת סוכר.

רוצים לדעת איך סלים היה פותר את הבעיה? הוא היה מכין סילאן בבית. אמא היתה משתגעת כי במשך יומיים היה לה טורנדו במטבח.

סילאן

מצרכים:
• תמרים מזן מג'הול. הרבה. אמא מספרת כי בעירק היו להם חמישה או שישה דקלים בחצר וכשהתמרים היו מבכירים, והיה צריך להכין סילאן מהם, היה גם חדר מלא בהם מהרצפה עד לתקרה.
הכנה:
1. משחררים את התמרים מהגלעינים ומכניסים לסיר גדול ומרתיחים עם מים במשך כמה שעות עד שהתמרים נמסים ונוצרת עיסה אחידה.
2. שופכים את הכל לבד טול (או חיתול) ומסננים את הסירופ.
3. את הסירופ שופכים למגשים שטוחים ושמים בשמש לייבוש.
4. אחרי יומיים מסננים שוב ומצנצנים. פשוט.

הקליקו כאן למתכון לקאהי

התקשרתי ליואל שחזר מניו יורק שבוע לפני כן לחופשת קיץ. "סבא חולה בבית חולים" סיפרתי לו "אני רוצה שתבוא איתי" ביקשתי-דרשתי, יודע שהדבר האחרון שבראש של יואל זה לעזוב את החברה שלו ולנסוע לבאר שבע.

"אאסוף אותך בבוקר".

"טוב" הוא אמר. הבן שלי מבין מתי זה חשוב, ציינתי לעצמי.

כשהגענו מצאנו את סבא יושב על המיטה ונראה מעולה. אני יודע שתמיד הייתי האנטיביוטיקה של אבא שלי ושהוא כל כך אוהב אותי ושרק המחשבה שאני בא גורמת לו להרגיש טוב יותר. אני מחייך בהקלה וחושב שאולי זה שבאתי עם יואל שימש כמנה כפולה. הוא נראה לי שזוף ובריא, לגמרי לא כמו מישהו עם כוונות לעזוב אותנו בקרוב.

"אתה נראה טוב, אבא"

היינו איתו שעתיים. יואל סיפר לו על ניו יורק ועל הלימודים ואני הסתכלתי עליהם והייתי מאושר. נראה לכולנו שהוא בדרך הביתה. בטח ביום ראשון. בדרך חזרה דיברנו המון במכונית. זה היה יום טוב.

ביום שני בצהרים אמא היתה על סף דמעות בטלפון. "אל תשאל". שוב, זו לא היתה היא שהתקשרה, אלא אני.

"מה קרה?" אני שואל, כאילו מתפלא על נחום-תקום שלא מצא דרך להשתחרר מבית החולים.

"אני לא יודעת מה קורה" אמא באמת מבולבלת בטלפון והלב שלי צונח "הוא נשאר בבית החולים…" קולה נשבר.

"ואיך הוא מרגיש?"

"לא טוב, והוא רוצה לראות אותך".

"אני בא"

"תביא גם את גילי"

אני מחכה לאחותי שתגיע כדי להתקע יחד איתה בפקק באיילון. אנחנו לא מדברים על אבא במשך הנסיעה אלא על טלי, אחותה התאומה, שמצאה את קוקו, הלברדור השחור והשמח שלה, מוטל מת במרפסת בבית של ההורים, ביום שבת בבוקר. "היא מרוסקת, ואני לא מצליחה להתקרב אליה".

"אני יודע" אני אומר לגילי. כי גם אני לא מצליח לחדור מבעד מסך הדמעות, העצב והבדידות שאופפים את טלי ביומיים האחרונים. "הדבר היחידי שגרם לי שמחה בחיים איננו" הוא כל מה שאני שומע ממנה כשהיא לבסוף מסכימה לדבר איתי בטלפון. אנחנו יושבים באוטו ושותקים. אני חושב על טלי ועל איך הילדה הזו שהיא כדור אש של שמחה וכישרון הפכה לכל כך עצובה. אני גם מבין מה אני צריך לעשות.

כשנכנסנו לחדר בכירורגית ב' בסורוקה אבא נראה לי בן 200. זו לא פעם ראשונה שזה קורה. תמיד זה ככה בבתי חולים, ותמיד הוא מתאושש.

אני פתאום קולט שאולי אני מספר לעצמי סיפורים, אני מדחיק, ושאני רוצה שהכל יהיה כמו שתמיד היה. שסלים כליפא יתמודד עם כיס המרה והכליות כמו שנלחם באלגנטיות בעורקי הלב הסתומים, בדם הסמיך מידי והמתוק מידי שזרם בהם כמעט בלי ברזל וסתם לו את מידי פעם את הצנרת. פעם בלב ואז היו צריכים להכניס לו צנרת חדשה ועוקפת, וכמה פעמים ברגל שהתנפחה לו כמו בלון. עד שמישהו החליט לדלל את הדם הכחול של הנסיך מבגדד ודילל יותר מידי ולא לקח בחשבון שאיזה עורק קטנצ'יק עלול להתפוצץ לו במוח, והוא אכן התפוצץ. וכל הדברים הטובים האלו קרו לאבא שלי חוץ מעשרות הפעמים שליבו החליט לפעום בלי חוש קצב, שהחמצן נגמר לו בריאות או שהוא פשוט חווה עוד התקף לב.

אתם בטח מקבלים את הרושם שאבא שלי הוא אדם חולני. אז זהו, שלא. הוא האדם הכי בריא שאני מכיר. מי חוץ ממנו יכול לחזור מכל אלו עם צבע בלחיים וברק בעינים אל קערית הטחינה והסילאן.

חשבתי להפתיע אותו השנה ולהכין לו קֶמָאר אמיתי לקראת חג השבועות. אפילו התארגתי עם נטע טרייסטר, חברת הילדות של סו-אלן מבצרון, שתשמור לי שמנת מתוקה מחלב של בופאלה מהחווה שלהם.

אין ילד להורים ממוצא עיראקי שלא שמע סיפורי ערגה לקֶמָאר, השמנת של השמנת של חלב הג'מוס, אותו היה מוכר בבגדד כל בוקר ערבי שנשא על ראשו מגש ענק. בארץ כבר הרבה שנים אין ג'מוסים וקֶמָאר אמיתי נמכר כאן במחתרת.

דודה שלי ברטה לימדה אותי פעם איך היא עושה את זה בבית משמנת מתוקה והתכוונתי להכין לסלים את זה כמו בעירק מהחלב של הג'מוסים מביצרון.

אבל כשראיתי אותו מוטל ככה במיטתו ביום שני אמרתי לעצמי בלב: No qemar for you

קמאר – ככה נראה כולסטרול

אבל אם אתם מתעקשים על חג שבועות עיראקי כהילכתו, אז הנה מתכון קלאסי לקאהי שסו-אלן הכינה בשנה שעברה וסרט יוטיוב מהערוץ של רשל היקרה שילמד את הסקרנים והחרוצים שבכם איך להכין את מאכל התאווה העירקי האולטימטיבי:

במסדרון תפסתי את ד"ר אנטון החתיך ואמרתי לו "אל תסתכל על אבא שלי שהוא כזה, הוא אמנם בן תשעים אבל הוא חסון ותמיד מבריא מהר מהכל."

זו תמיד הסכנה בבתי חולים עם אנשים מבוגרים. אין הרבה ציפיות מהם. ואני לא מוכן לקבל את זה.

"חוץ מזה, מה יש לו?" אני שואל.

הרופא הטוב הסביר לי שאבא הגיע עם דלקת אקוטית בכיס המרה (ברור, כל הסילאן ושאר השטויות) וטופל באנטיביוטיקה דרך הוריד. וכשזו לא עצרה את הדלקת הוכנס לתוכו נקז. אבל אז התברר שהכליות הפסיקו לעבוד והוא אוגר נוזלים כמו גמל לפני חציית הסהרה.

"זה עדיין הפיך" ד"ר אנטון מעודד אותי ואני, כמו תמיד, בוחר להתעודד ונוסע הביתה.

אתמול בבוקר אמא התקשרה שוב "הכניסו אותו לדיאליזה" אני שומע את הקול שלה והלב שלי נופל "והוא רוצה לדבר איתך".

לי ולאבא שלי אין עניינים לא פתורים. דאגתי לזה כבר לפני הרבה זמן. פשוט שמעתי יותר מידי סיפורים מאנשים שייסרו את עצמם שנים ארוכות לאחר שהוריהם הלכו לעולמם על דברים שהיו צריכים לומר להם ולא אמרו. אני גם דואג שזה יהיה המצב עם שני הבנים שלי. "לא חשוב מה, תגידו לי הכל" אני משביע אותם השכם והערב.

מבלי שאמא אמרה את זה ידעתי שלסלים יש הוראות אחרונות עבורי. תמיד היה לו את הקטע הזה בבית חולים. את החשש שאולי הפעם הוא לא יוצא מזה. הפעם גם אני חששתי. אופטימי ככל שאהיה, אני מבין שלכל דבר יש גבול ושאם הלב והריאות והמוח והכליות וכלי הדם והדם עצמו יחליטו להתמרד בבת אחת אולי הם יצליחו לשכנע את כל שאר חלקי הפנים לצאת לכיכר תחריר של המובראק שלהם.

אני שוב בפקק, טועה במחשבות שלי ושוכח לפנות, שוכח לעלות על כביש 1 וכביש 6 ומוצא את עצמי בדרך הישנה לבאר שבע. אני כותב הספד בראש, חושב על דברים פרקטיים ועצובים, חושב על אדמת הלס הקשה של הנגב שמצפה לאיש שכל כך אוהב אותה.

אני מגיע והוא שם על המיטה, מחורר כולו עם צינורות שמכניסים חמצן ומוציאים את נזקי הדלקת והשתן. אבל העינים. העינים הכחולות/אפורות של האיש שכל כך אוהב אותי מסתכלות אלי ואומרות "לא כל כך מהר".

אני מנשק אותו על המצח והלחיים הקרירות. רוצה לחבק אותו אבל זה לא נוח. תמיד היו ביננו יחסים פיזיים, אף פעם לא הפסקנו להתחבק ולהתנשק. כמו עם הבנים שלי.

אני פתאום קולט שהאדמה יכולה לחכות ושאולי השועל הזקן ישטה עוד פעם בספרי הרפואה. הרי הוא כבר מתלוצץ עם רופאיו אני קולט.

"איך היה בדיאליזה?" אני שואל את אמא.

"אל תשאל" היא מחייכת. "אף אחד לא האמין שם שהוא בן 90 וכל האחיות כרכרו סביבו ואמרו לו כמה שהוא חתיך".

קשה לו לדבר, זה ברור לי, אבל הפטריארך מתעקש ומתחיל. אני מתאמץ להבין אותו כי קולו חלש ועייף.

"אני גאה בזה שאף אחד מכם לא אוהב את עצמו יותר מאת האחרים" הוא מדבר עלינו, ארבעת הילדים שלו, ומתרגם את זה לעצמי 'אל תריבו אחרי שאלך'.

"אבא, אף פעם לא רבנו, שכחת?"

אני לא שוכח כמובן איך הייתי מכסח לעופר את הצורה כשהיינו קטנים, בטח שלא, אבל באמת שאף פעם למרות המרחק והשוני אף פעם לא רבתי עם אחים שלי. בכלל, אחרי הרבה שנים שלקחתי את משפחתי כדבר הכי מובן מאליו, זה ברור לי שמשפחה היא הסחורה הכי יקרה והכי הנדירה בעולם.

"ותדאגו לאמא" הוא ממשיך עם המובן מאליו, ואני מתחיל לאבד את הסבלנות שלי. אני מחזיק את היד שלו שכולה מוכתמת בכתמים שחורים מתחת לעור, סימנים לדם שכבר לא נקרש כמו שצריך, ומגעה קריר כי הדם הדליל שלו כבר אינו זורם אליה כמו שצריך, ואומר לעצמי: תן לו, הוא הכין את הנאום, אז תן לו.

אני נותן לו לספר לי את הידוע על האהבה וחשיבותה של משפחה. בסוף אני אומר לו "אבא אתה יודע, מעולם לא היינו כל כך חזקים ביחד כמשפחה" אני חושב לעצמי על אחי ושתי אחיותי ומודה בלב לנעמה שלי שבלי לדעת גרמה לנו להיות עוד פעם משפחה.

כשהוא מסיים את מה שרצה לומר אני אומר לו "אני רוצה שתחשוב רק על דבר אחד עכשיו, אבא. על מה תלבש בעוד שלושה שבועות לאירוע הקרניבורים שאני מארגן בנמל תל אביב, ואת מי מהחברים שלך אתה רוצה להזמין".
אמנם אין סילאן, קאהי וקֶמָאר בחג השבועות הזה, אני חושב לעצמי, אבל אין סיבה שהאריה הזה לא יהיה מוכן תוך שלושה שבועות לטחון צלעות טלה שהוא כל כך אוהב.

תהיה בריא, אבא. לא מתאים לך ככה.

קטגוריות:: Featuredאנשים עם בייגלהדודי כליפאהמטבח העירקיהרהוריםכללי

תגיות:

אודות הכותב:

RSSתגובות (41)

כתיבת תגובה | כתובת טרקבק

  1. מאת neta:

    הרסת אותי עם הכתיבה שלך, הדמעות לא מפסיקות לזלוג…רק בריאות.

  2. מאת ayelet kravezki:

    רק בריאות אבא של דודי, תנצח שוב את הרפואה, כי אנשים כמוך יודעים איך לעשות זאת
    החיים עוד לפניך

  3. מאת רוז:

    החלמה מהירה לסלים, מקווה שיהיה אתכם בריא בגופו ובמוחו, ונהנה ממנעמי החיים עוד הרבה זמן!

  4. מאת אורנה לזריאן:

    גרמת לי לבכות.אני מאחלת לאביך בריאות ואריכות ימים ושיהיה אורח הכבוד שלך במסיבה.

  5. מאת Roni:

    כל כך עצוב אני מחזיקה אצבעות חזק שיחזור הביתה מהר, אמן

  6. מאת סמדי:

    מתפללת לשלמו
    רק בריאות

  7. מאת רותי רוזנבלום:

    החלמה מהירה לאבא…קריאת הפוסט שלך גרמה לי להתגעגע בכאב רב לאבא שלי ..זכרונו לברכה.. גם הוא היה מאותו הגזע..עד שוויתר

  8. מאת אורי:

    דודי יקר
    מעבר לכשרון הכתיבה שלך, נבטת אהבת אב ואהבת אדם הראויים להערכה גדולה. הרגישות שלך ממתנת את הכאב העולה מהידיעה שחיים מגיעים אל קיצם ואהובינו,ככל האדם,יהפכו למושא געגועים.
    תכתוב ונקרא. תודה

  9. מאת טובה:

    יש משהו שאמרתי פעם לסבתא שלי, כשנפל עליה פתאום איזה רגע קטן של עייפות: "סבתא, את אמא בשבילי, את הרבה דברים עבורי, אני כלום בעולם הזה בלעדייך. זקוקה לך, בבקשה תישארי".
    בשניות היא החליפה מצב רוח, והחזיקה מעמד עוד עשר שנים…

    דלקת בכיס המרה [שלא תדעו], כמה "פשוטה", כואבת כמו קריעת ים-סוף. לשונאים שלי לא הייתי מאחלת לסבול מזה. ואנטיביוטיקה, אגב, לא מרפאת אותה, רק דיאטה דלת-שומן ואחר כך להוציא את הכיס על אבניו.
    יש רק מחלקה אחת בתל-השומר – כירורגית ב' – שמחזיקה הרכב פרטי של אנטיביוטיקה שמקבלים בשתייה [מן סירופ מר יותר ממרור]. אני זוכרת לטובה את הטיפול שקיבלתי שם…

    דודי – קראתי אותך חנוקה מדמעות. מאחלת לאבא שלך החלמה מהירה ובריאות טובה עד כמה שיותר… עד כמה שניתן…

    חזקו ואמצו!

  10. מאת עירית לביא:

    החלמה מהירה והרבה בריאות. אתה מרגש בכתיבתך.

  11. מאת דנה:

    איזה פוסט מקסים, מרגש ונוגע ללב. החלמה מהירה ומלאה! כתבת נפלא דודי. לחיי "האבאים" של כולנו.

  12. מאת טליק:

    אוף הבתי חולים האלה

    רק בריאות לאבא,דודי

  13. מאת מיכל:

    החלמה מהירה וקלה

  14. מאת איל שמיר:

    אתה בן נהדר לאב נדיר. ~חיבוק~

  15. מאת גילה:

    מאחלת לך וגם לו שתלעסו בהנאה את צלעות הכבש. רק בריאות

  16. מאת עפרה:

    שולחת לך חיבוק חזק חזק מכאן ומאחלת לאבא שלך החלמה מהירה ומלאה.

  17. מאת אורלי:

    לקרוא לבכות ולאחל החלמה.

    אשריך שזכית לאבא שכזה ואשריו שזכה לבן כמוך.

    רק בריאות לאבא, ולכולם.

    תודה על הפוסט המרגש.

  18. מאת זהבית:

    ריגשת אותי מאוד וגם אני הזלתי דימעה, היה לי חשוב מאוד לאחל לאבא שלך ולכל המשפחה בריאות ורפואה שלמה , אתה כותב נהדר ומרגש, ומאוד נהניתי, חג שבועות שמח לכם ושיהיה לכולכם רק טוב,ותודה גם ממני על הפוסט המרגש מאוד

  19. אתה בן טוב. החלמה מהירה לאביך ואיחולים לאריכות ימים.

    מגי

  20. מאת יעל:

    וואו היה לי קשה מרגש עד דמעות שמח ועצוב לקרוא!!!!
    איחולי החלמה מהירה ואולי עוד יפתיע ויגיע לארוחת שבועות בבית ואתה דודי חייב להתכונן להכין לו קמאר כי הוא יפתיע בגדול!!!
    בריאות אושר ואריכות חיים

  21. יודעים איך לאלף את חוקי הרפואה לטובתם הרבה יותר טוב מצעירים
    מחכה ומקווה איתכם לשיפור בבריאותו
    חיבוק גם מכאן לאבא ולכל אוהביו

  22. מאת Tsvia:

    Dudi, I am so sad and hope that all will turn well. Please give him my love and a big hug and tell him that I will call him as soon as he is out of the hospital. I remember that he used to alway say jokingly, that he loved my mother/his sister because she really knew how to enjoy food.

  23. מאת ריקי:

    אהבתי מאוד את הפוסט שלך… וגם התרגשתי מאוד… אבל אני חייבת להגיב על דבר אחד: אוכל בריא לא חייב להיות נטל על האדם. אני באמת חושבת שזה צריך להיות אורח החיים שלנו. מה עדיף? ירקות מרוססים או כאלה שגדלו בצורה טבעית ללא כימיקלים? עופות שהוזרקה להם אנטיביוטיקה או עוף כמו של טבע עוף למשל שהוא נטול אנטיביוטיקה? אני חושבת שאוכל בריא יכול בהחלט להיות גם טעים… וכדאי לחשוב על זה…

  24. מאת עירית:

    מחבקת אותך חזק, דודי.

  25. מאת רינת:

    בד"כ אני רק קוראת ולא מגיבה, אך הפעם לא יכולה להתאפק..
    כאחת שאבדה את אביה בגיל 17, ריגשת אותי מאוד והזכרת לי כמה אני מתגעגעת לאבא שלי, עם העיניים הכחולות האפורות שלו..
    שאבא שלך יהיה בריא ובמהרה, מכל הלב..

  26. יפה ומרגש!!! רק בריאות……

  27. מאת טליה:

    אני קוראת ובוכה…כמה יפה אתה כותב,איזה תיאור מקסים של קשרי אהבה,דם,יזע ודמעות…הצלחת לפרוט על מיתרים מתוחים בליבי..כמה שמחה ועצב וכאב ואהבה טהורה…כזו שיש רק בסיפורים,אבל יש,כנראה,גם בחיים…
    אינני מכירה אותך אבל אוהבת.
    ואביך שלך,קשה להאמין שהוא בן תשעים,סוס גזעי ואציל שכמותו.
    אושר בריאות ואהבה לכלכם,שבט כליפא.
    טליה

  28. מאת נעמי:

    הי , יופי של כתבה , ורפואה שלמה ,
    מתי האירוע של הקרניבורים……?

  29. מאת עמרי:

    הקשר ביניכם מרגש כל כך.
    תודה שאתה משתף ומאפשר לנו לראות (לפחות לאלו מאיתנו שלא יודעים) איך נראה קשר טוב, חזק ואמיתי בן אב לבן.

  30. מאת חן:

    אני מאחלת לאבא שלך רפואה שלמה כיף לקרוא על המשפחה שלך דרך עיניים כל כך אוהבות ומעריכות שיהיה לכן חג שמח!

  31. מאת ניצה הוכמן:

    דודי היקר!ריגשת את כולנו.רפואה שלימה לאבא,הזכרת לכולנו כמה חשובה המשפחה ושאין לקבל אותה כמובן מאליו.צריך להעריך אותה כשהיא ישנה ולטפח אותה ככל האפשר
    היו חזקים והרבה בריאות מחיים וניצה

  32. מאת חזי:

    בריאות טובה

  33. מאת אלמוג לביא:

    עכשיו יש לי טריגר טוב יותר להגיע לארוע הקרניבורי בעוד שלושה שבועות. הרצון לפגוש את סלים. ריגשת אותי עד דמעות.

  34. מאת יואב:

    הרגת אותי.
    גם אני סופר את שטפי הדם של אבא שלי וכל אחד שלא מחלים מהסיבה הפעוטה ביותר מהווה עוד סימן לזקנה שמתגנבת עליו. נוטר לוחם פלמ"ח מפורצי הדרך לירושלים שהיה באותו אוהל עם יצחק רבין ז"ל. איש מלאכת יד שאוהב לבשל ולתקן את שעון הקוקיה הישן שרק הדבק מחזיק אותו ביחד.
    אני מאחל לאבא שלך ושלי בריאות.

  35. מאת zmira Battat:

    דודי
    זה היה ממש מרגש לקרוא את שכתבת על דוד סלים. צורת הכתיבה שלך ממש מאלפת ונגעה ללבי. זה מיד הזכיר לי את אמי נג'יה ז"ל (אחותו הבכורה שך סלים) שהיתה שייכת לאותו הגזע ולעולם לא רצתה להכנע לחולשת גופה או גילה. היא היתה צעירה ברוחה כנערה בשיא דרכהת ולא הסכימה לקבל עובדות של גיל כדבר מובן לאליו,לגביה אלו היו אקסיומות שנועדו לאנשים אחרים שאין להם אלטרנטיבה והוא לאחת מהם. כאשר היא היתה בת שבעים ושמונה היא אמרה לי בואי אתי לתל אביב כי אני רוצה לקנות כמה שמלות יפות. נסענו וסקרנו כמה חנויות והיא לא מצאה שום שמלה שמצאה חן בעיניה. לבסוף מצאתי שימלה ממש יפה ולפי דעתי היתה שמלה מקסימה כאשר הראיתי לה את השמלה היא הסתכלה עלי ועל השימלה ואמרה לי " בדיליק, זאת שמלה של עימיתי (יעני סבתות).אני רוצה משהוא יפה.
    דודי אני מקוה שדוד סלים יחלים ויחזור הביתה. אני אתקשר אליו היום . ואני מאחלת לו החלמה מהירה מאוד ושיואכל קאהי כאוות נפשו עוד המון שנים.
    זמירה

  36. מאת אלינור:

    דודי, ריגשת. גם אני באה ממשפחה עירקית, ומה שסיפרת כל כך מזכיר את המשפחה שלי… הלכידות המשפחתית החמה והחזקה הזו, לשים את האחים והאחיות שלך בעדיפות לפניך – ככה זה גם אצלינו.
    תודה על השיתוף,

    אלינור

  37. מאת משה בפיתה:

    כליפא, בשבילנו הכוכב זה אתה.

    דמעות.אין מילים. איזה יופי. רק בריאות.

  38. מאת cooknbake:

    דודי

    משתתפת בצערך על לכתו של אביך.

    יהי זכרו ברוך.
    מירב

  39. מאת שיר:

    דוד,
    קודם כל אתה כותב נפלא. החלמה מהירה ומלאה לאבא שלך, הוא נשמע אדם נפלא.
    גם אני כמוך, חייה על חלומות על בסיס ערגה למטעמים הבגדדיים. דברים שמרוב שמות תואר, אני יכולה להרגיש את טעמם.
    יש לי בקשה אחת, כאשר תוכל, הייתי רוצה לדעת איך מכינים קמאר. לפנק את סבא שלי בטעם של הילדות שלו.

    תודה מראש ושוב- החלמה מהירה!!

  40. מאת לימור:

    מרגש אני מאחלת לאבא שלך אריכות ימים ובריאות, כואב לקרוא אבל גם מעודד לדעת שיש אהבה טהורה בין אב לילדיו, מה שאני לא זוכה, אשריך דוד שזכית לאבא שכזה. חג שבועות שמח לאבא שלך ולך, תשמרו עליו !!!!!

השארת תגובה