הנסיכה על העדשים מכינה קיצ'רי

טוב. נפתח בידיעה מעציבה. אין עדשים פה! (וגם פרפרים לא ראיתי לאחרונה…)

הבוקר שלי נפתח בחיפוש מטורף אח שקית של סוכריות עדשים. חיפשתי בכל מקום בשכונה ולא מצאתי.

"בשביל מה, מאמי?" שאל אותי הפיצוצייר הקבוע שלי "יש לך פה מבחר ויש גם מחו"ל, למה את צריכה פושטיות של הארץ?" הוא הוציא לי כל מיני מינים של סוכריות צבעוניות ממולאות בכל מיני ובכלל לא הרגיש איך סבתא ליליאן שלי, הפועלת מ"עלית" תופסת עליו עצבים בשמיים וממטירה עליו קללות באורך של קילומטרים. "לדעתי לא תמצאי באף מקום, נשמה. ניראה לי הפסיקו לייצר את החרא הזה… עדשים זה רעל!" אמר הפיצוצייר ושאל אם אני לא קונה סגריות לגבר. רציתי לשאול אותו אם יש לו סגריות במילוי מסטיק או שוקולד, אבל החלטתי לא להלחם בפיצוצייר, כי אי אפשר לדעת מתי אזדקק לו ולשרותיו המופקעים.

אז אולי "עלית" שעכשיו בכלל קוראים להם "שטראוס" צימצמו את ליין סוכריות העדשים ואולי הפסיקו את יצורן. יכול להיות שזה הקרב האבוד עם אמריקה והאם אנד אם'ז שלה, אבל אני מקווה שסבתא ליליאן לא רואה ומצטערת שאין עדשים בארץ. בדיוק כמו שאני מקווה שהיא מפנה את הראש ומשקיפה על בגדד ועל החידקל ועל הבית שהיה לה שם, כשעודרים את צומת עלית ואת המפעל שהיה לה בית.

אתם יודעים למה חיפשתי סוכריות עדשים של עלית? כי רציתי לספר לכם סיפור. בעצם סיפורים. אבל לא נורא, אני אספר ואתם תדמיינו. סיפורים על שוקולד, עדשים, בגדד, עלית, אהבה וזכרון. אה, וגם מתכון מהמטבח העירקי לקיצ'רי, אורז עם עדשים שהוא גאוני כמו כל אוכל של עניים. אבל חכו רגע. קודם סיפורים אחר כך מתכון.

נסיכת התחמנות והשפל

יום אחד סבתא ליליאן באה עם מתנה ליפתח, אחי הקטן ולי, אחותו הגדולה. ואיפה נדב הפעוט היה, אתם שואלים? נדב לא היה. "יום אחד" זו פתיחה קצת טיפשית לסיפור, כי סבתא ליליאן תמיד באה עם מתנות. ככה היא הראתה שהיא אוהבת. המתנות של סבתא ליליאן תמיד הכילו שוקולד או גומי של תחתונים. תלוי איפה היא עבדה.

כשעבדה במפעל התחתונים "תחתוני הארלם" הייתה מביאה לי תחתונים שאפילו נערות עובדות היו מסמיקות ומחפשות איזה עלה תאנה להתכסות בו, אבל מעולם לא חדלה להביא לנו שוקולדים. כי שוקולדים ו"עלית" זה בנשמה. ככה קיבלנו ראשונים "פסק זמן" ושוקולדים בלי "חולצה" כלומרת בלי עטיפה.

כשהיינו גדולים מספיק בשביל לא להחנק, הביאה לנו סבתא ליליאן שתי חבילות "עדשים". סוכריות שוקולד עם ציפוי צבעוני של צבע מאכל רע ושוקולד שאז היה ממש, אבל ממש טעים.

"נכון שאתה לא אוהב צבעים של בנות?" שאלתי את יפתח, אחי הקטן והתמים. "צבעים של בנות זה איכסה וגם לא כדאי לך לאכול את זה, כי אז יגידו שאתה בת ואולי גם תראה כמו בת…" המשכתי ללחוץ ליפתי על נקודה רגישה. יפתח ממש לא רצה להיות בת, כי מבחינתו להיות "בת" זה להיות כמוני, ואז לא הייתי מי יודע מה סחורה חמה. וכך, כדי לקבל יותר סוכריות עדשים, שפכנו שנינו את תכולת שתי השקיות ואני פצחתי במיון, ויפתח, שהיה שבע תחמנויות, השגיח עליי בשבע עיניים.

"אדום, ורוד, כתום, צהוב, לבן זה של בנות" קבעתי בבטחה. "ואתה מקבל את כ-ל הירוקים והכחולים! את כ-ל הצבעים של הבנים!" אמרתי בקול עבה. כן, בחשבון אף פעם לא הייתי מאד טובה, אבל בהערכה ובתחמנות הייתי בהקבצה א' מתקדמים. וכך גרפתי אני את רוב העדשים שהיו בצבעים "פיחסים" של בנות, אך טעימים עד מאד.

ויפתח? יפתח היה שמח בחלקו, ישב לו עם קערית קטנה ובה עדשים "גבריים" עד למאד ורק שנים רבות אחר כך העזתי לספר לו את הסיפור הזה, כשכבר היה בגיר וכשיר לעמוד לדין בעוון הרג בת משפחה.

הנסיכה על הבלטה

זוכרים את הנסיכה על העדשה, זאת שיש לה בעיות גב והיא מרגישה כל זיז וכל עדש? יום אחד אבי מולידי החליט לבדוק אם גם אמא שלי נסיכה. אבא שלי, אדם מופרז ומציקן על,  החליט להפסיק להרהר בדבר ולהוכיח אחת ולתמיד אם האשה שאיתו היא נסיכה או פשוטת עם. אז הוא שם לה מתחת לסדין… עדשה? נראה לכם? בלטה. הוא שם לה מרצפת מתחת לכרית וחיכה שהיא תבחין. אבל היא לא. יכול להיות שהיא מילמלה לעצמה משהו, אבל אמא שלי ישנה שנת ישרים ונחרה בבוז לכל העדינדינות עם הדם הכחול.

"אבא, אמא נסיכה או לא?" שאלתי בחרדה, מקווה שבכל זאת מה שזורם לי בעורקים רק נראה אדום ומי שחכם ממש רואה שזה כחול מכחול. "אמא שלך היא הנסיכה על הבלטה" הוא צחק וגם אני. והיא באמת נסיכתו והשאר לא חשוב, והיא מצחיקה אותו והוא אותה ואלף בלטות לא ישכנעו אותו שיש נסיכה יותר שווה ממנה.

הנסיכה שאכלה רק טבית

היו שני דברים שגורמים לידיים שלי לרעוד. צ'יפס טוב וטבית. לא כל צ'יפס ובטח ובטח לא כל טבית. הידיים שלי רעדו כסבתא ליליאן הייתה נכנסת לפינת האוכל עם הסיר הירקרק ונשימתי הייתה נעצרת כשסבתא ליליאן היתה הופכת את הסיר על השולחן. עוגת טבית מושלמת היתה נחה במרכז השולחן ואני הייתי יושבת על כפות הידיים שלי כדי שלא יבחינו שאני רועדת מתשוקה ותאווה לטעמו של הטבית.

בכל פעם שאני עוברת ברחוב שמחה 4 ברמת גן ריח של טבית עולה לשניונת ואני מרימה את עיניי ומבינה שאף אשה לא מחכה לי שם, כסא הנדנדה לא מתנדנד שם יותר והסיר הירקרק מזמן נח במטבח של הוריי במושב, קרוב לסבתא ליליאן שנחה בבית הקברות של המושב, ליד סבתות שבחיים לא גרו בו, אבל נחות באדמתו לנצח.

נסענו לעיר הגדולה כדי לראות את "פנטזיה" ואחר כך לא קנו לי שום פלאפל וגם לא גלידה ואני בכלל לא התלוננתי, כי הידיים רעדו לי. הטבית של סבתא ליליאן היה כל כך קרוב שאף גלידה לא יכולה היתה לפתות אותי. זה היה יום חמישי ואני חיכיתי בסבלנות שכולם יגמרו לאכול את הקובה סלק וישבתי טוב טוב על כפות הידיים. בבית היה ריח אחר, אבל לא נתתי לזה להפריע לי. ואחרי הקובה האדומה הגיעו פתאום קובה תפוחי אדמה וקובה בורגול, ואני ישבתי רק על כף יד אחת, כי קובה תפוחי אדמה אני ממש אוהבת, ואי אפשר לאכול אותה בלי ידיים.

ואז הגיע הסיר. הכחלחל. סבתא ליליאן הניחה אותו על השולחן ואני חיכיתי לטקס ההפיכה. אבל במקום להפוך את הסיר ולהתרחק צעד, כדי לראות את כולם מתפעלים, סבתא ליליאן לקחה כף והתחילה לחלק לצלחות אורז כתמתם שלא דמה לטבית. "מאמא, תכיני לי ביצה עין" אבא שלי התפנק על אמא שלו ואני ממש רציתי לבקש ממנה לחם עם מרגרינה, אבל לא רציתי שיכעסו עליי, אז אכלתי עוד קובה פוטטה והתבעסתי לי בלב בסוד.

כשגדלתי הבנתי שטבית אוכלים בימי שבת וקיצ'רי בימי חמישי, כשאין זמן לבשל משהו מסובך לפני שבת שהיא תיק. די הצטערתי שיהודי עירק ניהלו קשרים כל כך ערים עם התפוצה ההודית. במקום להתרכז באכילת טבית וקובה מהבוקר עד הערב הם הביאו עמבה וקיצ'רי ולא התאפקו והוסיפו חלב לתה שלהם. ברגעים כאלה בדלנות נראית לי רעיון ממש, אבל ממש טוב.

השבוע הכנתי למוריד הגשם קיצ'רי. הוא כמובן אמר שזה לא כמו של אמא שלו ואני כמובן נעלבתי, כי זה כמו של אבא שלי. ואחר כך חשבתי לעצמי שזה קצת עצוב שאף אחד לא יגיד אף פעם לאף אחת "זה לא כמו האוכל של אמא שלי" ויתגעגע לאוכל שלי, מצד שני זו לא סיבה להביא ילדים לעולם. זו אפילו לא סיבה להביא כלב הביתה. זו קצת סיבה לכתוב, אולי להזיל דמעה ולהמשיך ללקט סיפורי עדשים, להחזיק אותם ביד כמו שמחזיקים חופן סוכריות. הסיפורים הללו ישאירו סימני צבע דהויים על כפות ידיים ואם לא אספיק לכתוב אותם, הם ילכו בדרך כל עדש.

הקיצ'רי של אבא שלי (לארבעה אנשים)

חומרים:

  • כוס וחצי אורז
  • כוס עדשים כתומים
  • 4 כפות שמן
  • כף רסק עגבניות
  • מלח
  • 4 כוסות מים רותחים
  • שמן
  • 50 גרם חמאה
  • 8 שיני שום קצוצות דק
  • כף כמון

אופן ההכנה:

1. שוטפים את העדשים והאורז היטב היטב תחת זרם מים ומייבשים במסננת.

2. בסיר רחב מחממים 4 כפות שמן ומטגנים את האורז והעדשים מעט עד שהם מצופים בשמן.

3. מוסיפים כף גדושה של רסק עגבניות ומערבבים היטב עד שהאורז, רסק העגבניות והעדשים מעורבבים לגמרי.

4. מוסיפים מים רותחים ומלח.

5. מביאים לרתיחה, מכסים את הסיר ומציבים את הסיר על האש הקטנה לרבע שעה-עשרים דקות, עד שהמים מתאדים לגמרי.

6. משאירים את המכסה סגור עוד רבע שעה.

7. בסיר עם ארבע כפות שמן וחמישים גרם חמאה מטגנים את השום הקצוץ. מוסיפים את הכמון ומערבבים היטב.

8. מוסיפים לסיר עם תערובת השום והכמון את האורז והעדשים, מערבבים בעדינות, כדי שלא יהפוך לעיסתי מדי. האורז אמור להיות רך מאד אך לא דייסתי.

9. מגישים עם לבן או שמנת חמוצה של פעם או עם ביצת עין מטוגנת בחמאה.

10. משתדלים לשכוח שיש טבית בעולם ואז תהיו שמחים בחלקכם.

עוד מתכונים עירקיים, כאן:

מתכון קובה במיה

מתכון קובה דלעת

מתכון קובה סלק

מתכון טבית עירקי מהיר

מתכון לביבות גבינה עירקיות

מתכון קובה פותתה קובה תפוחי אדמה כשר לפסח

לקבלת עדכונים על כל הפוסטים החדשים, כל המבצעים וכל ההטבות הבלעדיות לחברים של בייגלה

חינם ישירות לתיבת הדואר שלך.

דואר אלקטרוני *


.

קטגוריות:: FeaturedMuttiאוכל צמחוניאוכל שילדים אוהביםאורזהמטבח העירקיירקותכלליכשרמתכוניםנעמה פלדצמחונירסק עגבניותשיר הסירים - כל המתכונים

תגיות:

אודות הכותב:

RSSתגובות (22)

כתיבת תגובה | כתובת טרקבק

  1. מאת פורמלג:

    אני מתה על קיצ'רי, והכי עם פול ירוק מבצבץ מסביב.

  2. מאת רננות:

    סוף עונת העדשים ?
    אהבתי את הקיצ'רי שלך הוא מענין
    עם רסק עגבניות אני מבטיחה לנסות .
    ואת זה ראית אתמול ? שפירסמתי תמונות של העוגה הזאת :
    http://beygale.co.il/2011/01/10/%d7%a2%d7%95%d7%92%d7%aa-%d7%a4%d7%95%d7%9c%d7%a0%d7%98%d7%94-%d7%95%d7%9e%d7%a8%d7%9e%d7%9c%d7%93%d7%94-%d7%a7%d7%97%d7%95-%d7%a2%d7%95%d7%93-%d7%a2%d7%95%d7%92%d7%aa-%d7%aa%d7%a4%d7%95%d7%96/

  3. מאת סמדי:

    עשית לי לבכות קצת אבל לא נורא
    כמו תמיד מרגש מצחיק ומרטיט

    את הרסק עגבניות בקצרי אף פעם לא ניסתי ואולי הגיע הזמן לנסות
    וזה ניראה סוף עם הביצה

    תבורכי נעמונת על כל מילה ואות
    שתמיד תזרח לך השמש עם מוריד הגשם

  4. מאת אמירה:

    פוסט מופלא, גם אני מכירה את המאכל עם פול.
    אגב, עדשים של עלית עדיין מייצרים, גם לי יש סיוט כשבני הקטן נחנק מסוכרית עדשים…
    הנה הלינק לאתר של עלית
    http://www.strauss-group.com/elitehebrew
    יומנעים
    אמירה

  5. מאת YAFFA3:

    אני קוראת כל פסקה שלוש פעמים כדי למצות את ההנאה עד הסוף מהכתוב.
    איך את כותבת ככה? זה פשוט מדהים!!!

  6. מאת איל שמיר:

    :-)

    לא יודע לגבי קיצ'רי, אבל פריצת הדרך המשמעותית שהיתה
    לי בתחום המג'דרה – היתה כשגיליתי שצריך לבשל ל ח ו ד את
    האורז והעדשים ורק בסוף לחבר. ולא לחסוך בשמן ובבצל המטוגן.
    ולהיות רגוע עם הכמון. מאוד רגוע.

    • מאת גדי שטרנבך:

      נראה (מתוך המתכון) שההבדל היחיד בי קיצ'רי למג'דרה הוא בסוג העדשים. את המג'דרה עושים בד"כ מעדשים ירוקות (רצוי מן הבלדי הקטנות והאגוזיות).
      הגרסה המיצרית של התבשיל נקראת כושרי והיא, אחרי הפול, אוכל הרחוב הנפוץ ביותר במצריים. בכושרי מבשלים בנפרד אורז ועדשים חומות מהסוג הנקרא במצרית "עדס אבו ג'יבו" דהיינו עדשה בשקה .בעצם אלו הן עדשים צהובות על קליפתן. לא הצלחתי למצוא כמותן בארץ ואני משתמש בעדשים שחורות או בלדי. גם בנפרד מטגנים חזק הרבה בצל. יוצרים שני רטבים אדומים, אחד חריף ואחד מעגבניות חומץ ושום. בהגשה מערבבים את כל המרכיבים לפי בחירה. ההדרין משתמשים בכוסברה (גרגרים) ולא בכמון

      • מאת הילה:

        כתבה מדהימה מעלה זכרונות נעימים וגרמה לי לצחוק
        ק'צרי זה המאכל הכי אהוב עלי בעולם ואני מכינה כל הזמן

        הילה

  7. מאת אלכס:

    מתכון נהדר, אבל אחרי כל הסיפור הזה על טבית, אני לא יושבת על האצבעות, ומבקשת בהקלדה בוטחת מתכון של סבתא ליליאן.

    הרבה תודות!

  8. מאת אביבית:

    איזו כתיבה מרגשת, אהבתי ועכשיו מה עם מתכון לטבית?

  9. שגם עירקים שותים תה בחלב! חפשתי תה של ויסוצקי בשקיקים של 2 גרם, חזק – כמו שהורי האנגלים אוהבים, ולהפתעתי התברר לי שה י ח י ד שמוכר תה כזה, הוא בעל חנות ממוצא עירקי בשוק התקוה. הוא ידע שרק הוא מוכר את התה בכל גוש דן, והסביר שהוא מחזיק את המוצר בחנותו כי הוא עצמו אוהב לשתות תה כזה. הוא אמר שרק עירקים ואנגלים קונים אותו…

  10. מאת Tsvia:

    Naama, Thank you. I love Kitchri too and use a similar recipe, but butter? I don't think that my mom ever used butter in her cooking. This must be a new modern version. I use only olive oil as she did.

  11. מאת שולי:

    וואי וואי וואי איך ךעשית לי געגועים על הבוקר!
    מייד אני הולכת לחפש את העדשים בארון ותמונה ש שרה – מי שגדלה אותי, עירקית כורדית מהמעברה שהביאו אותה כדי שתגדל ילדה אשכנזיה צנומה.
    אני לא שוכחת את האוכל ועכשיו גם יודעת איך קוראים לאורז הזה (כי מבחינתי כך קראו לו – האורז הזה), אדום, שבושל באמת בימי חמישי לפני שהייתה הולכת הביתה ומשאירה אותי ואת אבא שלי לבדנו.
    תבורכי על כל מילה וכל מתכון.

  12. מאת זיו:

    נהדר, יפה וטעים :)

  13. מאת שרון א:

    יצא מדהים….

    הזכיר נשכחות לבעלי העירקי.

  14. מאת אורית:

    היו לי זוג חברים עיראקיים עם טקס קיצ'רי כל יום חמישי.
    אני זוכרת את הפעם הראשונה שהציעו לי לטעות מהשילוב הזה של אורז ,ביצת עין,גבינה וסלט בקערה אחת…תאכלי תאכלי…זה מעולה – דחק בי אותו חבר מופלא . אז אכלתי :-) והטעם הזה כובש גם את העדה הפולנית. מאז- החיים סחבו אותי קצת למקום רחוק מזוג החברים העיראקיים אבל את הטעם הנרכש הזה לא שוכחים ומוקירים עליו תודה. אז תודה על המתכון – יום חמישי ננסה אותו – אם כבר טקס אז עד הסוף. וזה הזמן לפרסם גם את מתכוני הקובות-לא? תודה.זה היה פוסט מופלא.

  15. מאת ליאור:

    הכנתי היום, בהחלט הזכיר לי את הבית של אמא:-) לא הייתה לי שמנת חמוצה אז השתמשתי בלבנה, היה טעים באותה מידה. מתכון קל ומעולה!!!

  16. מאת חזי:

    מרגש כתמיד
    ההורים והסבתות השתמשו בעדשים חצויות ,מה שגרם להן להתפורר בבישול.
    אני משתמש בעדשים כתומות שלמות, אפשר להשיג בחנויות.
    ילדי מעדיפים אותן כי הם פחות מתפוררות בבישול.

  17. מאת smadar:

    אני מאוד אוהבת קיצ'רי אבל אף פעם לא אכלתי אותו עם ביצה זה נשמע טעים אני אנסה בפעם הבאה שאמא שלי תכין זה נשמע טעים מאוד תודה שאת משתפת אותנו בכתיבה הקלילה והנעימה שלך את אחלה .

  18. מאת אורנה:

    אני לא מכינה ככה את הקיצ'רי
    אני לוקחת 3 כוסות אורז ו-11/4 כוס עדשים כתומים אפשר שלמים אפשר חצויים שוטפים טוב ומשרים ל-20 ד' ואח"כ מסננים טוב.
    בנתיים מרתיכים בסיר 41/4 כוסות מים (לאחר שרתחו)מוסיפים טיפה מלח ורסק עגבניות מערבבים טוב ושו מרתיכים ומוסיפים את האורז והעדשים המסוננים היטב מערבבים ומכסים את הסיר ומביאים לרתיחה ומורידים את הלהבה ללהבה נמוכה שוב מערבבים קלות ומכסים את הסיר ולא נוגעים עד 20-25ד' בודקים שהאורז והעדשים בשלים אם כן מכבים את הלהבה ומשאירים את הסיר סגור עוד 1/4 שעה.
    בנתיים מקצצים שום(אני אוהבת טיבול חזק היות ואני מורידה את כמות המלח ולכן אני משתמשת בכמעט ראש שלם של שום) ובמחבת מחממים את החמאה(5-כפות) או מזולה בטעם חמאה או מעט שמן ולאחר מכן מוסיפים את השום הקצוץ לאחר 1-11/2 ד' מוסיפים 1 כף כמון וטיפה פלפל שחור מערבבים דקה ושופכים על האורז והעדשים בסיר ומערבבים.
    ניתן לאכול את זה עם ביצת עין או חביתה או לבן או יוגורט או רוויון עם תוספת של סלט ירקות חי.
    יוצא מדהים
    בתאבון

  19. מאת .:

    שלום,
    רציתי לדעת האם המתכון הוא לפי כוס מדידה בינלאומית (240 מ"ל)?
    אשמח להכין את הקיצ'רי בהקדם האפשרי, אך איני יודעת אם להשתמש בכוס מדידה או מה הכמויות..

    תודה רבה.

  20. מאת אני:

    שלום,

    רציתי לדעת האם במתכון משתמשים בכוס מדידה אוניברסלית (240 מ"ל)?
    איני בטוחה לגבי הכמויות ואשמח להכין את הקיצ'רי בהקדם האפשרי.

    תודה רבה.

השארת תגובה